יידרש זמן לפתרון את הצד המדעי של מגיפת הקורונה; את המשבר הפיננסי אפשר לפתור מיד - טוען בעל הטור הבכיר אנדרו רוס סורקין בניו-יורק טיימס.

על סמך הניסיון שנצבר בשורה של משברים קודמים, מציע סורקין את התוכנית הבאה: הממשלה תציע לכל עסק אמריקני, לכל עצמאי ולכל עובד הלוואת גישור לאורך תקופת המשבר, אשר תיפרע במשך חמש שנים לאחר סיומו. התנאי היחיד למתן ההלוואה לעסקים יהיה התחייבות להעסיק לפחות 90% מהעובדים באותם תנאים שלפני המשבר, כולל אפשרות להחזיר עובדים שכבר פוטרו.

התוכנית הזאת תשאיר את כל האמריקנים מועסקים ותשאיר את כל העסקים פועלים. היא תיצור מיד אווירה של אמון והבטחה לכך שברגע שהמשבר יסתיים - החיים יחזרו למסלולם. היא תעודד להישאר בבית ולשמור את המרחק הדרוש, בלי לחשוש למקום העבודה - וזו הדרך היחידה להאט את קצב התפשטות המגיפה.

המחיר יהיה גבוה. חישוב מהיר מדבר על טריליוני דולרים אם המשבר יימשך שלושה חודשים, אולי אפילו 10 טריליון. מדובר על מחצית מהתוצר האמריקני. ובהנחה ש-20% מההלוואות לא ייפרעו, מדובר על עלות של מאות מיליארדים אם לא טריליונים. אבל כאשר שיעור הריבית הוא קרוב לאפס, אין זמן טוב יותר ללוות אל מול האמון הבסיסי בחוזקה של הכלכלה האמריקנית, ולהוציא את הכסף כדי למנוע שנים של נזק שיהיה הרבה-הרבה יותר יקר.

החלופות המוצעות עלולות להיות גרועות בהרבה, טוען סורקין, משום שחבילות הסיוע עלולות להתגלות כמועטות מדי ומאוחרות מדי, ומשום שהפוליטיקה של חבילות סיוע ממוקדות במגזרים מסוימים ובעסקים תיצור גל של כעס וחוסר אמון. כמה פוליטיקאים טוענים, שאת חבילות הסיוע יש להפנות רק ליחידים ומשפחות ולא לחברות, כדי שלא לחזור על הטעויות של 2008. אבל משלוח צ'קים אינו פותר את הבעיה; אנשים רוצים משכורת עכשיו וביטחון שיועסקו גם עם תום המשבר. צ'קים חד-פעמיים אינם מתניעים מחדש את הכלכלה, משום שחברות רבות יקרסו בלא הלוואות מיידיות.

האתגר הגדול באמת יהיה לבצע תוכנית זו. הדרך הקלה ביותר תהיה באמצעות הבנקים, שכבר מכירים את החברות ומשקי הבית, ויעשו את העבודה במהירות הגבוהה ביותר. והם צריכים לעשות זאת חינם, בתמורה לסיוע הענק שקיבלו ב-2008. עצמאים ועובדים לפי שעות יקבלו הלוואות לפי הכנסותיהם ב-12 החודשים הקודמים, ואילו על חברות צריך לאסור להשתמש בכסף כדי לארגן מחדש את האשראי הקיים ולרכישה עצמית של מניות. מעבר לכך, המגבלות צריכות להיות מועטות.

בעת משבר, הזמן הוא האויב. אם הכלכלה כולה תאט בקצב של ענף התעופה, האבטלה תקפוץ מ-3.5% ל-6%. שר האוצר, סטיב מנוחין, הזהיר שהיא עלולה להגיע ל-20% - הרמה של השפל הגדול. נכון, אם לא אהבתם את המערכת שלפני המשבר - בלתי שוויונית, שכר מנהלים גבוה מדי וכדומה - התוכנית הזאת לא תשנה אותה. אם ההרגשה היא ששוב ההפסדים מוטלים על הכלל, בעוד הרווחים הם פרטיים - היא נכונה. למען האמת, כל מטרתה של התוכנית היא להחזיר את הכלכלה למצב שבו הייתה לפני המגיפה.

אבל ברגע בו הדבר ייעשה, יהיה צורך בשיחה מעמיקה ביותר בין המנהיגים הפוליטיים והמנהיגים העסקיים לגבי אחריות פיננסית ומדיניות. ב-20 השנים האחרונות מיטלטלת ארה"ב בין תוכניות סיוע, מלחמות וחילוצים, והיא לא דואגת למלא את קופתה בשנים הטובות כדי שתוכל לשלם תמורת כל אלו. בשלב מסוים, החוב יהפוך למשבר שלא ניתן יהיה לפתור בעזרת יותר כסף, ואת זה צריך למנוע.