סין מול החות'ים: שתיקה החושפת משענת קנה רצוץ

לסין ולתימן קשרים כבר משנות ה-1950. מאז סוף שנות ה-2000 ובראשית העשור השני של המאה ה-21, הגבירה סין את מעורבותה הכלכלית בתימן (השקעות, תשתיות, בעיקר נפט ואנרגיה, כולל ברשת החשמל התימנית). אולם עם פרוץ המלחמה בין השלטונות בתימן לבין החות'ים, ובהמשך מול סעודיה, איחוד האמירויות והקואליציה שלהן, נקטעו קשרים אלה וסין פינתה את אזרחיה מתימן. במקביל שימרה סין את קשריה גם עם השלטון הרשמי וגם עם המורדים החות'ים. לסין, אם כן, מגוון אינטרסים פוטנציאליים בתימן: מנמלים, דרך נפט ועד שיקום ובניית תשתיות.

מדי פעם ניסתה סין ללא הצלחה לתווך בין הניצים, וכאשר נחתם הסכם הפיוס בבייג'ינג בין אירן לבין סעודיה, במרס 2023, פורסם, כי חלק ממנו קשור לניסיון להגיע להפסקת אש גם בין מדינות המפרץ הערביות לבין החות'ים. בסוף ספטמבר דווח על ירי חות'י שהרג חיילים מבחריין על אדמת סעודיה, אשר עליו הגיבה סין ביובש אופייני: "סין מתנגדת לפעולות המסלימות מתחים וקוראת לכל הצדדים הרלוונטיים להיפגש בחצי הדרך, לקדם פתרון מדיני לסוגיה התימנית באמצעות דיאלוג, ולהשיב את השלום והיציבות בתימן בהקדם". גינוי לחות'ים? לא מסין.

מאז 2008 מחזיקה סין באזור ברציפות כוח משימה ימי ללחימה בפיראטים, שלוש ספינות צבא להבטחת חופש השיט הבינלאומי. אולם מאז תחילתן של תקיפות החות'ים, לא דווח על כל תגובה מצידו, והכוח אף לא נענה לקריאות מצוקה של ספינה אזרחית בעת מתקפה חות'ית. ארה"ב הכריזה על מבצע בינלאומי ("מגן השגשוג") בהובלת כוח משימה מיוחד לנושא, ואף הודיעה שתשמח לשיתוף פעולה עם סין בנושא; בייג'ינג שוב נאלמת, בעוד מדינות המערב, האזור, הודו ויפן הצטרפו למאמץ, רשמית או במשתמע. כאשר סין מדברת על "מדינות משמעותיות עם השפעה", היא כנראה אינה מתכוונת לעצמה, אלא בעיקר לארה"ב.

נראה, כי תגובת סין עד כה נובעת ממספר שיקולים, וביניהם חשש מהסתבכות בסכסוכי המזרח התיכון, בעיקר בין אירן והחות'ים לבין מדינות המפרץ הערביות וישראל; מדיניותה האזורית, החותרת לנקודות זכות בין ממשלים וקהלים ערבים ומוסלמים, כוללת התייצבות ברורה לצד הפלשתינים, שהתקפות החות'ים מבוצעות כביכול לטובתם (כשסין אינה מזכירה את חמאס בשמו, כמנהגה עם החות'ים).

יכולותיה הצבאיות והמדיניות להתערב ולהשפיע על החות'ים או על אירן מוגבלות, והערכתה העצמית אשר ליכולות אלה נמוכה. לבסוף, לסין יש נטייה קבועה לנצל כל סיטואציה כהזדמנות להטיל אחריות ואשמה על ארה"ב, בעוד היא עצמה נוהגת לכאורה באחריות בקוראה ליציבות ושלום עולמי. אשר לביטחון הסחר מסין ואליה, ייתכן שבייג'ינג מעריכה שבקרוב המשבר יסתיים, והשפעתו זמנית ושולית. חבירת סין לארה"ב מול התקפות החות'ים עלולה להתפרש (קודם כל פנימה) גם כקבלת הדומיננטיות האמריקנית, וגם כשיתוף פעולה עם הגורם שסין מציגה, השכם והערב, כבעיה העיקרית של המזרח התיכון.

