לדמוקרטים אין דרך להיחלץ מהבוץ, לפחות בטווח הקצר

הדמוקרטים מוצאים את עצמם לפתע בסכנה של אובדן הבית הלבן ושני בתי הקונגרס, בעוד בית המשפט העליון מגביר את כוחו של הנשיא ומחליש את כוחו של הדרג המקצועי. הביקורת שלהם על הרפובליקנים, שבחרו עבריין קיצוני כמועמדם לנשיאות, הפכה לפניקה כאשר התברר להם שהמועמד שלהם בעייתי עוד יותר בעיני הבוחרים. אקונומיסט שואל כיצד הדמוקרטים הגיעו לבוץ הזה ומה הם יכולים לעשות כדי להיחלץ ממנו.

התשובה: הם לא נכנסו והם לא ייחלצו, לפחות בטווח הקצר. אלו הן שאלות בעייתיות, שכן הן יוצאות מתוך הנחה שמפלגה גדולה יכולה לקבל החלטות עצמאיות. בפועל, מנהיגי שתי המפלגות ויתרו מזמן על בחירת המועמדים, וזו הסיבה שדונלד טראמפ יכול היה – כפי שתיאר זאת ג'ארד קושניר – לבצע השתלטות עוינת מלאה על המפלגה הרפובליקנית. מאז שג'ו ביידן חיבל במועמדותו בעימות ההרסני עם טראמפ, הדמוקרטים מפגינים חולשה דומה: הם אינם מצליחים לתאם בין מרכזי הכוח שלהם בקונגרס ובמדינות כדי לבטא מסר ברור של אמון או אי-אמון במועמדם.

הירידה בכוחו של הממסד המפלגתי החלה במאה ה-19, אך הואצה בשנות ה-1990 עם רפורמות שנועדו להחליש את כוחם של הבוסים ושינו את חוקי מימון הבחירות. הללו גרמו לתורמים להעביר את התרומות מהמפלגות למועמדים ולקבוצות חדשות הפועלות, לעיתים מאחורי הקלעים, לקדם נושאים או פוליטיקאים נקודתיים. בשנת 2020 הוציאו המועמדים וקבוצות כאלו פי שלושה מאשר המפלגות.

השינוי בקרב הרפובליקנים היה בולט יותר, בין היתר משום שהתמקדו במאבק על השליטה בבתי המשפט, הן העליון והן המדינתיים. יעד זה איחד קבוצות חיצוניות ונושאי משרה, אשר שילבו את שלילת ההגנה החוקתית על הפלות יחד עם שמרנות תאגידית ודה-רגולציה. אין זה מקרה, שבעוד ארה"ב הולכת ונעשה מפולגת יותר ויותר, הרפובליקנים עשו עבודה טובה יותר בהשתלטות על המשרות הנבחרות במדינות. הדמוקרטים הפסיקו להתמודד בכמה מדינות כפריות ונתנו לרפובליקנים יתרון מוקדם בסנאט ובחבר האלקטורים.

שתי המפלגות נחלשו בשל הרפורמות שוחרות הטוב של שנות ה-1970, ממשיך אקונומיסט. לאחר הוועידה המפולגת שלהם ב-1968, הדמוקרטים יזמו רפורמות שמאוחר יותר אומצו גם בידי הרפובליקנים, כך שהמועמד לנשיאות ייבחר לא רק בפריימריז הלאומיים. כעת, הצירים בוועידות מחויבים להצביע בעד המועמד שניצח במדינותיהם. המטרה הייתה להכניס יותר דמוקרטיה להליך, אבל היוזמים התעלמו מכך שמפלגה שאינה משפיעה על בחירת המועמד – אינה יכולה להשפיע על דבר; ושאנשי הממסד המפלגתי, עם חולשותיהם, הם מדד טוב למדי של עמיתיהם.

צירי-על ופעילי שטח

"המפלגות ויתרו על המשימה החשובה ביותר שלהן – בחירת המועמד לנשיאות – ומסרו אותה למצביעים בפריימריז בעידן בו גחמות יכולות לנצח", אומרת איילין קמראק, חברת הוועדה הלאומית הדמוקרטית. "מה שברור לחלוטין במקרים של טראמפ וביידן, הוא שחשוב שיהיו מי שבאמת מכירים את המועמד ויודעים משהו על שלטון". החלופה בעשורים הבאים, היא מזהירה, עלולה להיות שרלטנים וסמכותנים.

קמארק מציעה מערכת של "בקרת עמיתים", בה לפני הפריימריז יראיינו חברי הקונגרס וחברי הוועדה הלאומית את המועמדים השונים ויפרסמו תוצאות של הצבעות אמון בהם ככלי שיסייע למצביעים. כלי נוסף יכול להיות חיזוק כוחם של "צירי-העל" בוועידה – קבוצה הכוללת חברי קונגרס, מושלים ובכירים אחרים במפלגה. הללו אינם מחויבים לתמוך במועמד כלשהו, אבל הם אינם מצביעים לפני הסיבוב השני של בחירת המועמד – אפשרות שלמעשה אינה קיימת. קבוצה כזו יכולה הייתה לבלום את טראמפ ב-2016, שכן אז היו לו רוב זעום והתנגדות משמעותית.

תיקון הבעיות של הדמוקרטים יצריך טיפוח רשתות מקומיות של פעילים, במקום להסתמך על אנשיו של המנהיג הנוכחי בקומץ מדינות מפתח. כאשר הווארד דין נבחר ליו"ר הוועדה הלאומית שלהם ב-2005, הוא השקיע ב"אסטרטגיית 50 המדינות" לניהול המפלגה בדרג המקומי, אך התוכנית ננטשה לאחר שסיים את תפקידו. "הם שילמו מס שפתיים, אך לא השקיעו במקומות כמו טקסס ומיסיסיפי", אומר דין. "וכאשר אינך עושה זאת, אתה מקבל את התוצאה שקיבלת – והמצב רק מחמיר".