סמל צה"ל א.נ. איבד את מאור עיניו ואת שמיעתו בפיגוע האוטובוס בהר מירון. הוא סיפר לא אחת שהדבר היחיד שגרם לו לרגעי אושר נדירים מול שבועות וחודשי הצער והייאוש הרבים, היתה היד החמה והמלטפת של הגב' דליה שץ "אם הפצועים".
סמלת משמר הגבול ח.א. נפגעה קשות בפניה בהיתקלות עם מחבלים בקו התפר ונזקקה לשורת ניתוחים ולתהליך שיקום ארוך ומייגע. דליה שץ היתה שם כדי להקל על מכאובה למן הרגע ששבה ח' לראות את מראה פניה הקשה ועד לסיומו של תהליך השיקום המייגע והמכאיב. כיום שבה ח' לאיתנה ומתכננת שיבה למדים.
לתהליך דומה נזקק גם מ.ב. חייל מ"גולני" שנפגע בעת פעילות צבאית של יחידתו בשטחים. גם מ' לא ישכח את מגע היד המלטפת של דליה שץ מיד בכניסתו למסלול השיקום הקשה. יש בחיים דברים שאין להם תחליף, כמו שאומרת אחת הפרסומות, ובמקרה שלנו זו עמותת "אם הפצועים".
שלושת אנשי הביטחון הפצועים הללו הם רק מדגם קטן מתוך קבוצה הולכת וגדלה של אלפי נפגעי פעילות ביטחונית, טרור ופעולות איבה המשתייכים לעמותת "אם הפצועים" בראשותה של אחת הנשים המופלאות הקיימות במדינת ישראל, דליה שץ.
לפני מספר שבועות עוררה דליה התרגשות עצומה בקרב צופי הערוץ הראשון כאשר בתוכניתו של יהורם גאון הופגשה "אם הפצועים" עם "ילדיה", עשרות פצועים קשה, נכים בעגלותיהם, נערות ונערים צעירים חלקם עולים חדשים, חלקם בודדים בארץ, שזכו לליטוף, חיבוק וחום החל מהרגע שבו היו זקוקים להם יותר מכל. כשלא אחת אפילו בני משפחתו של הנפגע נרתעים ממגע עם פנים חרוכות או עם גדם מדמם, הם, מתנדבי העמותה, מתייצבים ללא כל מחסום נפשי או פיסי ליד מיטת הפצוע ומלווים אותו עם ביטוי נדיר של רגשות אהבה ונתינה על אנושיים.
אבל מסתבר שההתרגשות מסיפורי הגבורה ומאגדות אמת על תהליכי פציעה-שיקום הבאים בעקבות מגע יד אדם, כבר איננה נחלת הכלל בישראל של שנת 2005. הנה הדוגמה לכך: בישראל פועלות לא מעט קרנות יהודיות שחרטו על דגלן, לפחות על-פי הצהרתן, "לסייע לתושבי מדינת ישראל בתחומי החינוך, התרבות והרווחה". הקרנות הללו מעניקות מענקים כספיים לעמותות שונות (וגם משונות) על-פי קריטריונים שרק הן קבעו, לעיתים בחשיכה ציבורית ומינהלית די מוחלטת, ששקיפות היא רק המלצה עבורן, ולעיתים האפלייה הקשה שהן נוהגות, כמו במקרה של עמותת "אם הפצועים" זועקת לשמיים.
"אם הפצועים" עוסקת באהבה, לא בקריטריונים. "אם הפצועים" היא שכיית חמדה, שמורת טבע יחודית שאין לה אח ורע בישראל ואולי גם בעולם כולו. השיקום, החינוך והרווחה הם רק פועל יוצא מאהבה זו. לפני מספר חודשים, יצאה הנהלת העמותה ביוזמה יחודית וחדשנית שנועדה להכשיר פצועים ותיקים לשמש כמאמנים של פצועים "טריים".
שיטת השיקום הזאת הומצאה בישראל על-ידי צמד מומחיות בנושא, אסתי נוה וסיגל הראל-וייס והשתיים הציעו את שרותיהן לעמותה. קורס יחודי כזה שנועד לכ-25 חניכים ושמשכו ארבעה חודשים מוערך בכ-140 אלפי ש"ח. לא כסף גדול במושגים של קרנות הון פילנטרופיות אמריקניות ויהודיות.
הכוונה היא להכשיר כמה שיותר מאמנים מבין הפצועים. רשימת הפרויקטים שבעלי הקרנות היהודיות הללו ונציגיהם בישראל אישרו בשנים האחרונות, גדולה, מרשימה ומגוונת אך בכל קנה מידה, הקורס של "פצועים למען פצועים" יכול וחייב להיות ממומן על-ידי מרבית הקרנות שמתיימרות לתרום לחינוך ולשיקום אוכלוסיה בישראל. הקורס הזה "נופל" בקטגוריה שלכמוה תרמו ובודאי עוד יתרמו.
