דמותו של מנהיג בראייה יהודית

מדי פעם אני נתקל בסוג של מגננה מצידם של שומרי מצוות, המנסים להראות שהיהדות בעצם מאוד מודרנית ואפילו הקדימה במאות ואלפי שנים תפיסות עכשוויות. אם נקבץ יחדיו את כל האפולוגטיקה הזאת, נגלה שהיהדות היא מונרכיה אבסולוטית ודמוקרטיה בעת ובעונה אחת, וגם מצליחה להיות קפיטליסטית, סוציאליסטית ואפילו קומוניסטית במקביל. לטעמי, אין כל מקום להתגוננות כזאת. ראשית, היהדות אינה חייבת דין וחשבון לאיש; היא אלוקית ונצחית. שנית, מעצם טבעה – היא שואפת לאיזונים ונמנעת מהקצנה.

נקח לדוגמה את התחום החברתי. לצד מצוות הצדקה והחסד, שהן סימן היכר יהודי בולט, ההלכה מקפידה מאוד על זכות הקניין הבאה לידי ביטוי למשל בדיני השומרים והנזיקין. דיני התרומות והמעשרות קובעים כמה בדיוק יש לתת לכהנים, ללווים ולעניים – ובכך הם מבטיחים סיוע לחלשים לצד ודאות מיסויית. האיסור על הריבית ושמיטת הכספים מגנים על החלשים, בעוד היתר העסקה והפרוזבול נוצרו כדי להגן על זכויות העשירים ולמנוע מצב בו יסרבו להעניק הלוואות.

מה לגבי המשטר והמנהיגות? היהדות נוצרה בתקופה של מונרכיות, ומטבע הדברים – שליטיה באותה עת היו מלכים, נשיאים ומנהיגים שבטיים. יהיה זה מטופש לחפש ביהדות דמוקרטיה מאות שנים לפני שהאתונאים הגו אותה (והעניקו זכות בחירה ל-2% מהתושבים). אך לאורך כל הדרך נקבעו הלכות שהגבילו את סמכותו של השליט, כולל הפרדת רשויות ברורה בינו לבין בתי המשפט וחובתו לקבל את אישור הסנהדרין לחלק מפעולותיו.

דווקא בגולה, כאשר העם היהודי היה נתון למשיסה, הוא יצר מוסדות דמוקרטיים לעילא (אם כי גבריים בלבד). פרנסי הקהילות עמדו לבחירה והחלטותיהם חייבו את הקהל – וזאת לצד הסמכות ההלכתית של הרבנים והסמכות השיפוטית של בתי הדין. הקהילות יכלו להדיח את העומדים בראשן, והדבר אף נעשה מדי פעם. המסורת הזאת הובילה לכך שגם הציונות הייתה דמוקרטית מהיום הראשון שלה, למרות שנוצרה בליבה של אירופה המלוכנית. זוהי סיבה מרכזית, אולי הסיבה המרכזית, לכך שישראל היא דמוקרטיה – וגם תקווה עיקרית, אולי התקווה העיקרית, לכך שתיוותר כזאת.

מטבע הדברים, ב-2,000 שנות גלות לא יצרה היהדות תורה מגובשת של שלטון מודרני. כמה מגדולי הדור בישראל, ערב הקמת המדינה ולאחר מכן, התמודדו עם השאלות המעשיות של ניהול מדינה מודרנית שרוב תושבי חילוניים – וכיצד לעשות זאת על-פי ההלכה. דומה, שאיש מהם לא חלק על כך שישראל חייבת להיות דמוקרטית; וחלקם אף קבעו במפורש, כי אין מניעה הלכתית שנשים יוכלו לבחור ולהיבחר.

