בואו נראה את הנתונים

בכיכר החטופים ובבית החולים איכילוב מוצבים שעוני ענק, המונים את הזמן מאז 7 באוקטובר בבוקר. לא חשבתי לרגע שהם יגיעו לשלוש ספרות במספר הימים. אבל אנחנו במרחק של עשרה ימים בלבד מ-500. לא להאמין שחלפו כבר שלושה חודשים מאותה שבת, בה הופיעו בחוצות תל אביב מדבקות שנאמר בהן דבר אחד בלבד: 400.

מקטעי העדויות של המשוחררים ברור, שכל יום שם הוא גיהינום עלי אדמות. כמעט אפשר לומר: פלנטה אחרת, ש"אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור-הארץ, כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר". מי יכול לתפוס מה זה לא 500 ימים אלא חמישה ימים? ופתאום עלה על דעתי, שככל שידיעתי מגעת – מקבלי ההחלטות ובראשם בנימין נתניהו לא ישבו לשיחה של ממש עם איש מבין המשוחררים. הם בורחים מהמציאות שהם אחראים לה. אז איך הם יכולים לתפוס?

השוויתי את ימי השבי של חטופי חרבות ברזל לזה של שבויי מלחמות קודמות (המספרים מעוגלים). במלחמת השחרור היו 700 שבויים בירדן במשך 300 יום ו-135 שבויים במצרים במשך 270 יום. במלחמת קדש היה שבוי אחד במצרים במשך 60 יום. 16 שבויי מלחמת ששת הימים הוחזקו במצרים ובסוריה במשך 230 יום. במלחמת יום הכיפורים החזיקה מצרים 232 שבויים במשך 45 יום, וסוריה – 68 במשך 240 יום. במלחמת שלום הגליל נפלו בשבי שמונה חיילי נח"ל; שישה מהם שוחררו לאחר 450 יום, ושניים – אחרי 1,000 ימים. כל אלו היו לוחמים וחיילים, למעט כמה מאות מהשבויים בירדן במלחמת השחרור.

היום אנחנו מדברים על 250 חטופים, רובם אזרחים, כולל תינוקות וקשישים, שחלקם מתקרבים ליום ה-500 בשבי ובתנאים איומים בהרבה מאלה של שבויי המלחמות הקודמות. איך בכלל אפשר לחשוב על אפשרות אחרת, חוץ מאשר לשחרר את כולם כמה שיותר מהר ובמידת האפשר כמה שיותר בחיים?

אחד העוונות החמורים ביותר של בנימין נתניהו הוא הפיכת התמיכה האמריקנית בישראל מקונצנזוס למחלוקת מפלגתית. יש לזה סיבות חברתיות עמוקות שאינן תלויות בנתניהו, אבל הוא ללא ספק מאוד עוזר לתופעה הזאת, שעלולה להוות סכנה קיומית לישראל. בניגוד לשחצנות של כמה מטומטמים במסדרונות השלטון בירושלים, ישראל לא תשרוד בלי תמיכתה הצבאית, הכלכלית והמדינית של וושינגטון.

סקר גאלופ שפורסם במארס שעבר מצא, כי 47% מהדמוקרטים אוהדים את ישראל בסכסוך עם הפלשתינים, לעומת 77% מהרפובליקנים. בשני המקרים מדובר בירידה לעומת 2023, בה הנתונים היו 56% ו-82% בהתאמה. האהדה לפלשתינים הייתה 26% בין הדמוקרטים ורק 6% בין הרפובליקנים (לעומת 36% ו-9% בהתאמה).