יכול? חייב? לא בהכרח. מתברר שהפילנטרופיה היהודית משנה כיוון. לפני כמעט 40 שנה, בעקבות מלחמת ששת הימים, צה"ל, מערכת הביטחון ונפגעי פעולות האיבה עמדו באמת בראש מעייניהם של התורמים היהודים . אלא שעם השנים, הועם זוהרו של צה"ל כפי שהועם זוהרה של מדינת ישראל כולה ונתח התרומות, בתחילה פחת ואחר כך נותב ל"קריטריונים" אוניברסליים כאנרגיה, תיאטרון, סביבה סובלנות ועוד.
ניתן להתווכח ויכוח ערכי אודות הצורך והחיוניות של התרומה מחו"ל והאם יש למישהו הזכות לומר לתורם למי עליו לתרום. זהו ויכוח שאורכו כאורך ימי "השנור". אבל לא כאן מצויה הבעיה. הבעיה היא בסיטואציה שבעלי הקרנות הללו, המליארדרים היהודיים, הם המחליטים מה טוב ומה רצוי למדינת ישראל.
באותה תוכנית טלויזיה למשל, סיפרה דליה שץ שהיא נוסעת לבקר את הפצועים במשך שנים יום יום בתחבורה הציבורית. האם מישהו מבעלי הקרנות הללו או מנציגיהן בישראל חשב להציע לה תרומת רכב ונהג למספר שנים? חס וחלילה. השתגעתם, להציע עזרה למי שמטפלת בפצועים שהגנו על המדינה? למי שמקריבים את נפשם וגופם למען המולדת (כן, יש עדיין כאלו)? מה? האם זה משתווה לשימור אנרגיה שצריך להתאמץ כל כך? האם זה משתווה לאיכות הסביבה?
מה שמתרחש כיום בנושא התרומות לעמותות בישראל הוא פשיטת רגל מוסרית ואות קלון לכל אותן קרנות שבעליהן ונציגיהן בישראל אוהבים להשיב את התשובה " שהקרן מעניקה תרומות רק לנושאים הכלולים במטרות שהציבה לעצמה".
מטרות? הציבה? מי שמכם? אבל האמת היא כנראה במקום אחר. אם בגלל עריצות התקינות הפוליטית ואם בשל החשש של "מה יגידו הגויים", נמנעים בעלי הקרנות הללו להתקרב למשהו המזכיר את צה"ל או את מערכת הביטחון הישראלית. התורמים הללו יתרמו לפרויקטים של תושבים רעבים בדרום או בצפון, לפרויקט אספקת אופניים לבדואים בנגב, להקמת קבוצות כדורגל משותפות יהודיות ערביות בתל אביב, לניקוי נחלים, למניעת זיהום ורעש, ובעיקר לחינוך ולשיקום: לחינוך ושיקום במגזר היהודי, הערבי, החרדי, הדרוזי והצ'רקסי, לילדים בגיל הרך ולישישים, לפצועי תאונות דרכים, לפצועי תאונות עבודה ולפצועי...עד כאן! כאשר מדובר בפצועי צה"ל, התורמים וקרנותיהם נאלמים דום.
"ששש, הארגונים האסלאמיים בניו יורק צופים בנו" הם לוחשים האחד לרעהו או "מה יגידו בסן פרנסיסקו על פלוני, שהקרן שלו ניזונה מעסקי ביטוח משגשגים בעיר הסופר- ליברלית הזאת, במידה ויתרום לשיקום חיילים שנלחמו רחמנא ליצלן במחבלי חיזבאללה ונפצעו תוך כדי קרב?" הלוחם הזה כנראה "אינו עומד בקריטריונים של מר סמית'".
כן, כך זה כשנותנים למר סמית' לנהל את המדינה. כך זה שאין שקיפות של הקרנות הללו כמו שנהוג בכל מדינה מתוקנת. בעלי הקרנות ישבעו לכם שאין להם שום אג'נדה פוליטית, אבל מי לא מבין שמרבית הקרנות האוניברסליות הללו, מתעלות את המדינה לסיטואציה של "מדינת כל אזרחיה". המגוחך הוא שכאשר הם מנסים להצדיק את מעשיהם הם אומרים (בלחש):" אנשי ביטחון? המדינה חייבת לדאוג להם. אנו נדאג למי שהמדינה לא דואגת לו". אה, נכון. המדינה לא ממש חייבת לדאוג לנושאי רווחה וחינוך, זה באחריות בלעדית של תורמי חו"ל...תודה שהזכרתם לנו.
יוצאת מן הכלל היא קרן אחת שבאופן שיטתי תורמת ומסייעת לחיילי צה"ל ולנפגעי מערכת הביטחון. בראש "קרן הידידות" הזאת עומד אפילו רב, הרב יחיאל אקשטיין. אלא, שכספי התורמים אינם כספים יהודיים בלבד, שכן מרבית התורמים לקרן הם נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל. ואיפה היהודים?
יהיה זה רק טבעי אם עמותת "אם הפצועים", תציב לצד שלטי ההוקרה לתורמיהם שבליבם עדיין מצוי חום יהודי, שלטים נוספים האומרים: "את עגלות הנכים הללו סירבה לממן קרן.. " או "לקורס הכשרת פצועים המחזיר את הפצוע לחיים חדשים התנגדה לתרום קרן... או " עם כל הכבוד לתנו לחיות לחיות - אולי תתנו גם לפצועים לחיות". תהא זו רק נקמה פורתא.
