אני רוצה לספר לכם קצת על איתם.
איתם היה ליצן. אני יודע שדי מוזר לומר את זה בהלוויה, ועוד על תלמיד חכם וחוקר שנועד לגדולות, אבל הוא היה ליצן. וזה טוב. אם אתה רוצה להיות רציני, כדאי שתוכל לפעמים לצחוק על עצמך. רב שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, מאוד מועיל גם לעצמו וגם לאחרים. לגבי המלך מזהירה התורה "לבלתי ירום לבבו", וזו הסכנה שאורבת גם לרב, במיוחד ככל שהוא גדול. היכולת של איתם לא לקחת את עצמו ברצינות, לצחוק על עצמו וגם על העולם שלו, הייתה חשובה.
אבל איתם היה גם מאוד רציני. במשך שנים טענתי שבמשפחה שלנו יש דור רב, דור דוקטור וחוזר חלילה, ואז בא איתם והרס לי את הבדיחה כשהוא החליט להיות גם רב וגם דוקטור, ובשני הדברים הוא הצטיין. הוא כתב לא כדי לקבל קידום, אלא כי הוא לא יכול היה שלא לכתוב: מפני שהיה לו מה לומר וחשוב היה לו להגיד את זה.
יותר מזה, היה לו היושר הגדול שרב רציני נדרש אליו. זה היושר שבו הרב מוצא את עצמו כשהוא רוצה להגיע למסקנה מסוימת, והוא יכול, אם רק ינצל את הכתוב לצרכיו, להגיע למסקנה הרצויה, לשנות את המציאות (ואולי גם לקבל מחיאות כפיים), אבל אז המלאך הקטן של המצפון אומר לו, 'אבל זו לא האמת', וכיוון שזו האמת, איתה הוא נשאר. זה לא קל; אבל זה היושר שהיה לו.
במעט מדי שנותיו הוא כבר הספיק לכתוב שני ספרים הלכתיים וספר היסטורי אחד; ואילולא הירצחו היה מוסיף כמה חיבורים חשובים בשני התחומים. וכשזה היה קורה, הייתי צריך להתמודד לא רק עם אנשים שמתקנים אותי כשאני אומר "איתם" ל"הרב איתם", אלא עם אנשים שהיו מתקנים אותי ל"הרב הגאון פרופסור איתם". ואם היינו מוסיפים את זה שהוא ידע לנגן טוב יותר ממני, אז בכלל המצב היה חמור. מילא. הלוואי עלי כל יום התמודדויות כאלה ולא ההתמודדות שיש לנו פה היום.
אני בטוח שבשבעה אשמע הרבה סיפורים עליו. חלק אכיר, חלק יישמעו מתאימים, וחלק יישמעו מתאימים למישהו אחר (וכן, כתבי הרדיו שהחליטו להעביר אותו דירה, להוסיף לו שני ילדים ולגייס אותו רטרואקטיבית לסיירת מטכ"ל, אני מדבר גם עליכם). תמיד זה כך. בשבעה מספרים את הצדדים הטובים, מינוס תקריות מביכות כמו הקרוואן הבוער שאיתם נזרק בגללו מישיבה תיכונית מסוימת, הגם שהכחיש כל קשר לנידון. אבל לא הייתי צריך את השבעה כדי לדעת שהוא היה האח המוכשר מבינינו ובן אדם מוכשר מאוד באופן כללי. מלא בידע, אבל לא מלא מעצמו. בעל ואבא נהדר שידע לאזן בין המשפחה ותחומי הלימודים והעבודה השונים שלו.
עולם התורה הפסיד אחד מגדולי הרבנים של הדור הבא, והאוניברסיטה הפסידה חוקר יוצא מן הכלל. ואחי. שזה חשוב לי לא פחות מכל השאר, מן הסתם.
אבל לא רק בגלל זה התכנסתם.
האנשים הרבים שנמצאים פה, והסיבה שאנחנו מספידים בחול המועד, בניגוד להלכה הרגילה, היא בגלל שאת חייו של איתם ואת חייה של נעמה לא לקח הגורל העיוור. הם הרוגי מלכות. הם מתו במסגרת המאבק הבלתי נגמר של עם ישראל. אם תלכו להר הרצל, תגלו שם שהרוג פעולות האיבה הראשון הוא הרב שלמה זלמן צורף, שנרצח לפני מאה שישים וארבע שנים. זאת אומרת, מבחינת המדינה, המאבק הלאומי של עם ישראל לא התחיל לפני 67 שנה בהקמת מדינת ישראל, ופעולות האיבה הקטלניות לא נולדו עם הכרזת המדינה, אלא היו תוצאות האיבה לרעיון של עם ישראל בארצו.
