חלוקת הנטל מסוכנת כמו אירן

התגייסנו ביום ששי לפנות בוקר (13.6.25). גדוד חילוץ ותיק בגזרת גוש-דן. רצה הקב"ה והתגלגלנו בשבועיים האלה לזירות נפילה והרס חסרות תקדים, שעד היום פגשנו רק בתרגילים ובתרחישים הדמיוניים. בין השאר נפלה בחלקנו האחריות העצומה לניהול אתר ההרס הגדול ביותר בתולדות פקע"ר בישראל - רב הקומות שקרס בבת ים וגבה את חייהם של תשעה אנשים. חמישה ימים ולילות עבדנו שם מסביב לשעון עד שמצאנו את הנעדרת האחרונה.

עשר מחשבות משבועיים של מילואים מטורללים במיוחד.

1. פלא. שעתיים מהפעלת החייגן, עוד לפני שהשמש עלתה, היינו בשטח הכינוס כבר 80% מהגדוד. השאר הגיעו כמה שעות אחר כך. בלי התראה מראש, בשלוש לפנות בוקר, פשוט עזבו הכל ובאו. קראתי פוסטים נרגשים שמתפייטים על טיסות והפלגות החילוץ, כאילו שהרצון לחזור הוא איזה מופת ייחודי של ציונות ואהבת הארץ.

הדבר הכי טבעי בעולם הוא לרצות להיות בבית עם המשפחה שלך ברגע שפורצת מלחמה. הדבר הייחודי והמדהים הוא עשרות אלפי בני אדם שעושים את התנועה ההפוכה וברגע שפורצת מלחמה עוזבים את המשפחה והבית שלהם ויוצאים למילואים. זה פלא שאי-אפשר להירגע מלראות אותו שוב ושוב ושוב.

2. עייפות. בשבוע הראשון כמעט ולא ישנו. מליל הגיוס שהיה חסר שינה, דרך אינספור אזעקות בשלוש לפנות בוקר, ואחריהן סריקות אירועים ונפילות, ועד אתרי הרס שעבדנו בהם מסביב לשעון. באחד הלילות קצין אחר התנדב לצאת במקומי עם החפ"ק ונתן לי לישון ארבע שעות רצופות, הוא הפך לי את מצב הרוח מקצה לקצה ושיפר פי עשר את התפקוד שלי בזירה שהגענו אליה למחרת בבוקר. תודה חבר על גמילות חסד של שינה.

3. ריח. מסתבר שהאחווה והרעות מתארגנות מסביב לחוש הריח. מי שהריח ביחד איתך את ריח המוות הנוראי של אתר הרס יום אחר יום, הופך לאח וחבר שמבין מה עבר עליך בלי אומר ובלי מילים. זה ריח חזק, שחודר לעצמות ונצרב בנשמה. מי שלא הריח - לא יבין. מי שהריח - לא ישכח.

4. מריה. חמישה ימים ולילות חיפשנו אותה. כל חייל בגדוד הספיק בימים האלה להכיר את הטרגדיה של המשפחה שלה, את התמונה שלה ואת הסיפור שלה. הרגעים שבהם נשאו אותה חיילי האנו"ח (אגף נפגעים וחללים) באלונקה, ופלוגה שלמה ליוותה אותה בדממה, היו מהרגעים המצמררים שעמדתי בהם. היא לא ישראלית ולא יהודיה, והיא נהייתה כמעט אחות של כל אחד ואחת מאיתנו.

5. פוליטיקאים. אלף פוליטיקאים הגיעו לבקר באתר הנפילה בבת-ים - הנשיא וראש הממשלה, שרים וח"כים, קואליציה ואופוזיציה. בחלק מביקורי הפוליטיקאים ממש התביישתי: כמו דוגמנים שעושים פוזות מבוימות למצלמה מול אתר של אסון לאומי, הם ביקשו מיועץ התקשורת שליווה אותם לצלם שוב את הסצינה מזווית מחמיאה יותר שההרס נראה בה יותר בבירור, או עם ליווי של תגובות אחרות מהסביבה (מבויימות לחלוטין כמובן). פתאום הבנתי למה התכוון יוסף בורג שאמר שההבדל בין הר לשר הוא שהר נראה קטן מרחוק וגדול מקרוב, ושר בדיוק הפוך.

6. עירייה. וואו. אין מילים. שעתן הגדולה של הרשויות המקומיות. ראיתי עיריות לוקחות אחריות, מובילות, מתפקדות, דואגות, מחבקות. ראשי מועצה ועיר שרואים את עצמם כמשרתי ציבור ושליחי ציבור ולא מחפשים כוחנות וכבוד של "להוביל" ו"להנהיג". בדיוק הפוך מאלו שראיתי בסעיף הקודם. הפוליטיקה הארצית בדרך כלל מייאשת אותי, הפוליטיקאים המקומיים בשבועיים האחרונים מילאו אותי בתקווה.