פוטין והיטלר, ביידן וטראמפ - וגם בנט בתמונה

יותר ויותר גורמים במערב, כולל אנשי מודיעין ופרשנים רציניים, סבורים שוולדימיר פוטין אינו בריא – נפשית, גופנית ואולי שניהם. נשיא רוסיה בודד מרצון את עצמו בשנתיים של הקורונה, מה שגם חייב להשפיע לרעה על מצבו הנפשי, וגם מרמז שאולי יש לו בעיות בריאותיות בגללן כל כך חשש שמא יידבק. עצם החלטתו לפלוש לאוקראינה, התעקשותו להמשיך במלחמה שגובה מחיר הולך וגדל מארצו וממקורביו, הניהול הכושל של המערכה – כל אלו נתפסים כהוכחות נוספות לכך שפוטין רחוק מלהיות במיטבו, בלשון המעטה.

בהחלט ייתכן שההערכות הללו נכונות, אך הן מחייבות שתי הערות נקודתיות ואחת רוחבית. ראשית, היכולת לקבוע מהו מצבו של פוטין היא מוגבלת מאוד, שכן הכל מסתמך על ראיות נסיבתיות, בלי שום גישה למידע רפואי ממשי ובלי התרשמות ישירה ממנו אלא ממרחק של עשרות מטרים (זוכרים את שולחן הענק בקרמלין?). שנית, אם אכן פוטין חולה, ובמיוחד אם הבעיה נפשית – הרי שההמשך עלול להיות עוד יותר גרוע, שכן קשה מאוד לשער מה יהיו מהלכיו הבאים והאם הוא עלול לדרדר את העימות גם אל שטח נאט"ו או להפעיל נשק גרעיני.

ההערה הרוחבית היא, שבכלל כדאי להיזהר מאוד מהדבקת תוויות של "משוגע" או "בלתי רציונלי". הערתי כאן, ואני מרשה לעצמי לחזור על הדברים, שהרציונליות של מדינה אחת ומנהיג אחד איננה בהכרח הרציונליות של מדינה אחרת ומנהיג אחר. אירן החומייניסטית מוותרת על רווחה למען הפצת המהפכה האיסלאמיסטית; רוסיה הפוטיניסטית עשויה לבצע ויתורים דומים למען מעמדה ויוקרתה. לכן, האתגר הגדול ביותר של מנהיגים רציונליסטים במדינות דמוקרטיות הוא להיכנס לראש של מנהיגים בעלי רציונל אחר במדינות דיקטטוריות, והסכנה הגדולה ביותר היא לקבוע שאין מה לעשות איתם כי הם משוגעים.

בפרשת השבוע שעבר, "ויקרא", מדברת התורה על קורבנות הבאים לכפר על חטאים הנעשים בשוגג. הפרשייה העוסקת בקורבנו של מנהיג העם פותחת במילים "אשר נשיא יחטא", בעוד הפרשיות המקבילות העוסקות בכהן הגדול, בסנהדרין ובאדם מן השורה פותחות במילה "אם". חז"ל שמו לב להבדל זה ופירשו, כי אשרי הדור אשר נשיאו מביא קורבן על חטאיו בשגגה – קל וחומר שהוא יכפר על חטאיו שבמזיד וקל וחומר לכל אדם אחר. המהר"ל מפראג מוסיף, שכאשר המנהיג מביא קורבן במקום לומר "מה פתאום שאדם חשוב כמוני יחטא?" הוא מלמד על ענוותנותו – ואשרי הדור שזהו מנהיגו.

תרשו לי להוסיף שכבה. בהמשך הפרשייה אומרת התורה "או הוֹדַע אליו חטאתו אשר חטא", כלומר: מישהו הפנה את תשומת ליבו לחטאו. אשרי הדור שמנהיגו אינו רוצה סביבו אומרי-הן, אלא מעודד את עוזריו ומקורביו להפנות את תשומת ליבו לחטאיו ולטעויותיו. הטעות הגדולה ביותר של מנהיג – ולא משנה אם זה בפוליטיקה, בעסקים, בספורט או בכל תחום אחר – היא לאטום את אוזניו מפני ביקורת במעגל המקורב אליו. להפך: עליו לעודד ביקורת כזאת, דווקא משום שהיא באה ממי שרוצים בטובתו.

