דן מרגלית, בטורו השבועי ב
ישראל היום, חש עניו מספיק לשבח את
בנימין נתניהו: שימו לרגע בצד את העלות האסטרונומית של הטיסה לאפריקה עם כל הפמליה + שרת חינוך שמכנה אפריקנים "סרטן"; דן מרגלית לוקה במינון נמוך יחסית של שנאת ביבי, ומפרגן לו שכמה נפלא שאנו מחזקים קשרים עם עוד מדינות בעולם, וכמה שזה יחזק אותנו כנגד ה BDS, ואיך זה יאפשר לנו הצבעות אוהדות באו"ם שמום ששונא אותנו;
באותה נימה, משבח מרגלית את ההסכם עם טורקיה: אנו זקוקים ליחסי החוץ; הוא קורא לחבריו הפרשניים לא להתעוור משנאת ביבי, ולומר ברכת הגומל שיש לנו כמה חברים לעת אינטרס בעולם, עד המשבר הבא או עד ההשתלטות הבאה של ארגון איסלאמי קיצוני על אחת המדינות האלו שכעת אנו מחדשים איתן יחסים (בל נשכח שגולדה מאיר כבר רקמה יחסים עם מדינות אפריקה בשנות השבעים של המאה העשרים, יחסים שנזרקו לזבל ברגע שהם גילו את הנפט הסעודי ואת החרם הערבי, וגם עם טורקיה היה לנו סיפור דומה במהותו, עם פרטים שונים: הם החליטו לנתק איתנו קשרים בעקבות פרשת המרמה, שהייתה התירוץ, שכן
ארדואן רוצה לתבל את טורקיה בתיבול איסלאמי חריף).
אבל אם דן מרגלית בוחן את ביבי לפי מידת הצטיינותו/פישולו ביחסי החוץ, ביחסים עם המדינה, הכי חשובה, עד להודעה חדשה, ארצות הברית, דן מרגלית מעניק לביבי ציון לא כושל, אלא ממש מפשל: מה חושב לעצמו ביבי, שואל את עצמו מרגלית, כשבתגובה ציונית הולמת לטרור הוא מחליט שוב לבנות בהתנחלויות:
הוא הרי לא יודע ששעת הנקם והשילם של
ברק אובמה על התרגיל המסריח של ניסיון לחבור ל
מיט רומני, תגיע איפשהו לקראת ינואר 2017, אז ברק אובמה עשוי להראות לנו מאיפה משתין הדג, ושאין לנו על מי לסמוך במועצת הביטחון, כולל לא על ארצות הברית?
בקיצור, מוסר ההשכל של דן מרגלית: שמור על יחסי חוץ טובים.
את המשך טורו מקדיש מרגלית לפרשת ביבי נתניהו החדשה, שאיש עדין אינו יודע לבטח מה יעלה בגורלה, ו/או בגורלו של ביבי עקב הפרשה, לירידה מן הארץ, שאינה אקט של ייאוש בשל המצב הכלכלי אלא פריבילגיה למי שצברו השכלה וכישורים מקצועיים על חשבון המדינה (בין אם ב 8200 ובין אם באוניברסיטאות מסובסדות), וגם, למספר אישי ציבור שהוא, מרגלית, סבור, שצריך להזדרז ולהעמידם לדין או לזרז את משפטם שכבר מתנהל: הוא מדבר על
אהוד אולמרט, נבות תל-צור (מפרשת
שולה זקן), על
בועז הרפז, ועל פואד (בנימין בן-אליעזר). לעניינו של האחרון, קריאת הזירוז אינה מופנית אל הרשויות, דווקא, אלא אל פואד, שפשוט צריך להודות ולגמור עם זה (ומרגלית מאחל לו עונש קל).