אין ספק שהעולם שוקע במיתון קשה בשל הקורונה; השאלה היא כמה זמן יימשך וכמה עמוק הוא יהיה. יש החוששים, כי הוא ייגרר לתוך שנת 2021 ואפילו מאוחר יותר – מדווח ניו-יורק טיימס.

הסיבות המרכזית: אפילו לאחר שהמגבלות יוסרו בהדרגה, אנשים לא ימהרו להצטופף במסעדות ובאירועים; המשבר פוגע בכל העולם; וחברות רבות נכנסו אליו כאשר הן ממילא שקועות בחובות ניכרים. המצב קשה במיוחד במדינות המתפתחות, מהן בורחים המשקיעים הזרים, ובכך גורמים לפיחות במטבעות המקומיים ולהתייקרות ניכרת של מוצרי היסוד – עד כדי סכנה לפשיטת רגל של ממשלות.

משקיעים רבים מקווים, כי ברגע בו הנגיף יהיה בשליטה – ניתן יהיה להתניע מחדש את הכלכלה העולמית. אבל לדברי הטיימס, יש מקום לחשוש שאפילו כאשר זה יקרה – ואיש אינו יודע מתי – הכלכלה תמשיך לקרטע זמן ממושך. משקי הבית עלולים להימנע מביצוע קניות; כמה ממגבלות הריחוק החברתי עשויים להימשך תקופה ניכרת. שני אלו ישפיעו בצורה ממשית על הכלכלה העולמית, שהוצאות הצרכנים מהוות כשני שלישים ממנה. לכך יש להוסיף את הקריסה בשוקי המניות, במיוחד בארה"ב, שהגאות בהם בשנים האחרונות הייתה אחד הגורמים המרכזיים לעלייה בצריכה.

הדאגה גוברת לנוכח העובדה שכמעט כל העולם מצוי בבעיה. כמעט בטוח שארה"ב, אירופה, קנדה, ברזיל, יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, ארגנטינה ומקסיקו מצויות במיתון – וזו רשימה חלקית בלבד. הצמיחה בסין השנה תהיה 2% בלבד, שליש מאשר בשנה שעברה. התחושה לפיה הגלובליזציה מהווה תעודת ביטוח עולמית – אם חלק אחד בעולם יסבול, השני יאזן אותו – ספגה מהלומה קשה: כל העולם סובל.

ממשלות ארה"ב ומדינות אירופה מזרימות טריליוני דולרים למשקים המקומיים, ובכך אולי ימנעו את קריסתם – מקווה הטיימס. אבל איש אינו בטוח שחבילות הסיוע הללו יהיו יעילות. במשבר טיפוסי, ממשלות מוציאות כסף כדי לעודד אנשים לצאת ולקנות; במשבר הנוכחי אומרים להם לשבת בבית. ומובן שתוכניות אלו אינן יכולות לבוא במקום ההשקעות הזרות, הצפויות לצנוח השנה בשיעור עולמי של 40% - מה שעלול לגרום נזק ארוך טווח לשרשרת הייצור והאספקה העולמית. על-פי אחת ההערכות, כל אלו יובילו לכך שיידרשו לעולם שנתיים-שלוש כדי לחזור לתפוקה שלפני הקורונה.

התוצאות כבר חמורות במדינות המתפתחות, לא רק בשל בריחת ההון אלא גם בשל הצניחה במחירים של סחורות המהוות חלק משמעותי מכלכלותיהן ובראשן הנפט. זה למשל המצב במקסיקו, סין וניגריה. ההאטה בסין פוגעת במישרין במדינות המספקות חומרי גלם למפעלים סיניים, מאינדונזיה ועד קוריאה הדרומית. עד סוף 2021 צריכות המדינות המתפתחות לפרוע חובות בסך 2.7 טריליון דולר, וכעת כלל לא בטוח שיצליחו למחזר אותם.

האו"ם קרא השבוע לסייע למדינות המתפתחות ב-2.5 טריליון דולר – טריליון דולר בהלוואות מקרן המטבע הבינלאומית, טריליון דולר במחיקת חובות בידי המלווים ו-500 מיליארד דולר למערכות הבריאות שלהן. הארגון מסביר, כי החשש הגדול ביותר לגביהן הוא שהן החלו לסבול מקשיים כלכליים עוד לפני שהקורונה היכתה בעולם – ולכן מצבן חמור במיוחד.

במבט האופטימי ביותר, ההתאוששות של הכלכלה העולמית כבר החלה. סין השתלטה על הנגיף ומתחילה לחזור לעבודה, בצורה איטית וחלקית. אם המפעלים הסיניים יחזרו לעבודה, כל העולם ירגיש זאת: משבבי מחשב בטייוואן, דרך נחושת בזמביה וכלה בפולי תירס בארגנטינה. אולם סין לבדה אינה יכולה להניע התאוששות עולמית, כי הכוח של צרכניה עודנו מוגבל יחסית – וכל עוד ארה"ב ואירופה במיתון, לא יהיה לסינים למי למכור את מרכולתם.