ברור לחלוטין שפוטין עושה את ההפך הגמור. סרטון רשמי של הקרמלין הפך לוויראלי עם עשרות מיליוני צפיות כאשר פוטין, בישיבת המועצה לביטחון לאומי ערב הפלישה לאוקראינה, ממש הכריח את ראש ביון החוץ, סרגיי נרישקין, לתמוך בהכרה בעצמאותם של המחוזות הבדלניים במזרח אוקראינה. מדובר באדם המקורב אליו מזה שנים, מאז למדו יחדיו בבית הספר של הקג"ב, וניתן לראות היטב את הפחד בעיניו של נרישקין כאשר נאלץ להביע דעה שלפי כל הסימנים לא האמין בה.

לכן, אפילו אם פוטין סובל ממצב בריאותי כלשהו – ונניח שזה לא נגרם באשמתו, למשל בגלל נטילת סטרואידים כפי שסבורים חלק מן המומחים – הרי שהוא אחראי לחלוטין לאסון שהוא ממיט על אוקראינה ורוסיה. מהרגע בו יצר רודנות גמורה בקרמלין, מהרגע בו מנע כל אפשרות של ביקורת ובקרה, מהרגע בו הבהיר שיציאה נגדו עלולה להיות קטלנית – מהרגע הזה הוא גם האחראי המרכזי לכל הטעויות והפשעים של ממשלו.

מאז הפלישה נשמעות יותר ויותר השוואות של ולדימיר פוטין לאדולף היטלר ושל מעשי הרוסים באוקראינה לפשעי הנאצים. כך למשל, השימוש במילים war of aggression – "מלחמת תוקפנות" – מצד ארה"ב, האיחוד האירופי ובריטניה איננו מקרי. "תכנון, הכנה, פתיחה או ניהול של מלחמת תוקפנות" מהווים, על-פי אמנת בית הדין בנירנברג, פשעים נגד השלום שעונשם המירבי הוא מוות. כידוע, הסעיפים הללו נוסחו והופעלו נגד פושעי המלחמה הנאציים המרכזיים וחלקם אכן הוצאו להורג בין היתר בשל עבירות אלו. אוקראינה כבר פנתה לבית הדין הבינלאומי בהאג והסנאט האמריקני אישר פה אחד דרישה להעמיד לדין את פוטין על פשעי מלחמה בשל ההתקפות על אזרחים. בהפגנות ברחבי העולם ניתן לראות שלטים עליהם מופיעה תמונתו של פוטין בתוספת שפם היטלר.

ככל הנראה יש ממש בהשוואות הללו מבחינה משפטית, אך אני מבקש לעמוד עליהן מבחינה היסטורית בקשר לנקודות הקודמות בהן עסקנו. בשנים האחרונות חשפו חוקרים את עומק התמכרותו של היטלר לסמים, וזאת לאחר שהיה ידוע מזמן שבחודשים האחרונים של המלחמה הוא סבל ממחלת פרקינסון ובריאותו התדרדרה בצורה קשה. המחקרים הללו מרתקים ומבוססים היטב, אך לי הם גורמים לחשוש שמא מישהו ישתמש בהם בניסיון להפחית את אשמתו של היטלר: נו, הוא היה חולה; מה אתם רוצים מנרקומן?

התשובה על כך היא חד-משמעית: היטלר אשם. הוא אשם בגלל כל המעשים שעשה לפני הסמים והפרקינסון. הוא אשם משום שהתמכר מרצונו להמוני הזריקות של ד"ר תיאודור מורל. הוא אשם משום שנטל לידיו את כל הסמכויות. הוא אשם משום שהתעלם מכל דעה חולקת. הוא אשם משום שהוביל בזדון את גרמניה למלחמה ולרצח עם. הוא אשם משום שאין כל ראיה לכך שבשלב כלשהו הוא לא היה אחראי למעשיו. ומי שאולי ירצה אי-פעם לנקות את פוטין מאחריות בנימוק שהוא היה חולה – יש לענות לו בדיוק באותה צורה. בהיבט הזה, אכן יש מקום להשוואה בין השניים.

להגנה על החרות יש מחיר, שב ואומר הנשיא ג'ו ביידן. והוא צודק. את המחיר הזה כולנו משלמים ונשלם, אבל קשה לחשוב על מטרה צודקת יותר ששווה לשלם תמורתה. המחיר יהיה פשוטו כמשמעו: התייקרויות, במיוחד של הנפט, אשר יגרמו להאצת האינפלציה שממילא נמצאת במגמת עלייה.

