הדור האובד: קץ שלטון ה"אחוסלים"

לפני מספר שנים, הבאנו כאן ציטוטים ממאמרים של אנשי אקדמיה אשר ניבאו אז, בדייקנות מפתיעה, את העתיד להתרחש בחברה המקוטבת והשסועה שלנו, היום, עכשיו.

הראשון - פרופ' ברוך קימרלינג המנוח, אשר בספרו "קץ שלטון האחוסלים" (אחוס"לים: אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים, הו"ל: 2001), ניתח את התפוררות השליטה הדומיננטית של קבוצה גדולה זו. הוא טען אז, שאותו פלח גדול, כמחצית מכלל הציבור היהודי בישראל, נחלש, והוא ימשיך ויחלש בהתמדה מול 'קואליציות מיעוטים' של מתנחלים, חרדים, רוסים ומזרחים פריפריאליים, ומול קפיטליזם וכיבוש מעמיקים.

האחוסלים, לגבי דידו, היו על נתיב המבשר את קיצם. להוציא התייחסותו לעניין הכיבוש ולעניין ההצבעה הרוסית, הניתוח שלו תואם בדייקנות מפתיעה את המתרחש כיום. סיפורו של קימרלינג הוא סיפורו של דור. הדור האובד. הדור שמולידיו לא השכילו להכינו למסע המיוחד שהוא עתיד לעמוד בפתחו, כבר בימינו אלה.

להיסטוריה פנים מפתיעות

כעבור עשור (1.9.2011) בתגובה מאוחרת, אך עדיין בחזקת נבואה, התייחס ד"ר יפתחאל למאמר הנ"ל, וכתב בהתייחסותו להפגנת האוהלים בשדרות רוטשילד (2011):

"אך להיסטוריה פניות מפתיעות. מה שקימרלינג ורבים אחרים לא חזו, הוא את שיבת בניהם של האחוס"לים, אותה אנו חווים מול עיננו בגלי מחאה חברתית (נדגיש שוב: כוונת הכותב דלעיל להפגנת האוהלים שד' רוטשילד 2011) שישראל לא ידעה כמוה. כמעט כל ראשי המחאה הם אשכנזים ילידי הארץ, ואיתם מעטים בני קבוצות אחרות שהשתלבו בזרם המרכזי (כאיציק שלומי ויגאל רמב"ם). האחוסלים חוזרים, אך בזהות אחרת - הפעם של אחוסד"ים (אזרחים חילונים סוציאל-דמוקרטיים). כלומר ה'אשכנזי' המוחה מדבר היום בראש וראשונה כאזרח ולא כאשכנזי.

קיץ 2011 העלה בישראל תופעה מרתקת - חזרת האשכנזים ה"חברתיים" ("האחוסלים") למרכז הבמה הפוליטית בישראל, אם כי בזהות חדשה. הדור האשכנזי הצעיר לא מגיע לבמה דרך מינויים הסתדרותיים ופוליטיים או דרך הממסד הצבאי, האקדמי והכלכלי, כבעבר, אלא דרך מאהלי הרחוב וכיכרות העיר. הוא אינו מניף סיסמאות של "שלום וביטחון" או "צמיחה כלכלית", אלא "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה". לשפשף את העיניים. עם זאת, למרות השיבה המתוקשרת למרכז הבמה, קיימת סכנה של חזרה על שגיאות העבר, שיפוררו את המאבק המרשים והחדש לקבוצות זהות ישנות".

ראוי להדגיש כאן שמחנה הימין שולל בתכלית השלילה את עוללות המחאה דהיום (שהיא, שוב, כשתי קודמותיה אשכנזית ברובה הגדול), את השתלטותה העויינת למעשה על המרחב הציבורי כולו. על עורקי תחבורה ראשיים, ועכשיו, כאשר פעיליה רודפים במרחבי הארץ, פעילים, נבחרים ואנשי ציבור הפועלים במסגרת הקואליציה הנוכחית, מבטאת ככל שהיא נמשכת ואף מתעצמת יותר ויותר, זלזול כלפי הליכים דמוקרטיים, שהם נשמת אפה של הדמוקרטיה שלנו ושל מדינת ישראל הצעירה.

"היה אמזלג, עשינו אותו זליג"

הנסיון הנוכחי, לחזור ולהשיג שליטה במרחב הציבורי ללא הליכים דמוקרטיים מקובלים, תוך המשך ההדרה של המזרחיים כאמור, תהליך בו החלו האחוסלים בשנות ה-50, יוליך את מדינת ישראל לאסון גדול יותר. "היה אמזלג, עשינו אותו זליג"... כך אומרים הגששים באחת מתוכניותיהם הפופולריות. אמירה זו משקפת תהליך שהחל עם בוא העליות הגדולות מהמזרח בשנות החמישים. הם לא ייבשו ביצות, נאמר אז, כהצדקה, כאליבי, לתהליך החברתי האמור.

