אם המאבק אמיתי - לא מרימים ידיים

כל מי שמאיים "לרדת", שיילך. מי שנלחם על הדמוקרטיה, צריך להאמין בה. גם כשההכרעה קשה. אתמול הייתה הכרעה של הרוב. יום אחד זה יהיה הרוב שתומך בנו. צריך להאמין בזה ולהלחם על זה. ולדעת שצדק איננו צמוד לרוב. צדק צמוד לצדק. לבגין זה לקח 29 שנה להפוך את הצדק שלו לרוב.

תראו. נאבקנו בו בכל כוחנו. בטח שהתוצאה כואבת. כואבת מאד. מאוד מאד. אבל אם המאבק היה אמיתי, אז לא מרימים ידיים. אני חושב הרבה על המנצחים. איך הם הרגישו שעולמם חרב עליהם כשהובסו בכפר מימון. בהינתקות.

כשחשו שלמרות שנתנו מאבק. למרות שניצחו את ראש הממשלה הכי חזק שהיה כאן. כן היה כזה לפני נתניהו. למרות שניצחו את ראש הממשלה הזה במשאל המתפקדים בליכוד, ראש הממשלה הזה עושה מהם צחוק. וראש הממשלה הזה עם תיקי שחיתות מפה עד לירח, מאותרג. ומחובק.

הם הרגישו שכל העולם סוגר עליהם. הם לא איימו "לרדת". הם לא החליטו שהם "מרכז". הם נשארו ימין. זקוף. לא מתנצל. הם בחרו לקום מהתבוסה ולהלחם מחדש. בואו נבחר אותו דבר. לקום מהתבוסה ולהלחם מחדש. זה קשה? בטח קשה. קשה מוות. מובסי כפר מימון הם אלה שנראים היום בלתי מנוצחים.

היום אנחנו המובסים. גם אנחנו יכולים להראות בעוד זמן הבלתי מנוצחים. אם נבין שאנחנו צריכים לחזור להיות גאים וזקופי קומה. לא מתנצלים. ואוהבי אדם. כל בני האדם. ועניי עירנו ראשונים. להתנתק מהאליטות. להתנתק מההון. ולהציע סדר יום הפוך. לגמרי הפוך. בלי פחד. לקום ולהתחיל מחדש.