חוקריו של רומן זדורוב שיקרו לו בצורה פסולה - קובע (יום ד', 23.12.15) בית המשפט העליון. עם זאת נקבע, כי שקריהם לא גרמו לו לאבד את שיקול דעתו ואינם מהווים עילה לפסול את הודאותיו.
כבר ביום החקירה השני אמרו חוקרי המשטרה לזדורוב, כי דמה של תאיר ראדה נמצא על כלי העבודה שלו - דבר שלא היה ולא נברא. לדעת השופט
יורם דנציגר, ראוי כיום לשנות את האבחנה הקיימת בפסיקה בין הטעיה בעל-פה (שהיא מותרת) לבין בידוי ראיות (שהוא אסור), והוא מסביר:
"לא ניתן לשלול את האפשרות שהטעיה בעל-פה תוביל במקרים מסוימים לאותה השפעה על הנחקר כגון זו של ראיה שזויפה, ותקעקע את זכות השתיקה שלו הלכה למעשה. לא כל שכן, כאשר ההטעיה מתייחסת לקיומן של ראיות מדעיות מפלילות כגון דנ"א וטביעות אצבע, שהן בעלות אופי אוביקטיבי ומדויק כביכול. דומה כי לנחקר יהיה קשה יותר 'להתווכח' עם ראיות מסוג זה ולסתור אותן בשל טיבן המוחלט. לפיכך מתעורר במקרים אלו חשש בעל עוצמה גדולה יותר לשבירת רוחו של הנחקר, להנעתו למסירת הודאה תוך פגיעה בזכותו להימנע מהפללה עצמית ובמקרים מסוימים אף לשכנע חף מפשע בדבר אשמתו בביצוע העבירה".
בעניין השקר שנאמר לזדורוב, כותב דנציגר: "לא ניתן להתעלם מהקושי הטמון בתחבולה שבה נקטו החוקרים ביום 13.12.2006. קושי זה מתבטא בשניים: ראשית, העיתוי המוקדם שבו בחרו החוקרים להשתמש בתרגיל זה - רק יום אחד לאחר מעצרו של המערער... לא ניתן לקבוע כי בשלב זה מוצו דרכי החקירה האחרות והמשיבה אף לא טענה שכך היה. לשיטתי, לא ראוי היה לנקוט בהטעיה מרחיקת לכת מעין זו בשלב כה מוקדם".
דנציגר שב ומדגיש את משמעותה של הטעיה מעין זו כאשר היא מתיימרת להציג בפני החשוד ממצא מדעי, ומסכם: "אני סבור אפוא כי העיתוי המוקדם בשילוב סוג הראיות שאליהן התייחסה התחבולה, הופכים את השימוש באמצעי זה לגבולי, בפרט בהתחשב בתקווה שתלה המערער בתוצאות הבדיקות להוכחת חפותו (תקווה שהביע לא אחת לפני החוקרים)". עם זאת, כאמור, נקבע שהטעיה זו לא הביאה את זדורוב למסור הודאת שווא.
דנציגר מתייחס להתבטאויות נוספות של החוקרים, אשר אמרו לזדורוב, כי הרשעה ברצח גוררת אוטומטית מאסר עולם (טענה כוזבת, משום שייתכנו נסיבות מקלות), וכי אין סיכוי שתתקבל טענת הגנה שלו כאילו ראדה הכעיסה אותו. דנציגר מגיב:
"אין להשלים עם התנהלות שבמסגרתה מציגים החוקרים לנאשם מצג מטעה שלפיו ביכולתם 'לעזור' לו או שבית המשפט יתחשב בשיתוף הפעולה מצידו. מעבר להטעיה הטמונה באמירות אלה, הרי שיש בהן משום חדירה של החוקרים לתחום לא להם. איני שולל כי להתנהלות זו הייתה השפעה מסוימת על בחירתו של המערער להודות במיוחס לו. עם זאת, לא שוכנעתי כי אמרותיהם של החוקרים בענייננו מחייבות את הצעד הדרמטי של פסילת קבילות ההודאות, אלא שיינתן להן ביטוי במישור משקל [ההודאות]".
