אחת המפורסמות באגדות החורבן מספרת על התקופה שקדמה לחורבן בית המקדש, עליה נאמר ששינאת חינם ותוצאותיה החישו את חורבן הבית.
לסיפור האגדה מוסר השכל לדורות: יהודי עשיר החליט לערוך משתה למקורביו ושלח את משרתו להזמין באופן אישי את המוזמנים.
אחד המוזמנים היה ידיד קרוב בשם "קמצא". טעה המשרת והביא את ההזמנה ל"בר קמצא" שהיה ידוע בשנאה ששררה בינו לבין העשיר. בר קמצא שקיבל את ההזמנה הרהר וחשב שמא העשיר מחפש עילה להתפייסות, נענה והגיע לאירוע בלב חפץ.
בעל הבית הנדהם הביט בו כלא מאמין, ובנוכחות המוזמנים ציווה עליו להסתלק.
לא פסה התקווה
בר קמצא הנבוך ניסה להשקיט את זעמו של העשיר, התחנן על כבודו והציע שישלם במיטב כספו עבור האוכל והמשקה של כל המוזמנים, אך לשווא. האיש גורש בבושת פנים בעוד המוזמנים עדים לעלבונו, בהם חכמים ידועים שנכחו וצפו בהשפלה בשתיקה. איש מהם לא קם להגן על כבודו הנרמס של בר קמצא. פגוע עד עמקי נשמתו החליט בר קמצא לנקום בכל החבורה, הלך אל קיסר רומא ששלט בירושלים והלשין בפניו כי העשיר וחבורתו מרדו בו.
המשך האגדה ידוע: ירושלים חרבה (בין היתר) על שנאת חינם.
איך אפשר שלא לערוך הקבלה בין סיפור קמצא ובר קמצא לבין שערוריית האמנים שעלבו בפרהסיה ובקולניות בשרה
מירי רגב? האמנים שהשפילוה ורמסו את כבודה גם זכו למחיאות הכפיים של קהל השומעים תמימי הדעים (ברובם) לשמע נאום "הקש והגבבה והבהמות" של קוטלר.
לא די בכך, אלא גם סירבו לשמוע את דברי אחייניתו של החייל תמם הי"ד שניסתה להסביר את כאב המשפחה כאשר מוצגת על בימותינו הצגה שאת המחזה כתב הרוצח היושב בכלא והוא כונה "פעיל חופש". לנוכח תגובות הקהל ירדה נעלבת מהבמה בדמעות.
אמנים בודדים שהשמיעו את קולם האחר, אלה שלא הסכימו לביטויי השנאה היוקדת של הנאורים הקולניים השומרים על הזכות ל
חופש הביטוי כל עוד הם אלה שקובעים את החוקים - לזכותם ייאמר, שלא פסה התקווה.
אולי בזכות הבודדים הללו תיעצר שנאת החינם, שכמוה כרעל בחיינו.