בהקשר זה יש לזכור, כי קיימת מחלוקת עמוקה בין שני ענקים בשאלה האם יש מצווה למנות מלך: הרמב"ם משיב בחיוב, בעוד הרמב"ן משיב בשלילה. מכל מקום, כאמור, בפועל הכירו הפוסקים בכל הדורות בסמכותם של מנהיגים נבחרים; וגם לשיטת הרמב"ם נראה, שהמלך הוא עניין לימות המשיח. יתרה מזאת: פוסקי ההלכה הציונים-דתיים אף קבעו, כי למדינת ישראל יש דין של מלך – בדיוק מן הסיבה שמנהיגיה נבחרים בצורה דמוקרטית – ולכן חובה לציית לה.

לצד זאת קיימות שתי בעיות קשות ויום-יומיות. האחת: מהי סמכותם של בתי המשפט שאינם פוסקים על-פי ההלכה. הדעות נעות בין ראייתם כ"ערכאות של גויים" שאסור לפנות אליהן, לבין הסכמה לסמכותם בנושאים אזרחיים מכוח הסכמת הציבור ובנושאים פליליים מכוח דין המלך (הרשאי לעקוף את דין התורה בתנאים מסוימים). בפועל, אומנם גם בציבור הדתי-לאומי קוראים להעדיף לפתור סכסוכים אזרחיים בבתי דין תורניים – אך למעט קיצוניים חרדיים, איש אינו כופר בסמכות בתי המשפט.

השנייה: מה קורה כאשר המדינה מחוקקת חוק המנוגד להלכה. גם הדין המפורסם "דינא דמלכותא דינא" אינו חל במקרה כזה, ויש לזכור שהוא נוצר כדי לאפשר חיים תקינים תחת שלטון נוכרי. ככלל, שומר מצוות לא יקיים חוק הנוגד את ההלכה – גם אם יבוא מצידו של שלטון דמוקרטי נבחר, שכן דין התורה גובר על דין בשר ודם. מבחינה השקפתית והיסטורית, יהיה זה יום מר ונמהר אם חלילה נגיע למצב כזה.

אז בהנחה שהמלך הבא יהיה בכלל המשיח, מהן התכונות שהיהדות מחפשת אצל מנהיג דמוקרטי? מובן שאין אמירות ישירות במקרא ובחז"ל, כי כאמור איש לא הכיר אז את המושג "דמוקרטיה", אבל יש לא מעט רמזים. הבולט ביותר שבהם הוא תוצאה של השוואה בין שני מלכי ישראל הראשונים – שאול ודוד. שניהם חטאו, אבל ההבדל התהומי בתגובותיהם לתוכחה חרץ את גורלם: המתחמק מאחריות איבד את עולמו, ואילו המודה בחטאו הפך לאבי השושלת הנצחית.

הנביא שמואל ציווה על שאול, בשם ה', למחות לחלוטין את עמלק – האדם והבהמה. שאול החליט שלא להרוג את אגג מלך עמלק ובעיקר היה לו חבל להרוג את מיטב הבהמות. כאשר שמואל בא לבקרו, התגאה שאול: "הקימותי את דבר ה'". שמואל הפנה את תשומת ליבו לפעיות הצאן ולגעיות הבקר, ושאול טען שהעם הותיר אותם כדי לזבוח לה' – אמירה שקרית בעליל. שמואל הגיב, שהאלוקים מעדיף ציות על פני קורבנות. תשובתו של שאול הייתה אולי הגרועה ביותר האפשרית מצידו של שליט: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם". רק לאחר ששמואל מודיע לו שיאבד את המלוכה בשל חטאו, מואיל שאול להודות: "חטאתי".

חטאו של דוד אומנם היה במישור האישי, אך מבחינה הלכתית – חמור בהרבה: הוא שכב עם בת-שבע הנשואה וגרם למותו של בעלה, אוריה החתי – שתי עבירות שדינן מיתה. נתן הנביא מגיע אליו ובפיו משל כבשת הרש הידוע, דוד הנזעם אומר שיש להרוג את גזלן הכבשה – ונתן מטיח בו: "אתה האיש". תגובתו של דוד היא מילה אחת ויחידה: "חטאתי". מילה ההודיה של שאול באה רק לאחר שנתבשר על העונש; דוד אומר אותה מיד. בהמשך הוא כותב את פרק נ"א בתהילים, שבראשו הכותרת "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע", וכל תוכנו – וידוי ובקשת מחילה. לא הצטדקות, לא תירוצים, לא התחמקויות. התוצאה היא, שהבן הממזר של דוד ובת-שבע אומנם מת, אך הבן הבא שלהם הוא שלמה – בונה המקדש ומי שממשיך את שושלתו של דוד, ממנה גם ייצא המשיח.

