אבל בטרם ניכנס לדוגמאות מרחבי אירופה, עלינו לעצור לרגע. הומור בשואה? האם אין זו סתירה במונחים מיניה וביה? כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת גילויים של צחוק, אפילו של חיוכים, בגיהנום? והאם מותר לנו לדבר על ההומור של הנרדפים והנרצחים? האם אנחנו יכולים להבין אותו?

הדין נגזר מן העובדות, נהגה לומר מרים נאור, הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון – ומבחינתו של ההיסטוריון, המחקר נגזר מן המקורות. לא זו בלבד שיש מאות מקורות על הומור בשואה, אלא שחלק משמעותי מהם נרשמו בזמן אמת. ולא זו בלבד שהם נרשמו, אלא שהיו מקומות – בראשם ארכיון "עונג שבת" – בהם תיעוד ההומור היה מכוון לשימורו לדורות הבאים. לאמר: לא רק שיהודים צחקו תחת השלטון הנאצי, צחקו בגטאות, צחקו במחנות – הם רצו שנדע שהם צחקו. גם ניצולים רבים זכרו גילויים של הומור ואף תיארו אותם בעדויותיהם. דהיינו: המקורות מלמדים שיש לחוקר במה להתגדר.

מובן, כי קיומם של מקורות אינו מחייב את ההיסטוריון לעסוק בהם. מעבר לאילוצים הרגילים של משאבים, קיימים גם שיקולים של כבוד לנשוא המחקר, של מראית עין, של חשש מעיוות המחקר בידי אינטרסנטים למיניהם. לא במקרה של ההומור בשואה. כאן למחקר יש חשיבות כפולה ומכופלת. ראשית, הוא מציג זווית שהייתה קיימת ובצורה נרחבת. שנית, מדובר בהיבט מדהים של יכולת עמידה רוחנית. שלישית, הומור מטיבו מחייב מגע אנושי – וקיומו בשואה הוא אנטי-תזה מובהקת לתיאוריית ה"אונטרמנטש" הנאצית. רביעית, וכאן אנו מגיעים לנושא של מאמר זה, הוא מהווה מקור בפני עצמו.³

ההומור היהודי תחת השלטון הנאצי שלח את חיציו לכל עבר: לגרמנים ולבעלות הברית, לכובשים ולמשתפי הפעולה, למנהיגים ולחיילים. כאשר אנו עוסקים בו כמקור היסטוריוגרפי, הוא כוון בראש ובראשונה כלפי ההנהגה היהודית וממלאי התפקידים מטעמה. פרופ' ישראל גוטמן המנוח הסביר,⁴ כי הסיבה לכך היא שהשלטונות הגרמניים היו מרוחקים יותר ובדרך כלל לא היה ליהודי מן השורה מגע איתם. לעומת זאת, עם המוסדות היהודיים היה לתושבי הגטאות מגע יום-יומי, ולכן הנטייה הייתה להאשים אותם בצרות ובקשיים. מן המחנות שרד הרבה פחות הומור מאשר מן הגטאות, אך גם שם כידוע רוב המגע של האסירים היה עם בעלי תפקידים מקרבם.

בהקשר זה, ההומור מעניק לנו שני כלים היסטוריוגרפיים חשובים. האחד הוא עצם קיומו, וליתר דיוק – עצם קיומה של הביקורת אותה הוא מבטא. למשל: כפי שנראה בהמשך, אם בגטו ורשה נמצאו מי שהציגו את אדם צ'רניאקוב כמושחת והיה מי שהאזין להם ברצון, הרי לנו עדות לתפיסה שכזאת לגבי יושב-ראש היודנראט, גם אם אנו יודעים שהוא היה אדם נקי כפיים. השני הוא הפרטים הנובעים ממנו, ושוב נדגים מגטו ורשה: מסמך יוצא דופן באורכו ובפירוטו מתאר בארסיות את משטרת הגטו, ואגב כך מוסר מידע רב על בכיריה וגם על שוטרים מן השורה.

הזכרנו את צ'רניאקוב ונפתח בו. שרדו מספר יצירות סאטיריות, חלקן עוקצנית ביותר, המייחסות לו התעשרות על חשבון הכלל וניצול לרעה של מעמדו. שיר שנכתב בגטו ורשה אומר עליו:

• כאשר היושב-ראש טיפש, כל הקהילה נמצאת בצרות. הנשיא צ'רניאקוב, הסיר השמן, מקבל את המרק חם. איך ייתכן? פשוט: כסף! כסף הוא דבר נהדר, את שערה של מאדאם צ'רניאקוב יסדרו, אין ספק, היא שותה את התה שלה עם סוכר ולחמנייה מתוקה. איך ייתכן? פשוט: כסף! כסף הוא דבר נהדר. ⁵

