ד"ר יגיל הנקין, ידידי, שכל את הרב איתם, אחיו, ואת נעמה, גיסתו. בחול-המועד הם נקברו, ולמרות המנהג, ספדו להם. הגעתי באיחור להספדו של יגיל עליהם - מסמך מדהים, שכולנו צריכים לקרוא ולשנן.

ועוד משהו לזכרם - "איתם ונעמה היו כמו מפתח ומנעול. כל אחד בנפרד מילא, אבל ביחד הם פותחים המון דלתות". (בתו בת ה-10 של יגיל בהלווית דודתה ודודה). יהיו נשמות נעמה ואיתם צרורות בצרור החיים.

כשנה לאחר הניסיון לרצוח את יהודה גליק בירושלים, נאטם ביתו של המחבל, שירה בו, ולא נהרס. גם בתיהם של המחבל, שביצע פיגוע דריסה בירושלים בחודש נובמבר 2014, ושל המחבל, שביצע את הפיגוע בבית-הכנסת בהר-נוף בירושלים, נהרסו עתה. מעט מדי ומאוחר מדי. אלו תגובות אטיות ובלתי-הולמות לאירועים, והשפעתן קטנה מכפי שמנסים לחשוב.

לדעתי, יש לשנות לחלוטין את הוראות הפתיחה באש. מחבל צריך לדעת לבטח, שלא יחזור חי מניסיונו לפגוע ביהודים. זה למענו. כך יזכה ב-72 הבתולות המובטחות לג'יהאדיסטים. אך גם בגלל רצוני להקל על העומס הרב בקייטנות השב"ס ובבתי-המשפט. ואם החוק אינו חושב כך, נראה, שמשהו מאוד חמור השתבש לחלוטין אצל מחוקקינו ואצל המשפטנים, שמפרשים את החוק.

יש אגדה עירונית מעניינת, שכדי להילחם ביתושים (כלומר - מחבלים), צריכים לייבש את הביצה. והגדיל לעשות שר לשעבר לענייני האסירים ברש"פ, שהסביר בקול ישראל, שכשדנים ברצח יהודים, אסור להתעלם מהכיבוש. הוא ידע היטב מה למכור למאזיניו הבורים ולמראיינת, שכל-כך השתדלה לשמוע תעמולה פלשתינית מקורית בעברית, ולשדרה לכל העולם.

ומשום-מה נזכרתי, שאת ההרוגים היהודיים על ביטחון הארץ מונים למן שנת 1860 - הרבה לפני ששחררנו את ירושלים, את יהודה ואת השומרון מכיבוש ירדני.

וכך אומר השיר, "שכב בני", שיר ערש של עמנואל הרוסי משנת תרפ"ט (1929):

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה -
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

את החזון הפועלי מקלקלים הבתים הבאים, שהדגשתי:

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

מה השתבש?! אם לא היה כיבוש, איני מצליח להבין למה צריכים לשמור על המשק ומפני מי. והתשובה בבית הבא:

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו

השיר בוצע בראשונה בשנת תר"ץ (1930) על-ידי תיאטרון המטאטא, שעמנואל הרוסי היה ממייסדיו, וכתב את רוב הפזמונים להצגותיו הסאטיריות. משמע, אכן הכיבוש אשם - כמובן, הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל, שניסה להחזיר את הארץ לתקופת שממותה - כפי שיחוו עתה האירופים, המוצפים על-ידי מהגרים מהמזרח התיכון.

מכחיש השואה אבו מאזן, לא גינה את רצח בני-הזוג הנקין ולא את הרצח בירושלים העתיקה, כולל הניסיון לפגוע בילד קטן. בניגוד לסברות המטופשות, שהמחבלים חסו על ילדי הנקין, מתברר מחקירתם, שהייתה למחבלים השפלים תקלה; וכך ניצלו ארבעת הילדים.

גם הדברים הללו לא חילצו מאבו מאזן ומהרשות המגוחכת, שהקימו לו שוטי אוסלו (יש אומרים - פושעי אוסלו), כל גינוי, למרות כל תחנוני המראיינים ומאמציהם.

שוב, לשמחתי, אני ממליץ על מאמר של ד"ר גיא בכור, שרואה נכוחה את המצב; והפעם - ענייני עלייה וקליטה, שלדעתו, צריכים להיות במרכז פעילות המדינה בשנים הקרובות. ואזהרה: המאמר אינו ראוי לחסידי דת התקינות הפוליטית.

"במרבית אירועי הטרור... מגיעים כוחות הביטחון... אחרי קרות האירוע, או בסמוך לו" - כותב לי סא"ל (מיל') גרשון אקשטיין. לכן, נדרש הציבור להגיב מייד על התקפת מחבל. זה ייעשה באמצעות הגדלת כמות הנשק ברישיון בידי אזרחים ובידי חיילים וקצינים בחופשה (גם אם יפי-הנפש יזעקו מסיבות שונות).

השינוי במדיניות מחייב הגברת התנדבות אזרחים למשמר האזרחי ולמשמר הגבול מחד-גיסא ואימוני נשק מוגברים לנוער (כן, במסגרת בתי-הספר התיכוניים) ולאזרחים מאידך-גיסא.

אקשטיין, שהיה בשנות ה-80 ראש ענף אבטחת פנים במחלקת אג"ם / מבצעים, מזכיר כי לפני כ-30 שנה, זו הייתה המדיניות, במסגרת מלחמה כוללת בטרור.

"צריך לעשות הכל במוּדעות, באימוני ירי ובנשיאתו, כדי שמחבל ישמעאלי וחבריו יידעו, שלא ייצאו חיים ממפגש עוין ביניהם לבין ישראלים".

הימים האחרונים מעידים, כי ליד הקלה על ההדק יש מעלה גדולה בלוחמה בטרור. השינוי בהוראות לפתיחה באש ותעוזת האזרחים סיכלו פיגועים, ויש לעודד את התופעה.