בשנה האחרונה עלו המחירים במדינות המפותחות בצורה משמעותית. בחודש פברואר הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 7.9% בארה"ב ו-6% בגוש האירו (אצלנו, עם 3.5%, המצב הרבה יותר טוב). הגל האינפלציוני החל בשל התגברות הביקושים עם היציאה ההדרגתית מהקורונה, ובארה"ב תרמו לו כמויות הכסף האדירות שבידי הציבור בעקבות מענקי הסיוע בזמן המגיפה. באופן פרדוקסלי, המשך הקורונה החמיר את הבעיה משום שהתפרצויות שלה, בעיקר בסין ובמזרח הרחוק, יצרו בעיות בשרשרת האספקה ומחסור במוצרים שהוביל להתייקרותם (לפי הכלל הבסיסי ביותר: היצע-ביקוש). מחירי האנרגיה עלו עוד לפני הפלישה, בין היתר בשל המתח סביב אוקראינה והמהומות בקזחסטן, וזאת לצד הביקוש הגובר בשל הגברת הפעילות לאחר הקורונה.

המלחמה באוקראינה העלתה את מחיר הנפט אל מעל ל-100 דולר לחבית, ובשבוע שעבר, עם האמברגו האמריקני על מוצרי אנרגיה רוסיים והתוכנית האירופית להשתחרר מן הגז הרוסי, הוא חצה את רף 130 הדולרים. מאז הוא שב וירד אל מתחת ל-100 דולר, בעיקר בשל התחדשות הקורונה בסין (המגיפה מובילה לירידה חדה בפעילות הכלכלית ובמיוחד בתעופה, וכך יורד הביקוש לנפט). אבל גם אחרי התמתנות יחסית זו, מחירו גבוה כמעט ב-50% מאשר לפני שנה. וזה כמובן משפיע במישרין על כל תחומי הכלכלה: מהתייקרות ישירה של התובלה והתחבורה ועד להתייקרות עקיפה בשל עליית מחירי החשמל. כל אלו יגבירו את עליית המחירים, ואנחנו בישראל נושפע גם מתלותנו בייבוא של מוצרים וחומרי גלם רבים.

יקח זמן עד שהתוכניות להחלפת הנפט והגז הרוסיים יגיעו לבשלות; זה עניין של חודשים ואפילו של שנה. יקח זמן עד שהציבור בעולם המפותח ייענה בצורה משמעותית, אם בכלל, לצעדים שמציעה סוכנות האנרגיה הבינלאומית לחיסכון באנרגיה (למשל: לחמם חדרים ל-21 מעלות במקום 22). יקח הרבה זמן לפתח מקורות אנרגיה חילופיים ונקיים, שגם יתמודדו עם משבר האקלים וגם ישחררו את העולם מתלות במדינות מפוקפקות כמו רוסיה, סעודיה וקטאר. בינתיים, אין ברירה אחרת אלא לשלם. משום שהחלופה – לאפשר לשליט סמכותני ובריון להתערב בכוח צבאי בריבונותה של מדינה אחרת – היא גרועה לאין שיעור.

משהו שולי למדי ביחס למלחמה עצמה, אבל בעל משמעות בזירה האמריקנית. אחרי שדונלד טראמפ התפעל בפומבי מגאונותו (כלשונו) של ולדימיר פוטין כפי שבאה לידי ביטוי בפלישה, הוא גם הצהיר שאצלו זה לא היה קורה. היה לו אפילו רעיון מופרע לחלוטין: לצבוע מטוסים אמריקניים בדגלי סין, להפציץ את הכוחות הרוסיים ולתת לרוסיה וסין להילחם ביניהן. היו שטענו שטראמפ התבדח, אבל אצלו לעולם לא ניתן לדעת בוודאות.

כמה משופרותיו של טראמפ ברשת פוקס ניוז מיהרו לתקוף את ג'ו ביידן – בלי להרגיש שהם סותרים את עצמם. מצד אחד הם הטילו עליו את האחריות לזינוק במחיר הבנזין (המוצר החשוב ביותר לאמריקני מן השורה), ומצד שני טענו שהוא לא מגיב בתקיפות מספיקה. היו גם כאלה שאמרו שבעצם ביידן מפגין ידידות כלפי פוטין, ובמו אוזני שמעתי אפילו טענה לפיה ביידן יזם את המשבר כדי לאפשר לו להמשיך להטיל אמצעי חירום עם דעיכת הקורונה.