ומה הייתה דמותה החדשה של החברה הישראלית שהכתיבה ההגמוניה האשכנזית? ציונות במינון פוחת. יותר "ממלכתיות", פחות סוציאליזם, יותר יחסים חברתיים זעיר בורגניים. השתלטות הדרגתית על מוקדי כוח פוליטיים ובמיוחד על האיגוד המקצועי. קריא ועדי העובדים, במקומות העבודה, בפרט. תהליך זה יצר מעמד בינוני מזרחי בחתך רוחב כלל ארצי. במהרה התברר כי גם על הארגונים האמורים חל התהליך האמור (פרישת האחוסלים כנ"ל), ובמהרה בעקבות "תיקוני רמון" התחזקה המגמה של החלפת השליטה בהם. בשלב מאוחר יותר, כאשר פרש לחלוטין דור "בני המייסדים", נכבש גם מעוז אחרון (ההסתדרות - מ.ל.), זה.

אותו דור מייסדים נטש את ההסתדרות לבלי שוב (ובמיוחד מאז ההפיכה של חיים רמון (נאום הלוויתנים - 30.1.94, והפרידה הארגונית מקופת החולים הכללית). דור של מזרחיים ליווה את ירידתה הדרמטית של מפלגת העבודה מכס השלטון, עליו ישבה דורות רבים, ואץ בהצלחה לרשת את מקומה... "היה אמזלג, עשינו אותו זליג"

שנות העשרים של המאה העשרים: הממלכתיות נדחקה לפינה, וכמעט הוצאה מהתמונה. הדמוקרטיה תבעה את המולך שלה: הרייטינג גם במדיה וגם בקלפי היה המלך החדש.

גם הציונות עדיין הייתה דחוקה בפינתה. אבל עדיין בבחינת גחלים לוחשות, אלא שבברית מפתיעה שנכרתה בין אותה ציונות שנראתה כדועכת, לבין המזרחיים, התברר שהתנועה הוותיקה זכתה לעדנה. נוצר חיבוק איתן ואמיץ בין הציונות של המאה העשרים, לבין הציונות אותה לוחשים מאז ההישג בבחירות ב-1977, ליד כותל המזרח. הציונות התחדשה בזכות החיבוק המזרחי ושתי הגרסאות היו לאחת. כאן אימצו העולים מהמזרח את הגירסא המתחדשת (גם אם היא הייתה על-פי משנת אבות), והאינטגרטיבית שלה עם האתוס הציוני ההרצליאני. השילוב הזה הופך להיות השילוב המנצח, הן בכוח הרוב המזרחי, שעתה מכיר בכוחו, והן בכוח מנהיגות חכמה העומדת לרשותו מזה שנות דור.

אלימות גוברת ברחוב. היכן משטרת ישראל?

מחזה חדש, פוקד את רחובות ישראל. גם הצמתים המרכזיים שבהם, בשבועות האחרונים: הם הפכו לגדושי אלימות. ולא רק רחובות ישראל. אתרים רבים שהם בחזקת רשות הרבים, הפכו במה למיצגי אלימות קשים. אלה מכוונים תמיד כנגד נבחרים ואנשי ימין, בין אם הם נמצאים במסגרת תפקידם בשטח ציבורי, ובין אם הפורעים הם אלה המצויים בשטח ציבורי הסמוך למקומות מגוריהם הפרטיים של אותם בעלי תפקידים.. מיצגי ההתפרעויות הללו, הופכים להיות אלימים יותר ויותר. האחרון שבהם כלל קרבה פיזית הדוקה במיוחד ליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, באוניברסיטת תל אביב. אחד המוחים אף התפאר בפוסט שפרסם בפייסבוק לאמור: "דחפתי זמבורה (צופר חזק במיוחד - מ.ל.), לרוטמן. יכול לומר בסיפוק רב שהוא פחד..." דברים אלה נאמרו בעת שהח"כ סיים ביקור באוניברסיטת תל אביב.

עוד לפני כן פרצו "מפגיני מחאה" למשרדי מכון קוהלת. מכון זה זוכה בעת האחרונה לנוכחות תדירה של הקנאים הידועים לחופש הביטוי. לא מדובר במקרים בודדים. לפנינו תופעה החוזרת ונשנית. ביום שני 15.5.23 סיפר שר הכלכלה ניר ברקת בתוכניתה של אילה חסון, כאן 11 (ובמקביל שודר בערוץ 14, עם ריקלין), על חוויה דומה שפקדה אותו, בעת ביקורו בצפון, עם חבורת יזמים מחו"ל, עליה אמר ברקת ברמיזה לאשר התרחש במכון וינגייט (11.10.95), עת פגש ראש הממשלה דאז יצחק רבין בפעילי ימין: "המפגינים הגיעו עד אלי... עלול היה להסתיים אחרת לגמרי"...

המקרה המדובר הוא הרביעי במספר, בו תוקפת חבורה אלימה, הפעם משמאל, פעילים, אנשי ציבור חברי כנסת ושרים. שוב ושוב מופנית אל המשטרה השאלה, למה בדיוק הם מחכים שם? האם הם ממתינים עד שייקרה אסון?

ואנחנו שואלים: היכן המודיעין המשובח של המשטרה? והאם יש בכלל מודיעין כזה כאשר מדובר במחאה נגד הרפורמה (אם להניח שהמתפרעים הינם יוצאי חלציה של אותה מחאה)? או שמא מחאה זו חסינה מפני כל טיפול משטרתי סביר, משום הייחוס הנ"ל, השומר עליה מפני כל אמצעי המניעה המקובלים?