מיתוסים כוזבים

"לימוד התורה הוא המגן על עם ישראל"

דומה שזהו הטיעון המביש מכולם בפי המשתמטים משירות צבאי בשם הדת. נהפוך הוא: דת ישראל צוותה על גיוס מלא במלחמת מצווה, לרבות כאשר יש להציל חיי אדם. וכלשונה: "אפילו כַּלָּה מֵחוּפָּתָה וחתן מחדרו". ההיסטוריה העברית, לרבות זו המובאת בתנ"ך, מורה על הגנה עצמית וכי רק אז יש לצפות "לסייעתא דשמיא" - לסיוע משמים. כבר אברהם אבינו יצא בראש נעריו למלחמה להצלת אחיינו לוֹט שנחטף ונפל בשבי.

משה רבנו הציל בְּמוֹ ידיו עברי מיד מַכֵּהוּ המצרי והוא שצווה על יהושע ללחום בעמלק. משה עצמו ניצב בשדה הקרב ונשא ידיו כלפי שמיא ככתוב: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה..." בעקבות סיפור המלחמה בעמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז פסוק ט' ואילך). עם ישראל נצטווה לכבוש את הארץ, הגן על עצמו במסעותיו ומשה עצמו צווה על שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה, שבקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי ליטול חלק בכיבוש הארץ ורק אז להתיישב במקומם.

אין במקרא מצווה מפורשת ללימוד תורה. אכן נאמר "וְהָגִיתָ בו יומם וליל", הָגוּת המביאה לחיות לפי צווי התורה ולימוד בה בכל עת פנויה. אך לא במקום עבודה, לא במקום שרות בצבא, לא במהלך חיים על חשבון אחרים ולא בהשתמטות מִלְּחִימָה בעת הכורח. לימוד התורה גם אינו נמנה על 13 עיקרי האמונה כפי שגם מנה אותם הרמב"ם.

עם ישראל ירש בלחימה את הארץ משבעת הָעֲמָמִים, הגן עליה מפני פולשים כמו מדיינים, פלשתים, עמלקים, מואבים, ארמים וכל כיוצא באלו. כלום בישיבות לא ראו את שירת דבורה? במסעי ישראל התפקדו השבטים למספר נושאי החרב בכל שבט. החשמונאים יצאו למלחמת שחרור מהיוונים, העם לחם ברומאים ושוב בימי בר-כוכבא, בה תלמידיו של רבי עקיבא שרתו בצבאו. בשום מקום לא נאמר שלימוד תורה מגן על עם ישראל. להפך: נצחון במלחמה מאפשר לעם להתפנות ללימוד התורה.

במיוחד צורם נימוק השתמטות זה אחרי השואה הנוראה. בליטא ופולין היו ישיבות גדולות ומפורסמות, כמו ישיבות פוניבז' וסלובודקה וישיבות וילנה ובנותיה, וכן רבו ישיבות ובתי מדרש בפולין. לימוד התורה לא הגן על לומדיה. נהפוך הוא - רבנים לחמו בְּחָרִי-אַף בציונות שקראה לעלות לא"י. הם גם התנגדו לקריאתו של זאב ז'וטינסקי. רובם נלקחו למוות עם קהילותיהם הדתיות, הצדיקות. היו גם שֶׁנָּסוּ וְנָטְשׁוּ את צאן מרעיתם. כלום לא נלמד שום לקח מהשמדת כמעט מחצית עמנו שרובו היה דתי?

אם לימוד התורה לא מנע בשואה את טבח כל הלומדים באותן ישיבות ובתי המדרש כלום הוא יגן פה בישראל? תחילה הַגֵּנוּ על העם והמדינה ואז שבו לבטח איש תחת גפנו או תאנתו או על ספסל הלימוד עם התורה הפתוחה.

"לחיי העולם הבא"

עיוות גדול נכנס לחיינו, ביהדות ובדתות אחרות והא טיפוח האמונה בקיומו של "העולם הבא". חיי העולם הזה הפכו חסרי חשיבות, הם הופכים לְהֶבֶל וכלשון "אִי-אלו מרבותינו אינם אלא "פרוזדור" לחיי העולם הבא. במקרא ובכתובים, כלומר בתנ"ך כולו, אין זכר לקיומו של העולם הבא. נביאי ישראל דיברו על אחרית הימים (או בוא המשיח) בעולם הזה שמשמעה: שיבת ציון, קימומה ובנייתה, נטיעת כרמים ואכילת פריים, שלום ושלווה עדי עד.

