מי שקורא את הדוח של מתניהו אנגלמן על טיפול המשטרה והשב"כ באירועי שומר החומות, עשוי להתחיל להאמין בקיומם של חייזרים. אם במקביל הוא עוקב אחרי דיוניה של ועדת מירון - שגם בהם מככבת המשטרה - מסקנתו זו רק מתחזקת. איש אינו אחראי להתפרעויות הקשות ביותר שהיו בישראל בשני העשורים האחרונים, איש אינו אחראי לאסון האזרחי הכבד ביותר בתולדותיה - אז נשארו רק החייזרים כאחראים אפשריים.

הממצאים המערכתיים של אנגלמן חייבים לעורר חלחלה. המשטרה והשב"כ כשלו בתחום המודיעיני כאשר לא חזו את ההתפרעויות בערים המעורבות. הכשלים בתחום הזה, במיוחד בצד של המשטרה, הם עמוקים וארוכי ימים. שיתוף הפעולה בין שני הגופים היה צולע, במקרה הטוב. המשטרה נכנסה להתפרעויות חסרת ציוד, חסרת כוח אדם, חסרת תפיסת הפעלה. המענה שלה לאירועים היה איטי מדי. בקיצור: שילוב של כשלי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה, אם כי למרבה המזל בהיקף הרבה פחות קטלני. כאילו לא הייתה ועדת אגרנט, כאילו לא הייתה ועדת וינוגרד.

ומי אחראי? אף אחד. 128 עמודים ובהם 37,994 מילים אוחז דוח המבקר. המילים "ראש הממשלה" נזכרות בו שש פעמים - שלוש פעמים לגבי הנחיה נקודתית שנתן בנימין נתניהו (ובוצעה באיחור קריטי של שלושה ימים) ושלוש פעמים לגבי צעדים עתידיים. המילים "השר לביטחון פנים" מופיעות שלוש פעמים בלבד - אחת לגבי הערכת מצב בראשותו של השר, שתיים לגבי העתיד. המילה "מפכ"ל" מופיעה 24 פעמים - לגבי הוראות ספציפיות בזמן המהומות ולגבי ניהול המשטרה בכלל. "ממלא-מקום המפכ"ל" מופיע ארבע פעמים, בנוגע להחלטה מודיעינית ספציפית לפני האירועים.

זהו. זה הכל. והתם שואל: מה זאת? מי היו מפקדי התחנות שלא הצליחו למלא את השורות ואת המחסנים? מי היו המפקדים שהזניחו את המודיעין על הערים המעורבות בכלל ועל הסדר הציבורי בהן בפרט? מי היו המפקדים שבמשמרת שלהם התברר שלמשטרה חסרים אלפי פריטי ציוד, כולל חיוניים כמו מיגון אישי ומכשירי קשר? מי היו אנשי הדרג המדיני שלא ידעו ולא ראו ולא שמעו ולא שמו לב ולא שאלו מה קורה בתחום הנפיץ הזה, המלווה אותנו 74 שנים ושכבר עלה בחיי אדם - ערביי ישראל?

המשטרה עצמה טענה שמדובר בין היתר בבעיות רוחביות של שנים. מובן שזהו ניסיון לגלגל את האחריות, אך אין זה אומר שהדברים ריקים מתוכן. על-פי הדוח, המשטרה ציינה "שורה של גורמים ונסיבות אשר הקשו על פעילותה ופגעו במוכנותה להתמודדות עם הפרות סדר כפי שהתרחשו באירועי שומר החומות ובהם: היקף הפשיעה בחברה הערבית ומאפייניה; כלים וסמכויות חקיקה שחסרים בהתמודדות עם פשיעה זו; ריבוי המשימות המוטל על המשטרה; נטל ההתמודדות עם אתגרי הקורונה; הפגיעה בבניין הכוח של המשטרה בשל אילוצי תקופת הקורונה; היעדר מפכ"ל קבוע משך תקופה של כשנתיים עד חודשים ספורים לפני פרוץ האירועים; והתנהלות ללא תקציב מדינה".