אם לא די בשורת התגובות הקרירות והעוינות מצד ממשל אובמה בשבועות האחרונים בנוגע לפרוץ גל הסכינאות, כהוכחה לעוינות הטבועה עמוקות בגישתו של ממשל זה כלפי ישראל, ללא קשר למשקעים האישיים, כביכול, בין הנשיא אובמה לבין ראש הממשלה, בא הראיון שהעניק שגריר ארה"ב בישראל לשעבר
מרטין אינדיק לאתר nrg לרגל 20 שנה לרצח רבין ז"ל והגדיש את הסאה.
השגריר לשעבר, שהיה שליחו המיוחד של הנשיא אובמה למזרח התיכון והיה שחקן מרכזי בניסיון האחרון לתיווך בין ישראל לבין הפלשתינים שהסתיים, כזכור, באפריל 2014 בכשלון גמור, קבע שורה של קביעות מדהימות, ביניהן:
- אלמלא רבין המנוח היה נרצח הכל היה אחרת והיה שלום בין ישראל לפלשתין מושג תוך 4 שנים:
- רבין ידע ללכת בשיטת השלבים וידע לדבר עם ערפאת.
- נתניהו אחראי לכך שאין שלום.
- ברק אחראי לפיצוץ המשא-ומתן בקמפ דייויד כי ניסה להשיג הסכם בבת אחת.
- ישראל אשמה בכך מזה שנים שאין הסכם שלום עם הפלשתינים ובכשלון סבב השיחות האחרון.
- אם ישראל הייתה עושה שלום עם סוריה ויורדת מרמת הגולן המשטר בסוריה היה משתנה ולא הייתה פורצת שם מלחמת אזרחים.
למשקיף מהצד נראה גיבוב קביעות מופרכות אלו כחלק ממשטר ההזיות של מדיניות ממשל אובמה במזרח התיכון, מדיניות שהביאה לסדרת כשלונות חסרת תקדים. השגריר סבור עדיין מן הסתם שהסכסוך הישראלי הפלשתיני הוא הבסיס לכל המהומה המטורפת הפוקדת את העולם הערבי סביבנו מאז פרוץ האביב הערבי, גישה שכיחה בקרב חוגים עוינים לישראל באופן מסורתי.
בין מי שסבור כי
הסכם אוסלו היה ניסוי מסוכן וכושל ובין מי שסבור כי הסכם אוסלו היה מהלך הכרחי שיביא בסופו של דבר להסדר חלקי, אם לא להסדר קבוע ושהסיר מעל
ישראל לכל הפחות בשלב זה את הדאגה לניהול ענייניהם היום יומיים של מיליוני פלשתינים הנמצאים תחת שליטתה, אין לקבל את הקביעות המוצעות על-ידי מר אינדיק כאילו הצליח מתנקש אחד מנוול לשנות את מהלך ההיסטוריה.
אין ספק כי הרצח הנפשע, של ראש הממשלה,
יצחק רבין ז"ל, היה נקודת שפל חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל ובתולדות העם היהודי, אולם הוא לא יצר את הבעיות המובנות והקשות הקיימות בפתרון הסכסוך עם הפלשתינים. גם אין סיכוי רב שעמדותיו של רבין המנוח בנוגע להסכם הקבע בנושאי זכות השיבה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי והירדן כגבול ביטחון, היו שונות במשהו מעמדות הממשלה הנוכחית. בהעדר הסכמת הפלשתינים בשלושת נושאים אלו לא ניתן היה להגיע להסכם הקבע, לא בזמנו של יצחק רבין ז"ל ולא בזמנים של
אהוד ברק,
אריאל שרון ז"ל ו
אהוד אולמרט.
הסכם אוסלו הביא לתקווה ולאופטימיות אצל מרבית תושבי ישראל והאכזבה שבאה בעקבותיו קשה מנשוא, אולם אין לתלות זאת בהתנהלות הישראלית אלא בערפאת וביורשיו בלבד.
מה שבטוח הוא שבמרבית עשרים השנה האחרונות שלטו בישראל ממשלות ימין ואף אחת מהן לא ראתה לנכון לבטל את הסכם אוסלו.
לטעון כאילו הבעיה עם ערפאת הייתה עניין פסיכולוגי התלוי ביכולת "המטפל הקליני" יצחק רבין המנוח, וכל "המטפלים" האחרים נתניהו, ברק ושרון ז"ל כשלו בגישתם "הטיפולית", הינה טענה משוללת כל יסוד המייחסת לפלשתינים ולערבים בכלל התנהלות של ילדים מפגרים, אם רק ידברו אליהם יפה "בשיטה הטיפולית" הנכונה הכל יהיה בסדר. גישה מופרכת זו גם מורידה מהם כל אחריות לעמדותיהם ולמעשיהם.
