בשבת האחרונה הגיעו מאות ילדים והוריהם למספר מוקדים ברחבי הארץ להשתתף בפסטיבל הבוץ שיזמה רשות הטבע והגנים. בתמונות החינניות שיצאו מהפסטיבל המיוחד, בלט הבוץ בכל מקום, מרוח על הידיים, על הפנים, על הרגליים, על הבגדים, בוץ בכל מקום, בוץ חינני.
באותה שבת התקיימה הפגנה לגיטימית, מתואמת עם גורמי הביטחון, נגד הרפורמות המשפטיות שמובילה הממשלה הנבחרת. הפגנת המאה אלף, הזכירה, לא במעט, את פסטיבל הבוץ, רק שהפעם אנשים מבוגרים הם אלו שהשתעשעו בחגיגת הטחת ומריחת בוץ על ראש הממשלה, על שר המשפטים, על הממשלה הנבחרת, על הציבור העצום שבחר בהם, על כל מי שלא מתיישר בפקודה עם תפיסת המפגינים הבטוחים שהם הצודקים ואין בלתם.
מאה אלף בני אדם מודאגים מהרפורמה המשפטית יצאו לרחובות הביעו מחאתם, בהם רוב ישראלי ציוני מובהק החרד באמת ובתמים לעתידו של הדגל הכחול לבן, דגל שהונף בגאון וכיסה על דגלי הרשות הפלשתינית שהתנוססו בעצרת, מאה אלף בני אדם מוחים נגד מה שבתפיסתם האידאולוגית הינו בבחינת חורבן בית שלישי, לא פחות.
אני רוצה להאמין שהמוחים בעצרות ובהפגנות, בצעדות ועל הגשרים עושים זאת בשל חששם משינוי פניה של המדינה בשל הרפורמה המשפטית ולא חלילה בשל תוצאות הבחירות ותבוסתם בהליך הדמוקרטי.
מים רבים זרמו בירדן מאז ששלושת טנורי הטוהר, יפי הבלורית והתואר היו מובילי המחאות. מי יגול עפר מעיני שניים מהשלושה אשר איבדו את זכות החתימה על הפשקווילים המוסריים, ומעתה טייסים, רופאים, חולים, חי"רניקים, רואי חשבון, הייטקיסטים, מהנדסים, אינסטלטורים, כל עמך חתימות חתימות.
הסופרים
עמוס עוז ו א. ב. יהושוע נדרכו ביושבם על ענן תכול, לקראת נאומו של חברם, יבל"א, הסופר דוד גרוסמן, נזכרים בערגה במאות העצומות עליהם חתמו, נגד הכיבוש, נגד הימין, בעד הפלשתינים, בעד השמאל והשמאל הקיצוני, בטוחים שהאחרון אשר נותר מטריו הממונים על המוסר, על הטוהר, על היושרה, הצדק והשוויון, לא יאכזב.
ואכן, דוד גרוסמן, בפנים מיוסרות כיאה לנביא החורבן והזעם, דיבר על הזמן השחור, על הגולים בתוך ארצם, על החרדה מפני הממשלה הנוראה בה בחר רובו המכריע של העם היהודי. שיתף בדאגותיו, בחרדותיו. בולי ועוז לא יכלו לעשות זאת טוב יותר.
מה טוב יותר מלהמשיך את הטרילוגיה מהזמן הצהוב לזמן השחור. זהו אותו סופר חשוב ומכובד אשר לקה בעיוורון צבעים באירועים היסטוריים מכוננים בתולדות מדינת ישראל הצעירה, בעת גירוש עשרת אלפים יהודים מבתיהם אותם בנו ובהם התיישבו כחוק ועל-פי הוראת ממשלת ישראל. בימים האפלים האלה לא מצא הסופר הנכבד צבע לתאר את השבר והחורבן של עשרות מגורשים מביתם.
הסופר החשוב לא מצא צבע לתיאור קריסת המוסר של המערכת המשפטית עליה הוא מגונן ולגורלה חרד, כאשר עצרו קטינים, הקימו בתי משפט מאולתרים, הפכו את המשפט למשפח. הסופר המחונן לא מצא צבע לתאר את מסע ההלוויות הבלתי נגמר של למעלה מאלף ישראלים שנרצחו, נשרפו, נטבחו על-ידי המחבלים שפוצצו עצמם באופן שיטתי לרגל "הסכם השלום" שנולד באוסלו. הסופר הרגיש לעוולות האדם לא מצא צבע לתאר את הרצח המתמשך בשנים האחרונות בחברה הערבית כשבכל שנה נרצחים למעלה ממאה בני אדם בציבור הערבי.
אני מאמין לסופר המיוסר, לאב השכול, לפטריוט הישראלי הציוני, דוד גרוסמן, החרד מהתהליכים ברפורמה שמובילה ממשלת ישראל הנבחרת, אני מאמין לחרדה, לדאגה, לחשש האמיתי של הסופר. נותרתי ללא תשובות ורק עם תהייה, מדוע הרגישות של הסופר עתיר הזכויות, הינה כה סלקטיבית.
דווקא ממי שכתב את עיין ערך: אהבה, הייתי מצפה ליותר אהבה גם למי שחלוק עליו. גם לנוכחים הנפקדים בעצרת יש אידאולוגיה, ערכים, אמונות ודעות. הם מסרבים להיות כמו בממשלה הקודמת יש ילדים זיגזג, הם מבקשים לממש את הבטחתם לבוחריהם. החברה הישראלית השסועה אינה זקוקה לעוד דו-קרב, היא זקוקה ל-מישהו לרוץ איתו, החברה הישראלית המפולגת אינה זקוקה ל-שתהיה לי הסכין, היא זקוקה לחיבוק. אחרי הזמן הצהוב, הזמן השחור הגיעה העת לזמן הכחול-לבן, זמן לחיבורים.