כיוון נוסף ניתן למצוא בשתי הפרשות שנקראו בשבת שעברה – "ויקהל" ו"פקודי". פרשות אלו מתארות על פני עשרות פסוקים את בניית המשכן, וחוזרות כמעט במילה על הציוויים המופיעים בפרשות "תרומה" ו"תצוה". לאור העובדה שהתורה מקצרת ביותר בעניינים חשובים ביותר (למשל: דיני שבת, תפילין ושחיטה), מאליה עולה השאלה מדוע הפירוט המייגע הזה של פרטים טכניים שכבר נכתבו, ושאין להם משמעות לדורות.

התשובה לשאלה מצויה בהרחבתה למקומות נוספים בהם התורה "מבזבזת" מאות פסוקים על פרטים חוזרים ונשנים או כאלו הנראים מיותרים. היא עושה זאת בתיאור מיפקד בני ישראל בשנה השנייה לצאתם ממצרים; היא עושה זאת בתיאור המיפקד ערב הכניסה לארץ, שם גם מפורטים שמות המשפחות בכל שבט; היא עושה זאת בתיאור קורבנותיהם הזהים לחלוטין של 12 הנשיאים בעת חנוכת המשכן; והיא עושה זאת בדיווח על חלוקת השלל לאחר המלחמה נגד מדין בין הלוחמים, העם, הכהנים והלווים.

המשותף לכל המקומות הללו הוא שמדובר בכספי ציבור. המשכן נבנה מתרומות העם וממס אחיד של פעמיים מחצית השקל לכל גבר בוגר. המיפקד הראשון נעשה באמצעות איסוף של מחצית השקל מכל גבר בגיל 60-20. המיפקד השני נעשה באותה שיטה והוא הבסיס לחלוקת המשאב הציבורי החשוב ביותר – אדמת הארץ. השלל במלחמת מדין היה רכוש הכלל וחלקו אף ניתן לכל הציבור. ואילו קורבנות הנשיאים הם של אישי ציבור בכירים המייצגים את שבטיהם.

בכל המקרים הללו אומרת התורה: שקיפות ודיווח מלא מצדיקים להקדיש מאות פסוקים לכל פרט. ואם כך כאשר מדובר במשה רבינו – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במנהיג מן השורה. ואם כך כאשר מדובר בתורה – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדיווח כספי. התורה מדברת פה ושם על תפקידיו של המנהיג (בעיקר במינויו של יהושע: "אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"). את הפירוט הנרחב ביותר של הדרישות ממנו היא מציבה במאות פסוקים אלו: דין וחשבון מלא, עד הפרוטה האחרונה, כאשר מדובר ברכוש ציבורי וכאשר מדובר בהתנהלותו כנציג ציבור.

יש האוהבים ליטול פסוק מן המקרא או אמרה של חז"ל ולהשתמש בהם כצידוק לתפיסות עולמם – אך כאשר בודקים את הדברים לגופם מגלים, כי הציטוט מעוות או מוצא מהקשרו. כך למשל: "איש באמונתו יחיה" משמש את הטוענים שאפילו התנ"ך מכיר בחופש הדת – אלא שהפסוק בדברי הנביא חבקוק אומר "צדיק באמונתו יחיה", ויחי ההבדל הקטן.

בהקשר שלנו, יש המצטטים את דברי הגמרא (מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'): "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו; שאם תזוח דעתו – אומרין לו: חזור לאחוריך [אל תתגאה, כי אתה אינך מושלם]". על-פי מאמר זה, לכאורה, לא רק שאין לפסול מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – אלא שמוטב מלכתחילה לבחור בו, כי הוא לא יהיה גאוותן.

