כבר בעבר הסברתי
איך בעבירות מין משתמשים במסגרת הלא נכונה; הפעם זה נראה כמו תשתית עקבית.
לפעמים הכל בחיים הוא עניין של פרספקטיבה; על אותו המקרה ניתן להסתכל במשקפת מסוג א' ולקבל תשתית עובדתית מסוימת, וניתן להסתכל במשקפת סוג ב' ולקבל תמונה עכורה. ולפעמים, כאשר אתה פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר. לכן, המקרה של פ 51283-09-14
מדינת ישראל נ' אור הדר ואח' הוא מקרה כל כך מזוויע. עובדות כתב האישום הן כאלו: הנאשמים הכירו, כל אחד לחוד כנראה, את המתלוננת וקיימו עימה מערכת יחסים מינית. בשלב כלשהו חברו השלושה וקיימו יחסי מין במשותף. יום אחד נפגשו השלושה כדי לקיים יחסי מין; במהלך קיום יחסי המין הוציא אחד הנאשמים את הטלפון הסלולרי שלו והחל לצלם. באותה העת שאלה אותו הקרבן מה הוא עושה והוא השיב שהוא מאיר את האזור החשוך.
אחד הנאשמים העביר לנאשם השני את הסרטון, והשני הפיץ אותו באמצעות מסר אלקטרוני.
הפרקליטות החליטה להגיש כתבי אישום על העבירות הבאות: (1) פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(3) ו-2(4) לחוק הגנת הפרטיות [צילום אדם ברשות היחיד, פרסום צילום של אדם בנסיבות העלולות להביכו]; (2) לשון הרע לפי סעיף 2(ב)(1)(2) ל
חוק איסור לשון הרע [סעיף הגדרות, נטפל בזה בשורה עוד שנייה].
העבירה בלשון הרע, כמובן, היא מצחיקה שכן אי-אפשר לתבוע בלשון הרע על מידע שהוא עובדתית נכון, ו
אי-אפשר להגיש תביעה על פגיעה בפרטיות על מידע שקרי (כאן, לדוגמה, טעות: תפ 33837-09-13
מדינת ישראל נ' כהן). במקרים הפוכים, בהם הואשם אדם הן בלשון הרע והן בפגיעה בפרטיות בחר בית המשפט למחוק את העבירה הלא רלוונטית (תפ 28931-11-11
מדינת ישראל נ' מרציאנו, ניתן ביום 17.06.2012). בית המשפט פסק כי "מקריאת נוסחו של חוק הגנת הפרטיות עולה, כי באופן עקבי מתייחס לפרסום עובדתי ולא לפרסום דיבה או דעה פוגענית"... "לגבי התנהגות הנתפסת בגדרו של חוק איסור לשון הרע, יש להעדיף שימוש זה ולא לעקפו תוך שימוש בחוק הגנת הפרטיות".
בהמשך, אם נסתכל על סעיף כתב האישום, הרי ש
הוא לא מפנה לסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, שקובע כי לשון הרע הוא עבירה פלילית, אלא להגדרה עצמה.
אבל זה לא הכל. המצולמת במקרה שלנו היא קטינה (בת 16 באותה העת), ו
הפצת הסרטונים, בהם קטינה מקיימת יחסי מין, היא פדופיליה לכל דבר ועניין. חוק העונשין מטפל בבעיה הזו בצורה מדויקת ונכונה:
סעיף 214 לחוק העונשין קובע כי "המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין או ציור של קטין, דינו - מאסר חמש שנים".
לא רק זאת, אלא שמקריאה של עפ 5734/10
סאבר קאשור נ' מדינת ישראל שבו הורשע ערבי בעבירה של אינוס במרמה ומעשה מגונה לאחר ש"התחזה ליהודי", ניתן אולי היה לבסס כאן גם עבירה של אינוס שכן היסוד העיקרי של יחסי המין (אינטימיות) נשבר.
התוצאה הרצויה במקרה כזה, שבו היו מואשמים הנאשמים בעבירות מין היא שהם לא היו מורשעים בעבירה "קלה" של פגיעה בפרטיות שלא מטילה קלון על נשיאת תפקידים ציבוריים, אלא שהם היו מורשעים בעבירות מין ועל-פי
חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, היו מוטלות עליהם סנקציות שכוללות גם פיקוח יסודי יותר.
כלומר, המשקפת של ההרשעה: שימוש בעבירה של פגיעה בפרטיות בלבד בלי הסתכלות על התמונה הרחבה הביא לתוצאה צודקת (הרשעה) אבל לא לתוצאה הרוחבית: הרתעה של מי שמצלם יחסי מין בחשאי מלצלם או לפרסם את הסרטונים.
עוד דבר אחד: עצם ההרשעה בעבירות של פגיעה בפרטיות מראה שאולי
באמת לא היה צורך בחוק הסרטונים של יפעת קריב.