בחודש אוקטובר פרסמה רשת AP סקר דומה: 46% מהרפובליקנים אמרו שהם אוהדים יותר את ישראל, לעומת 10% בלבד מהדמוקרטים. ומה שאולי מדאיג במיוחד: הדמוקרטים המבוגרים תומכים בישראל יותר מאשר הצעירים. על אותה מגמה הצביע גאלופ כבר בחודש מארס: התמיכה בישראל בקרב בני 34-18 צנחה מ-64% בשנת 2023 ל-38% בלבד, כמובן בשל המלחמה. בחודש יוני דיווח גאלופ, כי בקרב בני 29-18 התמיכה בישראל עומדת על 43% בממוצע מאז 2020 ובפלשתינים על 40%, לעומת 54% ו-22% בהתאמה בשנים 2019-2000.

ומה עושה נתניהו עם הבעיה הקשה הזאת? מחמיר אותה עוד יותר. הוא לא נפגש השבוע בוושינגטון עם איש מראשי הדמוקרטים, שעשרות מחברי סיעתם החרימו את נאומו בקונגרס בחודש יוני. הוא התראיין רק לפוקס ניוז, רשת הבית של דונלד טראמפ. בפגישתם הוא נתן לו את כל הקרדיט על עסקת השבויים, למרות שממשל ביידן היה מעורב בה לא פחות. הוא כינה אותו "הידיד הגדול ביותר של ישראל אי-פעם בבית הלבן", ואמר כמעט במפורש שהרבה יותר נוח לו איתו מאשר עם ג'ו ביידן. גם אם זו כל האמת – והיא לא, אבל נניח – האמירות הללו, באקלים הפוליטי הסופר-מקוטב כיום בארה"ב, היא עוד אצבע בעין לדמוקרטים. וזה חמור מאוד.

נכון לשבוע הראשון של חודש פברואר, נרצחו 29 בני אדם במגזר הערבי. זה קצב של כמעט אחד ליום, ואם במקרה יש יום-יומיים שקטים – אזי לאחר מכן אנחנו מגיעים למספר בלתי יאמן של שישה נרצחים ביממה. 29 בחמישה שבועות – זה אומר 302 בשנה. אני בכלל לא בטוח שהסטטיסטיקה תתיישר כאן, כי המגמה בשנתיים האחרונות היא של עלייה חדה. בשנה שעברה נרצחו 237 ערבים, זינוק של פי 2.2 לעומת 2022 – השנה של ממשלת בנט-לפיד, בה נרשמה ירידה ראשונה לאחר מספר שנות עלייה בממשלות נתניהו, בשל מאבק ממלכתי מלוכד וממוקד בפשיעה במגזר.

2024 הייתה שנה מדממת במיוחד גם בכבישים, עם 436 הרוגים – עלייה של 21% בהשוואה ל-2023 וזינוק של 41% אל מול 2013. וזה בשנה בה מאות אלפי ישראלים לא היו בכבישים אלא במילואים. מתחילת 2025 נהרגו בכבישים 45 איש - קצב של 469 בשנה.

יש שלושה מכנים משותפים לנתונים המזעזעים הללו. האחד הוא איתמר בן-גביר, מי שבתפקידו כשר לביטחון לאומי אמור היה להילחם גם בפשיעה וגם בתאונות. בציניות שאולי איננה במקומה ניתן לומר, שההרוגים בכבישים מלמדים שההרוגים הערבים אינם תוצאה של גזענות אלא של כישלון רוחבי קולוסאלי.

השני הוא שבשני המקרים מדובר בשרים שעסוקים בהמון דברים חוץ מאשר תפקידיהם. שרת התחבורה והבטיחות בדרכים היא מירי רגב, שכידוע מקדישה חלק ניכר מזמנה לארגון טקסים ברוח משפט נתניהו. לפי החשד שחוקרת המשטרה, רגב גם מתקצבת פרויקטים לפי מפתחות מפלגתיים (כאשר היא בארץ; מתחילת המלחמה היא שהתה בחו"ל 40 יום). ואילו בן-גביר עסק רוב זמנו בפוליטיזציה של המלחמה ובנסיונות להבעיר את המזרח התיכון.

