להתעלות מעל הוויכוח

1. כחוקר שואה אני נאלץ לעיתים להתמודד עם עדויות שגויות של ניצולים ואף עם מסמכים שגויים מזמן אמת. פעם, לאחר שהרציתי במשרד עורכי דין מכובד על ההומור בשואה, קם אחד השותפים המאוד-ותיקים - ניצול שואה הדור בלבושו והדור בדיבורו - ואמר בשקט ש"לא היה בשואה שום דבר מצחיק". כלל הברזל שלי: לא מתווכחים עם ניצולים. לא מתווכחים. אפשר וצריך, למען הדיוק ההיסטורי, להסביר מה המחקר מלמד. אבל לא מתווכחים. אין דבר כזה. הם קנו, ועוד איך קנו, את הזכות שכולנו נקשיב להם בכבוד מירבי.

כנ"ל משפחות שכולות. הן קנו, ועוד איך קנו, את הזכות שכולנו נקשיב להן ונספוג כל מה שהן אומרות. אתם יודעים מה? כמעט הכל. אולי לא ביזוי של המדינה, אולי לא (ואת זה אני אומר כאדם דתי) ביזוי של שם שמים. אבל מעבר לזה - הכל כולל הכל. וזה אומר: מחאות נגד כל צעד של כל ממשלה שהיא. וזה אומר: קריאות בוז לכל שר שהוא מכל סיבה שהיא. עם ניצולי שואה לא מתווכחים, ומשפחות שכולות לא משתיקים.

2. אין זה אומר, שמן הראוי שמשפחות שכולות יביעו את מחאתן בעיצומו של יום הזיכרון, בזמן טכס ממלכתי, בבית העלמין. יש הרבה סיבות מצוינות לראות בכך מעשה פסול. יהיו שם הרבה משפחות, ומן הסתם חלק ניכר מהן תומכות בממשלה ובצעדיה וברפורמה המשפטית. יהיה זה מעשה פסול, אם המתנגדים ישתלטו בקולניות על הטקס שאינו שייך להם. מן הראוי להעניק כבוד לאירוע ממלכתי ולאישים ממלכתיים בתור שכאלה, ודאי כאשר עסקינן במי שקדושתם משותפת לכולנו: חללי צה"ל וקורבנות הטרור. בית קברות הוא מקום בעל קדושה דתית שאין לחלל.

מי שרוצה למחות נגד הממשלה, מי שרוצה להביע את תמיכתו בה - יכול לעשות זאת בכל יום אחד ובכל מקום אחר. נורא חשוב לכם שזה יהיה דווקא ביום הזיכרון? אז לכל הפחות - מחוץ לבתי העלמין. לא ליד המצבות, לא בין הקברים, לא מול חיילי משמר הכבוד, לא לנוכח ההורים והאלמנות והיתומים האחרים. לא, לא, לא.

3. כיצד משלבים בין שני אלו? אם למרות הכל בני משפחות שכולות יתפרצו - בעד או נגד, זה ממש לא משנה - חייבים להכיל את זה. חייבים - הפוליטיקאים, המופקדים על הסדר, בעיקר יתר קרוביהם של החללים והקורבנות. אני יודע, קל מאוד להגיד את זה. ברוך ה', הידע שלי על השכול הוא בעיקרו תיאורטי בלבד. אין לי שמץ של יכולת להבין מה עובר מבחינה רגשית ביום הזה ובמקום הזה על מי שאהוביו טמונים למרגלותיו. אפשר רק להתחנן: יש לכם תעצומות נפש אדירות, את זה אנחנו יודעים; אנא, השתמשו בהן כעת.

4. מי שאחראי לכך שהדיון הזה בכלל מתנהל, הוא הממשלה הקורעת לגזרים את העם. שוב ושוב הוכח בתולדות המדינה, כי אופוזיציה יכולה לעשות דברים איומים ונוראים, כולל שפיכות דמים; אבל רק ממשלה יכולה לגרום להוביל לסף מלחמת האחים (ע"ע אוסלו וההינתקות). מי שמאיים על הדמוקרטיה ובכך על עצם קיומה של המדינה, בל יוסיף לכך את חטא הצביעות וגלגול העיניים השמימה, בל יאשים את מתנגדיו הקמים להגן על הדמוקרטיה ועל המדינה. לצד זאת, גם לאופוזיציה יש אחריות - הן בשל ההתנהלות הלקויה מול הרפורמה המשפטית והן להרגעת הרוחות לכל הפחות סביב יום הזיכרון.

אפשר גם לתהות על ההיגיון של מי ששיגר לבתי העלמין הצבאיים פוליטיקאים בכירים שלא שירתו בצבא, ודאי כאשר ברקע מצויים אי-גיוס החרדים והמהלכים לפוליטיזציה מסוכנת ביותר של המשטרה וחלקים מצה"ל. בין אם זה נעשה בכוונה ואין אם לאו, התוצאה היא תקיעת אצבע בעיניהן של לפחות חלק מן המשפחות השכולות ובעיניו של לפחות חלק מהציבור בכלל.

הפוליטיקאים כולם יכולים עדיין להתעלות מעל הוויכוח: להודיע מראש, בצורה אחידה ומתואמת, שלא ינאמו. אפשר להגיד פרק תהילים, אפשר לקרוא משניות, אפשר לקרוא מכתבים ושירים שכתבו חיילים שנפלו. זה ממילא הרבה יותר קולע והרבה יותר נוגע ללב מאשר אוסף הקלישאות הקבוע והמשומש. זה ממילא מכבד את המעמד הרבה יותר מאשר דקות ארוכות של מילים שאינן אומרות דבר. זה ממילא מראה שהמטרה היא לתת כבוד לחללים ולמשפחות, ולא לנסות לזכות בכותרת. אבל בשביל להתעלות, צריך להיות איש מעלה; מה שיש בפוליטיקה הישראלית, מכל הכיוונים, הוא אנשים קטנים ופחותים.