היודנראט בוורשה, הן כגוף והן חבריו בנפרד, הואשם כמי שנושא באחריות לצרות ולגזירות הנוחתות על תושבי הגטו. כפי שכבר צוין, הייתה זו תפיסה שנבעה מכך שהיודנראטים בכלל היו הנתיב דרכו העבירו הגרמנים את הוראותיהם. נראה שהביקורת הבאה לידי ביטוי בקטעים הסטיריים מלמדת, שהם הצליחו לפחות חלקית להסיט את הזעם מהם לעבר מנהיגי היהודים, מה שהיה אחת הסיבות להקמת היודנראטים מלכתחילה.⁶ שיר שנשמר בארכיון רינגלבלום נפתח כך:

• עומדת ברחוב גז'יבובסקה מועצת היהודים. זו הסיבה לכל הטרגדיה, ידידים. עומדת ונוחרת, לפעמים נופחת. אוף, איזה פַּחת, אוף איזה פַּחת. כבר בקושי נושמת, בקושי נושפת. ועדיין עושה את עצמה מגוחכת. טיפוסים רבים נדבקו אליה. לפני הכיבוש היו קטנים כאלה. תפסו את כל הג'ובים שבה. אין לכך עצה ואין תקנה.⁷

בכמה מן הגטאות רווחו טענות על פרוטקציה והעדפת קרובים ומקורבים בידי המוסדות היהודיים השונים. שיר מגטו ורשה מעלה את הטענה, לפיה אפילו טיפול רפואי שגרתי מותנה בקשרים הנכונים:

• פניתי בבקשה אל האדון אפרים. ציווה לפתוח את הפה ובדק השיניים. ופסק: אתה לא תצלח! אין לך בין קרוביך שום אוברבך; ואולי בכל זאת יש לך חתן, הקרוב איכשהו לרוזנשטיין? אולי יש לך גיס לובלינוביץ'? אולי מחותנת ששמה לזרוביץ'? אולי איזה דוד פרנקפורטר? אולי בת-אחות ברלינטר. אולי סבא-של-סבא גורליצקי? אולי איזה סנדק מצופליצקי? ואולי את שרשרת הייחֶעס, מפאר איזה מרמן-צופליחֶעס? אם לסבול לא תרצה מרעב, חפש בין קרוביך את גראף!
  
  [...] אין לך מזל, אומלל. אף לא שם אחד, וכבר מניתי עשרים. חשוֹב, אולי יש אחרים? אולי זה הוא, הוא בכבודו, קרוב שלך – מה צ'רניאקוב? כי כשבדקתי את שיניך היטב כל כך, נוכחתי שבין קרוביך אין שום אוברבך.⁸

מרדכי חיים רומקובסקי, הנשיא השנוי במחלוקת של היודנראט בלודז', היה באופן טבעי יעד לביקורת – כולל הומוריסטית. ההומור מעניק לנו זווית נוספת בנוגע ליחסם של תושבים בגטו כלפי רומקובסקי והצורה בה חלקם ראו אותו בזמן אמת. ראו למשל את השיר הבא:

• חיים שלנו, רומקובסקי חיים, מחלק לנו מדי יום שיריים. לאחד פת לחם יקציב, ונתח בשר סוס לאחיו, וקבורים אצלו בתחתיות! שעה שנערכה ספירת העם⁹ היום להט ובער, נסע רומקובסקי ברחובות, מראהו כשל קיסר! חליפה לו בהירה, כפפות, משקפיים כהים, שוטרים שומרים עליו מסביב, והוא, רומקובסקי, ממלא שחוק פיו. ¹⁰

עוקצני במיוחד כלפי רומקובסקי היה העיבוד שנעשה לשיר "דודעלע", המיוחס לר' לוי יצחק מברדיצ'ב ואשר במקורו עוסק בקדוש ברוך הוא. המחבר האלמוני בלודז' המיר את הקב"ה ברומקובסקי וקבע שהוא מצוי בכל – ביטוי חד לשליטתו המוחלטת של רומקובסקי בגטו ובחיי תושביו, והתנהלותו שגבלה בפולחן אישיות: "מקום שאלך – אתה! מקום שאעמוד – אתה. על הקירות – אתה. על הלוח – אתה. על הכסף – אתה. על בולי הדואר – אתה [...] חתונה – אתה. קבורה – אתה. להיוותר בגטו – אתה. להשתלח – אתה!". ¹¹.

יצירה אחרת מגטו לודז' פותחת צוהר לפרוטקציה שאפיינה את פעילות היודנראט – או לפחות שנתפסה ככזו. היא נכתבה בידי מארק פוגלבאום ותועדה בידי אבא גולדברג. מתוארת בה שיחה בין בקשות עבודה משועממות, המונחות במגירה במשרדי היודנראט, ואשר מתחילות לדון למי מהן יש הסיכויים הטובים ביותר להתקבל. הראשונה מתגאה ב"שלוש פקולטות, חצי דוקטורט"; השנייה היא של "בירוקרט לשעבר", ששירותיו נחוצים כעת במיוחד; אני מייצגת נכה החייב לזכות בהתחשבות, הבהירה השלישית; הרביעית טענה סתם שהיא הטובה ביותר; החמישית סברה שכולן יגיעו לסל האשפה.