איתם ונעמה נעשו לוחמים על כורחם באותו מאבק. איתם ונעמה הם הרוגי פעולות איבה. הם לא 'קורבנות טרור'. אל תאמרו שהם קורבנות הטרור; אל תאמרו שיש לישראל מלחמה בטרור. אין לישראל מלחמה נגד הטרור, מעולם לא הייתה מלחמה נגד הטרור וגם לא תהיה. ברנרד לואיס, המזרחן הגדול, אמר פעם (ביחס לארצות הברית דווקא), שלהכריז על מלחמה בטרור משול כאילו היה צ'רצ'יל, בימים השחורים של 1940, מצהיר בנאום בבית הנבחרים משהו בסגנון: "אנחנו נלחמים נגד צוללות ומטוסים, נגד טנקים, נגד כידונים, נגד רובים ונגד מרגמות 81 מילימטר! נילחם בהם בחופים..."
אין דבר כזה 'טרור האבנים', כמו שאין 'טרור הבודדים', כמו שאין 'טרור המכוניות', וכמו שאיתם ונעמה לא נרצחו - בניגוד לכותרת באתר חדשות מסוים - בידי 'מכונית עוקפת'. כל אלה שיטות. לא אויבים.
טרור הוא כלי. מי שמשתמש בטרור הוא האויב. הטרור הוא הטקטיקה שלו, הסכינים והכדורים - אמצעי הלחימה. לומר "אנחנו נלחמים בטרור" זה לומר "אנחנו לא יודעים מי האויב, או שאנחנו לא מוכנים להגדיר אותו כאויב". במילים אחרות, "אין לנו אסטרטגיה".
אל תילחמו בטרור; תילחמו במי שמפעיל אותו. אין הכוונה חלילה לפעולות נקם פרטיות נגד ערבים חפים מפשע. אין הכוונה לוויתור על מוסר בלחימה. הכוונה היא שלא נעמיד פנים שאין איבה ואין שנאה ואין רעיון ואין גורמים שמפעילים את הטרור, ותמיכה עממית נרחבת בטרור, וסכסוך לאומי ודתי שמהווה בסיס לטרור. הרי אנחנו בעצמנו אומרים בצדק, "אל נהיה כמוהם". אז למה אנחנו משקרים לעצמנו ואומרים שאין 'כמוהם', אין אויב אלא רק 'טרור' מופשט וחסר פנים? אם אנחנו נלחמים ב'טרור', מי אלה ה'כמוהם' האלה?
אל תבטיחו שידינו תגיע לרוצחים. מאחורי הרוצחים יש חברה שתומכת בלחימה מהסוג הזה. חברה שתומכת בפגיעה באזרחים, בווידוא רציחה בזוג (חסדי השם שהילדים לא נפגעו; אל תתנו קרדיט על 'רחמנות' לרוצחים).
הרוצחים הם התליינים; אבל מי שמשריש את הגישה 'הנה יהודי ולכן בן מוות', לא ייכלא, ומי שיחלק היום סוכריות לילדים כדי לחגוג את הירצחם בדם קר של עוד שני יהודים, ייצא נקי בלא כלום.
איתם ונעמה לא נהרגו בידי 'הטרור'. הם חללי פעולות איבה. האיבה עמדה מאחורי הרצח. בני אדם מונעים משנאה יצאו אל אם הדרך כדי לרצוח יהודים. והצליחו. הם לקחו ממני ומשאר האחים את אחי, מישי את אחותו נעמה; מההורים שלי ומהוריה של נעמה הם לקחו את ילדיהם; הם לקחו ממתן, ניצן, נטע ואיתמר את הוריהם - ואת הזכות לגדול במשפחה, עם החוויות והזיכרונות של משפחה חמה, אוהבת ומלוכדת. הם לקחו מכם, העומדים פה, זוג מוכשר ואופטימי, שהיה עתיד להגיע לגדולות. והם המשיכו, לקחו ולוקחים את תחושת הביטחון. רוצחים ערבים, מגובים בידי חלק גדול מדי של החברה הערבית, עם מעט מדי התנגדות עקרונית לרצח. אויב. אויב שמפעיל טרור.
אל תוזילו את זכרם בהפיכתם לקורבנות של כוח-טבע. תתווכחו על מדיניות, לא על ההרוגים; אל תמצאו הצדקות וסימפטיה לרוצחים. שמרו את האמפתיה לילדים שנותרו יתומים, להורים שנותרו שכולים. ולעם ישראל, שרחוקה הדרך עד אשר יישב תחת גפנו ותחת תאנתו.
לאובדן שלנו אין תשלומים. הוא אובדן אישי, הוא חור פעור שלא יתמלא לעולם. רובכם פה לא בגללו. אתם פה בגלל שמרגע שניתנה למשחית רשות להשחית, איננו מבדיל בין צדיק לרשע. ואיך יבדיל? המשחית הוא רשע כזה, שאין לו מושג מהו הטוב. כולו רשע וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, ואיך יידע מה זה טוב? וגם לא אכפת לו.
איתם ונעמה, מעט וטובים היו שני חייכם, אך לא השיגו את ימי שני חיי אבותיכם בימי מגוריהם. אוי לו לדור שההורים קוברים בו את ילדיהם.
יש פסוק בישעיהו שנוהגים לצטט בהלוויות. "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אלוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים". אבל יש לו המשך, חשוב לא פחות, לאומי ולא רק אישי. וזה הפסוק המלא: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אלוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ-כִּי אֲדֹנָי, דִּבֵּר". וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ - כי אדוני דיבר!