המכנה המשותף השלישי מתקשר לחטופים. עושה רושם שזו ממשלה שפשוט אדישה לחיי אזרחיה, במיוחד אם הם אינם נמנים על חוג בוחריה. הרי בשביל האחרונים יש לה את כל הכסף והזמן שבעולם, אבל שהערבים יהרגו זה את זה, ושהנהגים והולכי הרגל יסתדרו בעצמם, ושהחטופים ימשיכו לגווע במנהרות.

במסגרת הדאגה לעצמה ולמקורביה, הממשלה הנוכחית גם עומדת לבטל את נבחרת הדירקטורים של החברות הממשלתיות ולהמיר אותה בוועדות מינוי לכל חברה בנפרד. דוד אמסלם טוען שכך ניתן יהיה לגוון את הדירקטוריונים, אם כי הוא אינו מסביר האם המשמעות היא הורדת תנאי הסף כדי לאפשר למנות יותר מזרחיים (כפי שאמר שבכוונתו לעשות). הרי מי שראוי, יכול להיכלל בנבחרת ממנה רשאים השרים למנות בהתאם לצרכים ולכישורים.

נבחרת הדירקטורים הוקמה בידי יאיר לפיד ב-2013 ובמשך עשור לא הפריעה לממשלות נתניהו, אך זו הנוכחית – במסגרת שאיפתה להשתלט על כל מה שרק אפשר, מהספרייה הלאומית ועד בית המשפט העליון – החליטה להיפטר ממנה. המשימה הופקדה בידיו השקולות והמנומסות של אמסלם, והתוצאה תיראה בהתאם: פוליטיזציה של מינוי האחראים לכמה מן החברות החשובות ביותר בישראל.

כמה נתונים רק בשביל שנבין במה מדובר, למה זה חשוב ומדוע הפגיעה תהיה בכל אחד מאיתנו. מדובר על 69 חברות, המעסיקות 57,000 עובדים, בעלות נכסים של 271 מיליארד שקל, הכנסות של 91.5 מיליארד שקל ורווח תפעולי של 5.1 מיליארד שקל ב-2023. מבין אלו, 16 מוגדרות בידי רשות החברות כמובילות ומשמעותיות, המשפיעות על המשק כולו ואשר לפני שנתיים הניבו 97% מההכנסות של כל החברות הממשלתיות. ביניהן: חברת החשמל, מקורות, נתיבי הגז הטבעי, התעשיה האוירית, רפאל, נתיבי ישראל, נת"ע, נתיבי איילון, רכבת ישראל, נמלי ישראל ועמידר.

כדאי להזכיר, שאנחנו – כולנו – גם הבעלים וגם הלקוחות של החברות המאוד חשובות הללו. מגיע לנו שהן ינוהלו בידי אנשים הראויים שנפקיד בידיהם את מיטב רכושנו ורווחתנו, החל מהחשמל החיוני לחיינו, דרך התעשיה הביטחונית החיונית לקיומנו וכלה בתחבורה החיונית לעבודתנו. זה לא מה שעומד לקרות מעכשיו. כי אצל הממשלה הזאת, קודם כל באים חבריה, אחר כך מקורביה, אחר כך בוחריה – ורק בסוף, אם נשאר משהו אחרי כל הביזה הזאת, באה המדינה.

הנה הנתונים המעודכנים. מאז יולי אשתקד הוצאו 3,000 צווי גיוס לחרדים; בלשכות הגיוס התייצבו 461 בלבד – שזה כמובן לא אומר שכולם גויסו בפועל. נגד 1,200 משתמטים הוצאו צווי עיכוב יציאה מהארץ, ונגד 1,000 – צווי מעצר. אני לא מניח שהצעירים הללו, שרובם חיים בצניעות רבה, יילכדו בהמוניהם בנתב"ג, וגם לא שמענו על מעצרים משמעותיים שכידוע גוררים אחריהם מחאות אלימות.

