לא הכל יתנהל כשורה במזה"ת ב-2026, אבל כנראה גם לא הגרוע ביותר

פרשנים לענייני המזרח התיכון סבורים, שאין סיכון גדול שיטעו אם יהיו פסימיים. כך היה בשנתיים האחרונות, אך לאחרונה נוצרה סיבה כלשהי לתקווה: הפסקת אש בעזה, המלחמה באירן הייתה מוגבלת, סוריה לא גלשה למלחמת עדות. לכן, סבור אקונומיסט ב-The World Ahead 2026, אפשר לתאר תרחיש המתבסס על הישגים אלו.

ההתחלה היא בעזה: הפסקת האש מחזיקה מעמד, דונלד טראמפ ממשיך להשקיע בתוכניתו, מדינות ערביות ומוסלמיות מקימות כוח ייצוב. האיסלאמיסטים מתפרקים מנשקם משום שזוהי הדרך היחידה לשיקום עזה, המתחיל במימון מדינות המפרץ. מרוואן ברגותי מחליף את אבו מאזן ומתחיל את הרפורמות ברשות הפלשתינית, וישראל מאפשרת לה לשלוט בעזה.

האופוזיציה מנצחת בבחירות בישראל, הדתיים הלאומנים הקיצוניים לא נבחרים לכנסת. הממשלה החדשה חותמת על הסכמי אי-לוחמה עם סוריה ולבנון ומחויבת להליך שלום עם הפלשתינים, כדי להתקדם לנורמליזציה עם סעודיה.

שינויי ההנהגה נמשכים עם מותו של עלי חמינאי; יורשו הוא חסן רוחני הרפורמיסט והוא מתחיל מודרניזציה של אירן, מקל בכבלים הדתיים ומשחרר אסירים פוליטיים. רוחני מגיע למסקנה שהתפרעות גרעינית מביאה רק השפלות וקשיים, ומסכים לסגור את התוכנית בתמורה לנורמליזציה מלאה של הקשרים עם ארה"ב. טראמפ זוכה בפרס נובל לשלום.

אבל האופטימיסטים שגו פעמים רבות, אז מה אם הפסימיים צודקים? רק חמישית מהישראלים תומכים כעת בהקמת מדינה פלשתינית, 45% מהפלשתינים תומכים בה אך רוב גדול מתנגד לפירוק חמאס מנשקו והוא מסרב לעשות זאת. הארגון ממשיך לשלוט בעזה ומחויב להמשך ההתנגדות החמושה. איש אינו מוכן להצטרף לכוח הייצוב, וממשלת נתניהו משכנעת את טראמפ שאין מנוס מחידוש הלחימה.

טראמפ המתוסכל נוטש את הזירה, והלחימה גורמת לגל פליטים אותם מיישבת מצרים בסיני. נתניהו מנצל את הינתקותו של טראמפ כדי לתקוף שוב באירן, אשר הפעם מגיבה בשיגור טילים לעבר בחריין ואיחוד האמירויות. האיחוד, בחריין ומרוקו משעות את הקשרים עם ישראל והסכמי אברהם קורסים.

חמינאי נהרג במלחמה ומוחלף בידי קיצוני ממשמרות המהפכה, המורה בחשאי לבנות פצצה גרעינית. בסוריה פורצת מלחמת עדות עם הכורדים והדרוזים. בשל המצב הביטחוני המחמיר, נתניהו דוחה את הבחירות, מכביד את ידו ביהודה ושומרון ובתגובה פורצת אינתיפאדה חדשה.

לדעת אקונומיסט, התרחיש הסביר ביותר מצוי איפשהו באמצע. בעזה לא מתחדשת המלחמה וגם לא מתקדם השיקום. כוח הייצוב אינו מוקם, חמאס תוקף את ישראל המגיבה בהתקפות תכופות. ממשלת הטכנוקרטים שולטת בעזה על הנייר בלבד. ישראל משתלטת על מחצית מהרצועה ועל חלקים מסוריה ולבנון.

הבחירות בישראל מסתיימות במבוי סתום: נתניהו עומד בראש ממשלת מעבר כאשר האופוזיציה אינה מצליחה להקים ממשלה. לבסוף מוקמת ממשלת מיעוט, החותמת על הסכם עם סוריה אך לא עם לבנון, ואינה מתקדמת בנורמליזציה עם סעודיה. חמינאי מנהל עם ארה"ב שיחות גרעין בלב ולב, שאינן מובילות לשום מקום. ישראל מנסה לשכנע את טראמפ לתקוף שוב את אירן כדי להפיל את המשטר, אך הוא מסרב.

מה שברור הוא שלא הכל יתנהל כשורה בשנה הבאה, אבל כנראה גם לא הגרוע ביותר. אין מקום לאופטימיות עיוורת, אבל צריכה להיות תקווה כי תמיד יהיה מי שיראה עתיד טוב יותר.