• כאן הפריעה לה הבקשה השישית: כל הדיבורים האלה מיותרים וריקים. אדוני, למרות שהוא רקדן לשעבר, יש לו הסיכויים הטובים ביותר. לכן יש ראש, מוח וידיים. לו יש זוג רגליים ודבר אחד נוסף, המפתח לכיבוש כל מצודה: לא מוח, לא ראש, אלא גב חזק.¹²

הסופר והמשורר האידי משה סאנק סיפק גם הוא תיאור סאטירי של מעמדות בגטו לודז', התורם להבנתנו את מציאות החיים שם:

• בליצמנשטט בגטו החיים הומים, אך אין היהודים שם זה לזה דומים. ההמון חי לו שם בקור, דחקות אין-סוף; ואילו ה"אליטה" רק היא רואה בטוב. ה"אליטה" של הגטו אותה מיד תכיר: גב רחב, פנים דשנות ועורף סמוק-חזיר. בליצמנשטט בגטו כל איש קצובה לו "רציה" [מנת מזון], זוהי מין דיאטה של אפרוביזציה [אספקה]. סודה, חומץ, מלח להמון ניתן; ואילו ל"אליטה" – קמח, סוכר ושומן. בגטו מצויים רסורטים, מחלקות, למען כל איש ואישה יוכלו שם לעבוד. וגם אמי עובדת ביום וגם בליל. ואילו ה"אליטה" תשחק ותתהולל.¹³

נגע הפרוטקציה ואף החשדות לשוחד מיני הגיעו גם לגטו וילנה – כך לפחות מלמד שירו של ג' שנקר. מעניין שהכינוי שניתן לה היה דומה מאוד לזה שבשעתו נשמע גם בישראל: ויטמין P – פרוטקציה. וכך הוא כתב:

• בלשכת העבודה עומד יהודי אצל הקיר, והוא מחכה שעה ארוכה עניין להסדיר. לפתע מופיע אחר ומסדר עניינו בלשכה, ואצל הקיר אינו ממתין שעה ארוכה. ויטמין אם יש למישהו, במטותא, טוב מכסף הוא. הכל לו ברבותא. עצים ישיג, דירה, תמיד קב ונקי. בריגדה [קבוצת עבודה] טובה, אף חופשה לפרקים.
  
  [...] דירתי הגרועה היא בגטו, קור בה ודֶלֶף. ביקשתי עצים להסקה וענו לי: "לא באלף". בתה של שכנתי יפה היא, צעירה מאוששת. הביאה היום מנת עצים משולשת. ביקשתי מהם: לבריגדה קבלו גם אותי. אין מקום, אנו, אתה מחכה פה בכדי. אפס מרים, היא עם בן השררה התיידדה, ביקשה וקיבלה והפתק כבר בידה.
  
  הנה בחורה המראה כי הגלידה על עורה חבורה. פוסק הרופא ואומר: אין הפצע נורא. הוא קורא אל אחרת: הא, גברת, בואי עתה! אין צורך לבדוק, הוא יודע זה כבר מחלתה.¹⁴

1. איתמר לוין, מבעד לדמעות: הומור יהודי תחת השלטון הנאצי (יד ושם, ידיעות אחרונות, תשס"ד-2004), עמ' 256-251.
2. ראו: חיה אוסטרובר, ללא הומור היינו מתאבדים (יד ושם, 2009), עמ' 37-23. על הומור יהודי – ראו: אבנר זיו, הומור יהודי (פפירוס, 1986), עמ' 7-11 והיבטים שונים ביתר המאמרים באותו ספר.
3. ראו בהרחבה: לוין, עמ' 35-13; אוסטרובר, עמ' 62-49.
4. בשיחה עם המחבר.
5. לוין, עמ' 166-165. ראו גם: שם, עמ' 177-166.
6. ישעיה טרונק, יודנראט: המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי (יד ושם, תשל"ט), עמ' 243-240.
7. לוין, עמ' 195-192.
8. שם, עמ' 201-200.
9. הכוונה כנראה לגירושים הראשונים מלודז' לחלמנו, מינואר 1942. הגרמנים אילצו את היודנראט להכין את רשימות המגורשים, והמחבר לא ידע על נסיונותיו הכושלים של רומקובסקי להקטין את מספרם.
10. לוין, עמ' 179-178. ראו גם: שם, עמ' 190-179. שיר אחר תיאר את מרכבתו של רומקובסקי כרתומה לשני סוסים לבנים: אוסטרובר, עמ' 168.
11. אוסטרובר, עמ' 238-237.
12. שם, עמ' 175-174.
13. שם, עמ' 178.
14. שם, עמ' 183-182.