לא למותר להזכיר כי נתניה קיבל את הסכמי אוסלו ואף המשיך, אם כי כמי שכפאו השד, בתהליך, כי ברק ושריו לרבות ביילין ושריד השקיעו כל מאמץ אפשרי להשגת הסכם עם ערפאת הכל לשווא, כי שרון דגל באסטרטגיה חד-צדדית כי לא האמין באפשרות להשיג הסכם עם הפלשתינים בדורנו וכי אולמרט ושריו לרבות
ציפי לבני הגישו לאבו מאזן הצעה עוד יותר מרחיקת לכת מזו של ברק הצעה שנדחתה ע"י אבו מאזן. לא בטוח כלל שרבין המנוח היה מציע את ההצעות שהוגשו ע"י ברק או אולמרט ושלא היה מפסיק את כל תהליך אוסלו לאשר הפיגועים הרצחניים של ראשית 1996.
לא למותר גם להזכיר את דברי העיתונאי
נחום ברנע לפני הבחירות האחרונות לפיהם במהלך סבב השיחות האחרון עם
ג'ון קרי, הציע גם נתניהו ואף הביע הסכמה לנייר גישור אמריקני שכלל ויתורים מרחיקי לכת מצד ישראל, ויתורים שלא נפלו מאלה של קודמיו, שסורבו גם הם על-ידי אבו מאזן.
בנסיבות קשות אלו בה כל האחריות לקפאון מוטלת על הפלשתינים, במציאות שבה אנשי שמאל מובהקים כמו פרופ' שלמה אבינרי, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ בתקופת שר החוץ יגאל אלון ז"ל, סבורים כי לא ניתן להגיע להסכם סופי בדורנו לנוכח חוסר נכונות הפלשתינים לקבל את קיומה של מדינה יהודית - עדה דתית שהם אינם מוכנים להכיר בזכויותיה הלאומיות ושאפילו יוזם הסכם אוסלו
יוסי ביילין סבור כי לא ניתן להגיע כיום להסכם של קבע אלא לפעול רק על-פי מפת הדרכים שהוצעה ע"י הנשיא בוש, בשעתו, להקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, עד לסיומו של הסכסוך שייארך זמן רב.
במציאות זו לנסות לשכתב את ההיסטוריה להחיות פנטזיות חסרות כל יסוד ולהטיל את האשם על ישראל זהו חוסר יושר אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. השקפות אלו כמו של מר אינדיק נפוצות גם בקרב השמאל הרדיקלי בישראל וגם במקומות אחרים, נשאלת רק השאלה כיצד אדם עם השקפות עוינות כאלה משמש כיועץ מרכזי לנשיא אובמה בנושא המזרח התיכון, כשליח מיוחד וכ"מתווך" לצדו של שר החוץ קרי, בסבב השיחות האחרון עליו הטיל ממשל אובמה את כל יוקרתו.
אדם כזה איננו יכול להיות מתווך הוא מכיוון שהעוינות שלו כלפי ראש הממשלה וכלפי מדינת ישראל פוסלת אותו מלהיות כזה.
שימוש באיש כזה בתור מתווך ובתור יועץ בכיר יש בו כדי להסביר את הכשלון המוחץ של ממשל אובמה גם בניסיון להחיות את המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים ויש בו כדי להסביר את החלטתו האומללה של הנשיא אובמה בראשית כהונתו לנטוש את מפת הדרכים של הנשיא בוש, אותו אפיק מדיני לו הסכימו גם ממשלת הליכוד בראשות שרון וגם הפלשתינים, כל אחד בהסתייגויותיו, שהייתה ונותרה האפיק היחיד בו ניתן להתקדם לפתרון הסכסוך בשלבים שיקח מן הסתם זמן רב.
יש להצטער צער רב שגם ממשלת נתניהו נתנה ידה למהלכו של אובמה ונטשה אף היא את מפת הדרכים של הנשיא בוש.
יעוץ מצד "מומחה" כשגריר אינדיק מסביר היטב את מדיניותו של הנשיא אובמה שעיקרה לפעול באופן עקרוני הפוך בכל אתר ואתר ממה שעשה קודמו הנשיא בוש. בכל הכבוד, זה איננו חזון וזו אינה מדיניות ובתוצאות הכשלונות המרים של מדיניות זו חשים כולנו.
