התקנות הראשונות למאבק בקורונה, שנקבעו בחודשים ינואר-מארס 2020, הותקנו כחוק. אומנם לאורך הזמן היה בהן חוסר עקביות שהדעת אינה נוחה ממנו, אך אין זו סיבה לבטל את כל ההליכים המינהליים שננקטו מכוחן ובראשם הקנסות על הפרתן. כך קובע (יום א', 10.1.21) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.

עמית דחה עתירה שהגישו ארגון עדאלה ושבעה אזרחים ערבים אשר נקנסו על הפרת תקנות הקורונה. הם טענו, כי מדובר בתקנות לשעת חירום שהותקנו שלא כחוק במקום בחקיקה ראשית, שהן אינן ברורות ושהאכיפה מכוחן בוצעה בצורה סלקטיבית. השופטים הציעו לעותרים לחזור בהם, לאחר שבג"ץ מחק עתירה של עדאלה עצמו בעקבות המעבר מתקנות לחקיקה ראשית ("חוק הקורונה הגדול"), אך הם סירבו. מאחר שאזרחים רבים ביקשו להישפט, מוסיף עמית, החליטו השופטים לתת פסק דין מנומק "על-מנת לסתום את הגולל על טענות ברוח הטענות שהועלו בעתירה דנן".

הטענה המרכזית של העותרים הייתה, שהתקנות יצרו עבירות פליליות שלא בחקיקה ראשית. אין ממש בטענה זו, קובע עמית, שכן חוק יסוד הממשלה אומר במפורש שתקנות לשעת חירום גוברות על כל חוק שאינו מונע זאת מהן - וחוק העונשין אינו מונע זאת. התקנות הותקנו בסמכות, בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-23 וכאשר זו טרם כיהנה ובמקביל המגיפה התפרצה בכל עוצמתה. "איני סבור כי יש אחיזה לטענה כי היה על הממשלה להימנע מהתקנתן ולהמתין באותה העת להשלמת הליך של חקיקה, וכי בשל כך התקנות הותקנו בחוסר סמכות".

הממשלה ידעה שיהיה עליה להמיר את התקנות בחקיקה ראשית ואכן עשתה זאת, גם אם יכלה לפעול מהר יותר. עוד מציין עמית, כי בג"ץ דחה כמעט את כל העתירות נגד מהלכי הממשלה בתחום הקורונה, ובמשתמע - את הטענה לפיהן הותקנו בחוסר סמכות. "אף אם נאמץ את הגישה שלפיה הביקורת השיפוטית על תקנות שעת חירום צריכה להיעשות ביתר קפדנות, עלינו להישמר מפני מתיחת ביקורת בדיעבד מבלי לקחת בחשבון את מצב החירום ואת תחושת החירום ששררו באותם ימים. טענת המשיבים כי לא ניתן היה להתמהמה וכי היה צורך חיוני לנקוט צעדים מיידיים, מתוך הבנה שעל כף המאזניים מוטל הצורך להגן על חיי רבים, היא טענה כבדת משקל העולה בקנה אחד עם מצב הדברים כהווייתם כפי ששרר בזמן אמת".

עוד קובע עמית, כי התקנות לא פקעו למפרע גם אם הממשלה נמנעה מלפנות לכנסת כדי להחליפן בחקיקה ראשית. חוק יסוד הממשלה קובע מתי יפקעו תקנות שעת חירום - והימנעותה של הממשלה מלהחליף אותן בחקיקה אינה אחת מאותן עילות. ובכל מקרה, מאחר שבסופו של דבר התקנות הוחלפו בחוק - הרי שהן לא בטלות למפרע. "איני מוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם תהיה נפקות להתמהמהות מכוונת של הממשלה בקידום חקיקה בכנסת חלף תקנות שעת חירום, אך לא כך נוכח צירוף הנסיבות המיוחדות שלפנינו - מגיפה עולמית בשלביה הראשונים והבלתי מוכרים ומערכת בחירות שאך זה נסתיימה", מוסיף עמית.

עוד מתייחס עמית לטענה בדבר עמימות התקנות: "הניסיון להתמודד עם התפשטות המגפה במציאות המשנה את פניה במהירות, הוביל לשינויים תכופים בהסדרים שונים שנקבעו בתקנות, שמא אף ל'זיג-זג' ולחוסר עקביות בהחלטות שנתקבלו ושונו חדשים לבקרים... אין חולק כי מצב זה טומן בחובו קושי, ואף המשיבים מסכימים כי אין זה רצוי שעבירות ישתנו בטווחי זמן קצרים, שכן הדבר מקשה על הכוונת התנהגות הציבור ועל אופן אכיפת העבירות.

"במישור העקרוני, המשיבים אף נכונים להכיר בכך שייתכן כי אירעו מקרים שבהם נפלו פגמים באכיפה. גם אם הדעת אינה נוחה מכך שעבירות מינהליות נוספו ונגרעו, לעיתים בהפרשים של ימים אחדים, הרי שמכאן ועד למתן סעד כוללני וגורף של ביטול כל ההליכים הפליליים שננקטו מכוח התקנות - רב המרחק". הטענה בדבר אכיפה שרירותית ובררנית לא הוכחה, וההפך הוא הנכון: קיימות הנחיות מפורטות בנוגע לאכיפתן; וטענה נקודתית לאכיפה בררנית מקומה להתברר באותו הליך פרטני".

השופטים ענת ברון ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית. העותרים חויבו בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל. את העותרים ייצגה עו"ד סאוסן זהר, ואת המדינה - עו"ד יונתן נד"ב.