עליתי לארץ ישראל באמצע שנות ה-50, ממרוקו, לחיות בארץ אבותינו, "ארץ זבת חלב ודבש". העלייה לארץ ישראל, הייתה ברגשות של תקווה ואופטימיות, לחיות בארץ אשר הובטחה לנו מזה אלפי שנים, לחיות באהבה ובשלום, רוצים שקט, רוצים לחיות את חיי היומיום בביטחה.
אני מיואש, במסרים של הפוליטיקאים, אין בהם תקווה לעתיד טוב יותר, לעתיד של אופטימיות ויצירתיות, כדי להגשים את החלום של בניית הארץ לדורות הבאים, חוסר האמונה שאי-אפשר לשנות את המציאות, גורמת לדיכוי עצמי.
אני מיואש, מאז הקמתה של המדינה, אנחנו חיים בתוך מלחמות, ומבצעים אחת לשנתיים שבה הארץ רועשת ודועכת מול מציאות עגומה שאין בה תקווה לעתיד של אומץ אמיתי ובכנות, לראות שיש לנו ברירה לשנות את המציאות, כי לא נוכל להמשיך לחיות כך לנצח.
אני מיואש, כי אנחנו מפולגים ואין ביכולתנו לקבל את האחר ואת השונה. לעולם לא נוכל להתקיים כאשר אנחנו משתייכים לשבטים שכל שבט רוצה את הכל, כל שבט באמת שלו ורק שלו כאילו אין את האחר.
אני מיואש, כי לא נוטעים בנו את האמונה ותקווה לאחד את העם, לפוליטיקאים אין את הכריזמה של מנהיגות, אין בהם יכולת להוביל את העם למחוזות של אופטימיות, למחוזות של אמונה לעתיד טוב יותר. זה לא רק בתחום המדיני, אלא יותר מזה, בתחום החברתי והפילוג שקיים בעם, השנאה בין השבטים יכולה לסכן את קיומו של עם ישראל.
אני מיואש, הפוליטיקאים אינם מסוגלים לשנות את המציאות ההפוכה. שיש בה קיטוב, שנאה, התשה הדדית ואמונה מוטעית של קיצוניים. לא נוכל להחזיק מעמד במה שקורה ביומיום. האומץ האמיתי הוא בנכונות לראות את האחר במיוחד בעם. צריך להגביר את הסולידריות בתוך החברה שלנו.
רבנים מגדולי הדור, הרב הקוק, הרב
עובדיה יוסף,
הרב מרדכי אליהו, הרב בקשי דורון ועוד רבנים רבים, קבעו שליהודי אין זכות לעלות להר-הבית, באו רבני יש"ע וקבעו פסק הלכה שכן מותר לעלות להר-הבית ואין באפשרותנו לוותר על המקום הקדוש. האם תפקידם של גדולי הדור הוא לגרום לפילוג בעם?
התקווה לאחדות בעם, זה תפקידם של רבנים מכל הזרמים, מנהיגים ואנשי ציבור. על כך מסופר: בעקבות פרשת פילגש בגבעה, הפרשה גרמה למלחמת האחים, עם ישראל נשבע שלא ייתנו לבני שבט בנימין, נשים מישראל, לאחר-מכן הצטערו על כך ששבט בנימין עומד להיכחד, על כן הציעו שצעירי בנימין הרווקים, יגיעו אל כרמי שילה ויכירו את בת זוגם, כנהוג בחג.
בני ישראל הבינו שהפילוג והשנאה אלה כלפי אלה, יכול להביא להכחדה של העם. בסופו של דבר החליטו, שחייבים להביא לסיומה של השנאה כלפי שבט בנימין, מאז חוגג עם ישראל את ט"ו באב, חג של אחווה, אהבה זה כלפי זה.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כ-15 באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאין בכלי לבן שאלים, שלא לבייש את מי שאין לו - כל הכלים טעונים טבילה - ובנות ירושלים יוצאות וחולות מחוללות בכרמים. ומה היו אומרות: שא נא עיניך, בחור, וראה מה את בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי - תן עיניך במשפחה".
רבי עקיבא אומר: "הערך העליון ביחסי אדם לאדם הוא אהבת האדם והבריות, הערך העליון והעדיף הוא שוויון האדם, באשר כל אדם ואדם נברא בצלם אלקים. ושני הערכים גם יחד - שוויון ואהבת הבריות - היו לאחדים בידיה של האומה העברית, ושניהם כאחד מהווים יסוד היסודות של היהדות, לדורותיה ולתקופותיה".
חובה על הפוליטיקאים, רבנים, אנשי ציבור וכל החברה שלנו, לראות מה אנחנו צריכים ולא מה אנחנו רוצים, כי אם לא נבין שקיומו של עם ישראל, זה בזכות הערך העליון והעדיף לכבד את השונה באהבה ובדרך ארץ, לא יהיה מה להשאיר לדורות הבאים.