לא כך הם פני הדברים. ראשית, יש לשים לכך שמדובר באמירה שאינה הלכתית ("אגדתא") ושהדברים לא נפסקו להלכה. שנית, וזה העיקר, יש להבין את דברי הגמרא. הן המאירי והן המהרש"א – מגדולי פרשני התלמוד – אומרים (על-פי הקשר הדברים שם) שהכוונה היא לפגם מסוים בייחוסו של המנהיג ולא במעשיו. המהרש"א שם לב לכך שכתוב "מאחוריו", ולומד מכאן שזהו פגם שאינו ידוע לכל. דוד היה צאצא של האישים החשובים ביותר בשבט יהודה – אך גם של רות המואביה, שלפי המדרש הייתה צאצאית של המלך הרשע בלק שביקש לקלל את ישראל; זו הייתה "קופת השרצים" שלו. ואילו המאירי מסביר שהמטרה היא למנוע מנהיג חזק מדי, שיחשוב שהכהונה מובטחת לעולם לו ולזרעו. כשם שיצא מנהיג ממשפחה שאינה מושלמת, כך ניתן לשלול ממנו את המנהיגות; אין כללים ואין חזקות.

לסיום נפנה לעוד אמירה של חז"ל. במסכת ערכין (דף י"ז, עמוד א') מובאת מחלוקת על פירוש הפסוק "זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב, סלה" (תהילים כ"ד, ו'): "פליגי בה ר' יהודה נשיאה [נכדו של ר' יהודה הנשיא] ורבנן. חד אמר: דור לפי פרנס; וחד אמר: פרנס לפי דור". הגמרא מתקשה להבין את פשר המחלוקת, שכן ההיסטוריה מלמדת שאין יחס ישיר בין צדקתו/רשעתו של המנהיג לבין אלו של הדור, ולבסוף מסבירה: "אלא לעניין תוקפא וניחותא קאמרינן". זוהי שאלת סיבה ומסובב: האם הציבור משפיע על המנהיג או להפך? האם ציבור נוח לבריות מוליד מנהיגים נוחים לבריות, או שמא מנהיגים נוחים לבריות משפיעים על קהלם לנהוג כך?

הגמרא אינה עונה על השאלה – גם משום שאין צורך להכריע, וגם משום שקשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להכריע. במובן רחב יותר, זוהי שאלת מקומו של היחיד בהיסטוריה: האם הוא מוביל אירועים או תוצר שלהם? בישראל היו מנהיגים במנעד הרחב שבין דוד בן-גוריון למנחם בגין. וינסטון צ'רצ'יל, בענווה בלתי-אופיינית, הגדיר את עצמו כמי שהייתה לו הזכות לספק את השאגה של העם הבריטי. בקיצוניות האחרת, דונלד טראמפ הוא הביטוי לאופיה של מחצית מן החברה האמריקנית. להבדיל, יש הטוענים שאדולף היטלר ייצג את החברה הגרמנית; אבל הדמוקרטיה המשגשגת באותה מדינה עצמה, מוכיחה שגם ההפך אפשרי. לגבי רוסיה ניתן לטעון, כי ולדימיר פוטין הוא המשך של יוסף סטאלין והוכחה לכך שרוסיה מצמיחה בעיקר רודנים.

מה שאנחנו כן יכולים להסיק מאותה מחלוקת שלא הוכרעה, הוא שהן המנהיג והן הדור אינם יכולים לפטור את עצמם מאחריות ולגלגל אותה זה על זה. הדור אינו יכול לומר: המנהיג עיצב אותי והוביל אותי. המנהיג אינו יכול לומר: אני תוצר של הדור וביטאתי אותו. לציבור יש חובה לבחור הנהגה מתאימה, ולמנהיגות יש חובה להוליך בכיוון הראוי. לו יהי.