עצמאות 76: ישראל בין אופטימיות לפסימיות

ישראל של ערב יום העצמאות היא ישראל פסימית.

נתקן: פסימית יותר מבעבר.

התיקון הכרחי: כי "פסימית" מחייבת שאלת המשך. פסימית ביחס למה? ביחס לציפיות? ביחס למצב הריאלי שלה? ביחס למדיניות אחרות? אז הנה, דייקנו: פסימית ביחס לעבר. וכמובן, גם על זה צריך לשאול: איזה עבר? אז הנה תשובה גם לזה: ביחס לעבר הדי קרוב. מצב המלחמה, ואולי גורמים נוספים, משפיעים על רמת האופטימיות הכללית ביחס לעתיד הציבורי והאישי. בהשוואה לנתונים שנאספו בינואר השנה - כלומר, לפני פחות מחצי שנה - ניכרת ירידה משמעותית ברמת האופטימיות בציבור היהודי. שיעור האופטימיים מאוד ביחס לעתידה של מדינת ישראל ירד בקרב היהודים מ-48% ל-37%. שיעור הפסימיים ביחס לעתיד המדינה עלה מ-21% ל-30%. בציון משוקלל על סולם של 0 (פסימיות) עד 10 (אופטימיות), הציון של מדינת ישראל ירד מ-7.3 ל-6.3. זו ירידה לא מבוטלת. בקרב ערבים הציון המשוקלל נמוך בהרבה: 3.7.

מדובר כמובן על מצב רוח, שמושפע מקריאת מציאות. כפי שכתבנו כאן לפני כמה ימים, הציבור הישראלי מאבד אמון ביכולת של ישראל לנצח במלחמה. מכיוון שחשב, ועודו חושב, שזו מלחמה חשובה, אולי אפילו קיומית, אובדן האמון ביכולת לנצח מקרין בהכרח על הציפיה לעתיד. בדיקת הדופק בסולם הפסימיות-אופטימיות, שנערכת במסגרת סקרי המכון למדיניות העם היהודי, נעשית כך: כל מי שמשיבים על השאלון מתבקשים לדרג את עמדתם על סולם שמ-5- עד 5+. מה שמתחת לאפס הוא כמובן מתחם הפסימיות, מה שמעל הוא מתחם האופטימיות. בינואר, ממש לא מזמן, 74% מהיהודים מיקמו את התחזית שלהם במרחב האופטימיות. החודש, שיעורם ירד ל-62% (מקרב הערבים: 24%).

המגמה היא ירידה. אבל זו מגמה כללית, שמסתירה זרמים שכיוונם וקצבם שונה. הממוצע הישראלי יורד, כי יש יותר ישראלים שנעשו יותר פסימיים. אבל לא כל הישראלים נעשו יותר פסימיים. ולא כולם פסימיים - או אופטימיים - אם ווה. למעשה, יש פער ניכר בין קבוצות שונות באוכלוסייה על-פי השתייכות לאומית (יהודים וערבים), אידיאולוגית (ימין, מרכז, שמאל), דתית (חילונים, מסורתיים, דתיים).

הפער הזה מטריד משום שהוא עשוי לבטא קריאת מציאות שונה, ועל כן יוביל גם למרשם שונה של מדיניות. במילים אחרות: מי שפסימי עשוי לרצות שהמדינה תשנה כיוון. הוא יניח שזה מה שצריך לעשות, שאם לא כן, העתיד יהיה רע ומר. מצבה של מי שאופטימית מורכב יותר: ייתכן שתרצה להמשיך במדיניות הנוהגת כיום, מתוך הנחה שהמדיניות הזאת לא מובילה לתהום אלא לפסגה. אבל יש גם אפשרות אחרת: ייתכן שגם הפסימי וגם האופטימית רואים מציאות דומה, אלא שהפסימי מניח שהמדיניות לא תשתנה, ולכן העתיד יהיה מר, ולעומתו האופטימית מניחה שהמדיניות תשתנה, ולכן העתיד יהיה טוב.