המלחמה האחרונה...

כל מלחמה או "מבצע" צבאי חדש - מצד ישראל, מחזיר אותי כארבעים ואחת שנים אחרות. היינו אז צעירים בני ארבע עשר'ה בלבד. מלחמת יום הכיפורים (1973) הייתה מאחורינו. כולנו - נערים ונערות ישראלים שצמחו אל עידן הטלוויזיה, היינו אז צמודים למסך הקטן שממנו התנוססה דמותו של זמר העת ההיא, יהורם גאון. יהודי ספרדי של ימים עברו שאיחד בשיריו ובנשמתו את עם ישראל. עבורנו הוא היה יותר מזמר, הוא היה ארץ ישראל של פעם ושל ההווה. ימים ספורים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים הוא הבטיח לכולנו - בשיר נוסטלגי רגשי ומתוק מדבש, כי זו תהיה ה"מלחמה האחרונה". היינו אז דור תמים - ואולי גם גאון עצמו היה אז תמים, כשהאמין כי הדרך לשלום סלולה ואם זה יהיה תלוי בישראל, אזי, בטוח שיגיע השלום. היינו בטוחים שרק הערבים יכולים לפתוח במלחמה כאשר היהודים צמים ביום הכיפורים. אבל מאז עברו הרבה מים בירדן והרבה מי ביוב בכל הארץ. 41 שנה חלפו לבלי שוב וה"מלחמה האחרונה" איננה נראית אפילו באופק.

אט, אט למדנו כי דווקא בן-גוריון וגולדה מאיר סירבו לאותות השלום של נאצר וסאדאת. אט, אט למדנו כי המלחמה הפכו לחלק מהווי חיים דמוני עם "תרבות" מש. אט, אט למדנו כי גם הצד הישראלי איננו בוחל לפתוח מלחמות כשהצד השני צם דתית, בראמדן למשל. ואט, אט למדנו כי הצד הישראלי מעדיף פיצוץ מו"מ לשלום במחיר כפיית הפרטנר המתאים לו לשיחות, והפרטנר שלא יהיה מתאים לו לשיחות. "המלחמה האחרונה" מתרחקת מאתנו ככל שעוד ועוד מלחמה חדשה עוברת עלינו. בעוד שלאחר המלחמות הראשונות התכלית הייתה מו"מ עם הצד השני הרי שתכלית המלחמות של העשורים האחרונים היא בקיום המלחמה כדי להילחם נגד כל מו"מ. אפילו בעולם האכזרי שמסביבנו האבסורד הזה זועק לשמים.

אומרים שחבל כל דאבדין, וכך גם כאן, ובמיוחד כאשר אפשר היה למנוע בקלות את המלחמה האחרונה, בהכרה רשמית ופוליטית בחמאס, שכמו אש"ף בשעתו היה עובר למחויבות פוליטית. אבל מישהו כאן רוצה - כנראה, לא להפסיק את המלחמות ולא לפרוע את ההבטחה של יהורם גאון, על ה"מלחמה האחרונה".

ולסיום, שוב שאלתי מופנית ל"שלומניקים" של "יש עתיד" - ובראשם יעל גרמן, רותי קלדרון ויורם פרי, כיצד "אנשי שלום" כמותם מרגישים כאשר הם המוציאים לפועל של מדיניות הימין הקיצוני ביותר של נתניהו - ליברמן - בנט, שלהם הם התנגדו, עד שטעמו גם הם ממנעמי השלטון??