המדיה החברתית בסין נמנעת אף היא מלהזכיר את הפגיעה בסין -כלכלית או בספינותיה - ולעיתים אף מהללת את החות'ים כצדיקים הנלחמים ברשעים (ארה"ב וישראל, כמובן). ברשתות טוענים, כי ישראל כעת מבודדת לחלוטין בשל החות'ים, ונהנים גם ללגלג על ארה"ב, שלשיטתם היא גם הסיבה לבעיה וגם זו שנכשלת בפתרונה.

גם מאמר מערכת של עיתון המפלגה Global Times מ-19 בדצמבר טוען כי "המשבר" בים סוף הוא בעצם "אפקט פרפר" של המלחמה בעזה; שהבעיה האמיתית אינה החות'ים, אלא ישראל שמסרבת להפסקת אש מיידית, וכמובן, אולי בעיקר, ארה"ב, ש"מעולם לא נקטה עמדה הוגנת, ושהתעלמה מהאינטרסים של מדינות המזרח התיכון", ומתנהלת רק מתוך "הצרכים ההגמוניים" של עצמה.

אין המדובר רק בתימן או בחות'ים, כמובן. המתקפה האירנית לאחרונה על ספינה באוקיאנוס ההודי, או הדיווחים על הקשר של אירן למתקפות החות'יות באמצעות העברת מודיעין ומערכות נשק, עברו גם הם מתחת לסף ההתייחסות הסיני. למעשה, גם כאשר אירן עצמה תקפה ספינות, תשתיות נפט ומטרות אחרות במדינות המפרץ לפני מספר שנים, סין נמנעה מגינויים ברורים וחד-משמעיים, ובעיקר קראה לצדדים להימנע מאלימות ולהשכין שלום. סין נמנעה אז מלחבור ליוזמות בינלאומיות לשמירה על ביטחון השיט, וזאת למרות שמדינות המפרץ הערביות - בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות, "שותפות אסטרטגיות" חשובות של סין - נפגעו ישירות מאירן, ונשקף סיכון לביטחון האנרגיה, אינטרס חשוב של סין.

בעוד שבהקשר תחרות המעצמות מציגה עצמה סין כ"מעצמה עולמית אחראית", בניגוד לארה"ב, במשבר ים סוף מעדיפה בייג'ינג לשתוק ולא לנקוט עמדה ברורה, לא כל שכן מעשים. נוכח האיום על הספנות במיצרי באב אל-מנדב נחשפות שוב הרטוריקה והיוזמות הסיניות הגרנדיוזיות כמילים ריקות - במקרה זה, "יוזמת הביטחון הגלובלית", שסין ניסתה במפורש לקשור לפתרון העימות בין החות'ים לסעודיה ולאיחוד האמירויות.

למרות מאמציה לטפח את נרטיב "ארה"ב עוזבת את המזרח התיכון" ולערער את בריתותיה של וושינגטון ואת מעמדה כערובת ביטחון אמינה בעולם ובאזור, מתגלה דווקא סין עצמה במגבלות עוצמתה. נוכח פגיעת התקפות החות'ים לא רק בישראל אלא גם, ואולי בעיקר, בשותפותיה הערביות של סין, דוגמת מדינות המפרץ ומצרים, מצטיירת סין כחסרת יכולת ועניין להשפיע על המציאות. לאורך המלחמה הנוכחית לא ניכרת השפעתה הממתנת של סין על אירן, ואף לא ידוע אם ניסתה.

כך או כך, היומרה הסינית מתבררת במלוא חולשתה: סין לא מספקת ביטחון לאיש; כוחותיה באזור מסתברים בשעת מבחן כלא-רלוונטיים; וגם באינטרסים חשובים לסין - חופש שיט וביטחון ספנות - היא מעדיפה להמשיך לתפוס טרמפ על מאמציהם של אחרים, בעיקר של ארה"ב, שבייג'ינג אינה מחמיצה הזדמנות לנגח, לעיתים תוך שימוש בישראל. משום מה, מדי פעם יש התוהים לגבי סין כחלופה למשענת האסטרטגית שמספקת וושינגטון לישראל. המענה לאתגרי החות'ים, כמו מדיניותה במלחמת חרבות ברזל בכלל, מספקים לכך תשובה ברורה ומוחצת: ארה"ב היא בעלת ברית אסטרטגית חיונית וחסרת תחליף שלנו, בעוד סין היא משענת קנה רצוץ.