והנה עוד כמה נתונים. צה"ל צריך 10,000 חיילים כאן ועכשיו, מתוכם 7,000 לוחמים. הוא אומר שהחל מעוד שנה וחצי יוכל לגייס חרדים ללא הגבלה. במקביל, מדברים בצה"ל על ירידה של 15%-25% בהתייצבות למילואים, כאשר לכל היותר 85% מהמוזמנים מתייצבים, לעומת 100% ואף יותר בתחילת המלחמה.

המספרים לא יכולים להיות ברורים יותר. המשמעות לא יכולה להיות ברורה יותר. מי שייתן את ידו כעת לחוק השתמטות, יבצע חטא שאין לו כפרה כלפי המדינה, הצבא, האזרחים. ומי שיעשה זאת ממניעים פוליטיים ואישיים, חטאו יהיה כבד שבעתיים.

אם משפטו של בנימין נתניהו היה מתנהל כפי שקבעו השופטים, היינו כעת לקראת הדיון ה-30 במסגרת עדותו, וכנראה כבר בחקירה הנגדית. בפועל, בתשעת השבועות שחלפו מאז החלה העדות התקיימו רק תשעה דיונים, ואל תניחו את כספכם על כך שיהיו יותר משני דיונים בשבוע, כפי שביקש נתניהו מלכתחילה. לא חסרות סיבות, מוצדקות יותר או פחות, וידיהם של השופטים למעשה כבולות. וזה עוד לפני שבמידה רבה הם מסרו לידי ההגנה את מפתחות ניהול המשפט, כאשר אינם כופים את הזירוז הנדרש של החקירה הראשית.

כעת נעשה חישוב, המבוסס בכל זאת על המתכונת המלאה (שלושה ימי דיונים בשבוע, שש שעות כל אחד). החקירה הראשית אמורה להימשך כ-20 ישיבות, דהיינו לפחות עוד ארבעה שבועות. היחס בין חקירה ראשית לחקירה נגדית הוא לפחות 1:2 אם לא 1:3, ויש לזכור שנתניהו ייחקר גם בידי סניגוריהם של בני הזוג אלוביץ ונוני מוזס, אם כי לא באותו היקף כמו התביעה. נקח משהו באמצע ונשער שהחקירות הנגדיות כולן יצריכו 60 ישיבות – דהיינו עוד חמישה חודשים. זה לבדו מביא אותנו לסוף שנת המשפט הנוכחית.

אחר כך יש עוד עדי הגנה של נתניהו ופרשות ההגנה של אלוביץ ומוזס, כולל העדויות של שלושתם. הערכה סבירה: זה יתפוס את שנת המשפט 2025/26, דהיינו עד יולי 2026. בתיק בהיקף כזה, יקבלו הצדדים לפחות חצי שנה כל אחד לסיכומים, וכל הארכה שתינתן לתביעה תינתן מיד גם להגנה. זה מוביל אותנו לסיום הסיכומים במחצית השנייה של 2027. כתיבת פסק דין בכזה היקף עשויה גם היא להימשך שנה.

כך הגענו למחצית השנייה של 2028, ורק בבית המשפט המחוזי. ערעור לבית המשפט העליון יקח לפחות עוד שנה, אם לא שנתיים. התיק הזה יסתיים בסביבות שנת 2030, עשר שנים לאחר הגשת כתב האישום ולאחר עינוי דין ופגיעה בלתי נמנעת בניהול ענייני המדינה.

ובשביל מה? סביר להניח שנתניהו לא יורשע בשוחד בתיק 4000 וכן יורשע בשניים-שלושה אישומים של מרמה והפרת אמונים. זה יקרה בערך 15 שנה אחרי האירועים וכאשר הוא יהיה בן 80-78. אם יכהן עדיין כראש הממשלה, הוא ייאלץ להתפטר. העונש יהיה כמה חודשי עבודות שירות – בגלל חלוף הזמן, בגלל ההתפטרות, בגלל הגיל, בגלל שיזוכה מהעבירה העיקרית. מבחינה משפטית גרידא, התוצאה הזאת לא שווה את כל מה שקורה בדרך. צריך הסדר טיעון, ועכשיו.