כול "הרעיון" של העולם הבא צץ בעם ישראל רק בימי בית שני אחרי החורבן ואפשר ואכן נסך תקווה ונחמה בעם המוכה שארצו ומקדשו חָרְבוּ, ובניו ובנותיו הלכו בשבי. אכן תקווה כשלעצמה היא בעלת ערך, אולם אינה תחליף לחובה לחיות חיים מלאים בעולם הזה. התורה צוותה "וְחָיִיתָ בהם". יש משמעות מלאה לחיי העולם הזה. אסור שאדם ישלים עם דיכויו וניצולו בידי החזק ממנו, בין שהוא אויב, שליט אכזר ומדכא או איש דת, שכולם חפצים בכוח, כבוד וכסף.

לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא/ יוסף אליעז

מָרְקְס וְאֶנְגְלֶס בִּמְעֵין פְּרוֹטֶסְט
חִיבְּרוּ כַּיָּדוּעַ אֶת אוֹתוֹ מָנִיפֶסְט
עַל נִיצּוּל הָעוֹבֵד הַחַלָּשׁ כָּל עוֹד הוּא כְּשִׁיר
בִּידֵי הַשַּׁלִּיט, הֶחָזָק, הַמְּנַצֵּל, הֶעָשִׁיר
בּוֹ קרְאוּ לַפּוֹעֲלִים לְמִלְחֶמֶת מֵעֲמָדּוֹת
לְשִׁוְויוֹן, לְחֵרוּת מִשִּׁעֳבּוּד לִמְנַצְּלִים וְדָתּוֹת
אַךְ מַהוּ אוֹתוֹ מָנִיפֶסְט שֶׁהִצִּית לְבָבוֹת
וְגָרַם לְסֵבֶל, לְאִין-סְפוֹר מִלְחָמוֹת וּקְרָבוֹת
לְעוּמַּת הַמְצָאַת הָאֱמוּנָה בָּעוֹלָם הַבָּא
אֲשֶׁר זָכְתָה לְהַצְלָחָה כֹּה מְרוּבָּה
הַמְּמַלֵּאת כִּמְעַט כָּל לֵב וְחָזֶה
שֶׁל כָּל מַאֲמִין קַנַּאי וְהוֹזֶה
וְהִיא אוֹמֶרֶת כֹּה בַּפַּשְׁטוּת:
בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּסְבּוֹל עַד שֶׁתָּמוּת
אוּלָם בָּעוֹלָם הַבָּא, רְאֵה הִנֵּה הוּא מִמּוּל
תְּזַכֶּה בּוֹ עַל סִבְלְךָ כָּאן בְּשָׂכָר וְתַגְמוּל
עַל כֵן מִילְיָארְדִים שֶׁל בְּנֵי אֱנוֹשׁ
נָתְנוּ לְנַצְּלָם, לְשַׁעֲבְּדָם בְּלִי בּוֹשׁ
כֹּה רַבִּים מָסְרוּ חַיֵּיהֶם בִּמְסִירוּת וְחִיבָּה
לְאוֹר הַהַבְטָחוֹת לְתַגְמוּל בָּעוֹלָם הַבָּא
הֵטִיבוּ לְנַצֵּל זֹאת שַׁלִּיטִים, אַנְשֵׁי דָּת וּכְמוּרָה
לִצְבוֹר כָּאן כֶּסֶף, כָּבוֹד וְכוֹחַ וּבַתְּמוּרָה
הִבְטִיחוּ לְמַאֲמִינִים אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא
לַכּוֹפֵר הִצִּיגוּ אֶת חַיָּיו כִּרְאוּיִים לִרְדִיפָה וְגִינּוּי
וְהִפְחִידּוּהוּ שֶׁבְּמוֹתוֹ יִירַשׁ גֵּיהִינּוֹם וְעִינּוּי

(אולי לא למותר לציין שבאופן מוזר
אלפי שנים מאותו עולם איש לא חזר
וראוי שכולנו נבדוק כאן והיום
אם העולם הבא אינו אלא פרי הדמיון
וכלי עצום לצבירת כוח, כבוד ועושר
בהבטחת שאחרי מותו יזכה המאמין לאושר).