יוסי ורשבסקי נתן שוחד, בנימין נתניהו קיבל שוחד. זו המסקנה המתבקשת מהפגישות בין מנכ"ל ערוץ 10 לבין ראש הממשלה, שנחשפו ב-News1 בידי יואב יצחק.

העסק פשוט ביותר: נתניהו נתן לערוץ 10 הקלות וקיבל בתמורה סיקור פחות עוין. זהו שוחד בצורה ברורה וחד-משמעית שאין למעלה ממנה. יש מתת ויש קיבול. יש תשלום ויש תמורה. ונזכיר: שוחד לא חייב להיות בכסף; הוא יכול להיות בכל צורה של טובת הנאה. ונזכיר עוד דבר: הצעה לתת שוחד דינה כמתן שוחד, נכונות לקבל שוחד דינה כקבלת שוחד. כך שאפילו אם העסקה המושחתת בין נתניהו לבין ורשבסקי לא יצאה לפועל, עדיין מדובר בשוחד.

במקרה הטוב ביותר מבחינתם של השניים, מדובר במרמה והפרת אמונים. נתניהו חייב לפעול, בכובעו הממלכתי, אך ורק לטובת הציבור. כמו לכל איש ציבור, אסור לו באיסור חמור להשתמש בתפקידו, בסמכויותיו ובכוחו על-מנת לקדם אינטרס כלשהו מלבד האינטרס הציבורי. על אחת כמה וכמה, שאסור לו להשתמש בהם כדי לפעול לטובת עצמו. ואילו לוורשבסקי אסור לסייע לנתניהו לבצע עבירות של מרמה והפרת אמונים. בוודאי שאסור לו לסחוט אותו באיומים (מפורשים או משתמעים).

שמא יטען הטוען: פרסום שקרים על ראש הממשלה פוגע במדינה כולה, פרסום כזבים על מדיניותו פוגע בציבור - ולכן מותר לו לפעול על-מנת למנוע אותם. זו טענה חסרת בסיס. נתניהו איננו לואי ה-14 והמדינה זה לא הוא. נתניהו איננו אדם חסר אונים. הוא יכול להתקיף בחזרה, הוא יכול לדבר עם אמצעי תקשורת אחרים, הוא יכול להגיש תביעת לשון הרע. הוא לא יכול - סליחה, אסור לו לגמרי - להבטיח או לתת הקלות על חשבון הציבור.

יש לעמוד על עוד נקודה. נתניהו טוען, וככל הנראה בצדק, ששיחותיו עם נוני מוזס נועדו לתעד כיצד הוא נסחט. עצם העובדה שהוא אשר הקליט אותן, מוליכה למסקנה ההגיונית שנתניהו לא הקליט את עצמו מקבל שוחד. אבל השיחות עם ורשבסקי יוצרות סדק בקו ההגנה הזה. השיחות הללו מלמדות על שיטה מצידו של נתניהו: קחו הקלות, תנו סיקור. בשפה המשפטית קוראים לזה "עדויות שיטה". הללו לא חייבות להוכיח עבירה בפני עצמן, אבל הן יכולות לשמש כחיזוק להוכחת עבירות אחרות. וכך יש לנו כאן תנועת מלקחיים: שיחות ורשבסקי מהוות חיזוק לשיחות מוזס ולהפך. עושה רושם, שנתניהו צריך להיות מודאג.