זה היה יכול להיות משעשע, אלמלא הדברים היו נאמרים במלוא הרצינות באוזניהם של עשרות מיליוני אמריקנים – אלו הממשיכים להאמין שבחירות 2020 נגזלו מטראמפ ושמסרבים להתחסן נגד הקורונה; אלו העשויים להחזיר את טראמפ לבית הלבן בעוד פחות משנתיים. האפשרות הזאת מפחידה הרבה יותר מאשר כל מהלך אפשרי של פוטין.

אנחנו נמצאים בסיפור האוקראיני מכמה זוויות. ראשית, צפוי גל עלייה משמעותי ממדינה זו ואולי גם מרוסיה; ואל תתפלאו אם יגיעו עולים מעוד מדינות במזרח אירופה, במיוחד אם המלחמה תסתיים בהישגים רוסיים משמעותיים. שנית, מגיעים אלינו אלפי פליטים מאוקראינה. שלישית, נפתלי בנט מנסה לתווך בין הצדדים. רביעית, ישראל מנסה להלך בין הטיפות במישור הבינלאומי. כל זווית כזו מצריכה התייחסות שונה.

בנוגע לעלייה, ברור שעלינו לפתוח את שערינו בפני כל מי שחוק השבות חל עליו. נכון שהחוק הזה רחב מדי ויוצר בעיות רבות, אך חייבים לקיים אותו כמות שהוא. בשביל זה קמה מדינת ישראל. זה אומר, שצריך להיערך מבחינת מגורים ותעסוקה – מה שוודאי לא יהיה קל בשלבים הראשונים. וזה גם אומר ששוב תהיה בעיה עם יהדותם של חלק מן העולים, ושזה צריך להיות תמריץ ליישם את רפורמת הגיור של השר מתן כהנא: להוציא את הגיור מידי הרבנות החרדית שהפכה לסניף של בד"ץ העדה החרדית ולהשתמש בגישות ההלכתיות המקלות. כל דרך אחרת תוביל להתנכרות והתבוללות.

המצב יותר מורכב כאשר עסקינן בפליטים. מצד אחד, ברור שזוהי טרגדיה אנושית וברור שהעם היהודי, יותר מכל עם אחר, חייב לסייע לקורבנותיה. מצד שני, קשה להבין כיצד מי שנמלטו מאוקראינה מגיעים דווקא לישראל, מרחק של אלפי קילומטרים, ומדובר בנטל משמעותי שיתווסף לזה הכרוך בקליטת העלייה. דומה שכרגע אין מנוס מקבלת פליטים אלו, אבל חשוב מאוד לגבש מדיניות כוללת לטיפול בפליטים.

פעולות התיווך של בנט זכו ללעג מצד מתנגדיו (אלו המשוכנעים שרק בנימין נתניהו ואין בלתו יכול לבצע מהלכים כאלה), ואף למתקפה חסודה (וחסרת בסיס) על חילול השבת שהיה כרוך בהן. מי שמסתכל בעיניים פקוחות והוגנות, חייב לשבח את בנט. יש לו דלת פתוחה במוסקבה, בקייב ובוושינגטון – וכאשר מתחולל לנגד עינינו אסון שכזה, חובה לעשות הכל כדי לנסות לסייע בגדיעתו. גם אם בנט לא יצליח, והסיכויים לא היו גבוהים ממילא, הוא ראוי להערכה רבה על עצם הניסיון.

שונה הדבר לגבי המדיניות הישראלית מאז החל המשבר. הכל יודעים שחשוב לנו לשמור על קשר טוב עם רוסיה, במיוחד בגלל מעורבותה בסוריה ובשיחות הגרעין עם אירן. זהו בהחלט אינטרס חיוני ממדרגה ראשונה. אבל הוא מתגמד אל מול יסוד היסודות של האסטרטגיה הקיומית שלנו: ישראל היא חלק מן המערב הדמוקרטי בהנהגתה של ארה"ב. הקשר עם ארה"ב מבטיח את הישרדותנו, בכל המובנים, גם אם מדי פעם יש בו מהמורות. כאשר כל העולם המערבי מתאחד נגד רוסיה – אנחנו לא יכולים לגמגם. כאשר כל העולם המערבי יוצא נגד אוליגרכים מושחתים עליהם נסמך פוטין, אנחנו לא יכולים להיות מקלט עבורם. שלא לדבר על ההיבט המוסרי ועל התקדים המסוכן הכרוכים בפלישה לאוקראינה. אם וכאשר הבית הלבן ידרוש עמדה ברורה, נהיה חייבים לספק אותה.