דבריו של שגריר ארה"ב בישראל,
דן שפירו, עוררו תגובות נזעמות בישראל. אך שפירו מיהר להופיע בתקשורת הישראלית ובפקחותו הצליח לשכנע את מראייניו, שאיש מהם לא לחץ עליו יותר מדי ונהגו בו בנימוס מוגזם, כי הוא בעצם ילד טוב ירושלים, מה גם ששומעיו הוקסמו מיכולתו לדבר עברית טובה למדי.
טענתי היא כי הסכמתו של יהודי לכהן כשגריר מדינתו בישראל, היא מעשה מגונה המעיד על בעליו כי הוא אחד משניים: שוטה שאינו מבין את המשמעות הנרחבת של מעשיו, או אדם בעל מוסר ירוד, המוכן גם למעשי נבלה.
אין לי שום מידע שלילי על דן שפירו, וכטיעון להקלה משמשת העובדה שכבר קדמו לו שגרירים יהודים של ארה"ב בישראל. אני מניח שהמינוי נראה בעיניו כקידום מבורך בקריירה וכאות הוקרה מרנין מאת שולחיו, בכהונה שאיש לא ערער קודם לכן על כשרותה עבור שגריר יהודי. קבלת הפנים הנעימה שלה זכה כאן, בבואו ובהמשך פעולתו, אך הסירה מליבו כל מחשבת כפירה, אפילו הייתה לו כזו.
אך מהו שגריר? הכל יודעים כי זהו מרגל גלוי, שליח שייעודו בחיים הוא לשרת את אדוניו ולייצג את האינטרסים של אותו אדון בפני ממשלתה של מדינת השירות שאליה נשלח, ובכלל זה לאסוף ולמסור לשולחיו כל פריט מידע גלוי או סודי שיעלה בידו להשיג. רצוי כמובן, לו ולשולחיו, שהיחסים בין שתי המדינות יהיו תקינים וידידותיים, אך השגריר חייב להתכונן גם לימי סגריר, לרבות ימים שבהם יהיה מצבו כמצב שגריר ארה"ב בסייגון לקראת פלישתם של הצפון ויטנאמים אליה, או כשגרירי ארה"ב בטהרן ובלוב, בימים שבהם עמדו אותם שגרירים במבחנים קשים.
נאמנות מוחלטת
האיש המתבקש לכהן כשגריר חייב לתת לעצמו דין וחשבון על משמעות מינויו, בימים שבהם האינטרסים של שולחיו יהיו מנוגדים לאלה של מדינת השירות. ברוב המקרים, אין לשגריר יסורי מצפון: הוא פועל כמיטב יכולתו, לדווח לשולחיו על כל ניד-עפעף שנודע לו, כולל דיווחים הפוגעים בעליל באינטרס של מדינת השירות. ידועים מקרים שבהם ממשלתה של מדינת השירות הורתה לשגריר להסתלק בתוך שעות, והיו גם מקרים של מאסר השגריר. תמיד ברור לשני הצדדים, למי נתונה נאמנותו של השגריר.
בידענו את כל אלה, נשאלת השאלה מה עובר במוחו של יהודי, אזרח מדינה כלשהי, המתמנה כשגריר במדינת היהודים. מה יעשה כאשר האינטרס של מדינתו, שלה הוא חייב חובת נאמנות מוחלטת, יסתור באופן נחרץ וקשה את האינטרסים של ישראל, ויהא עליו לבחור בין בגידה במדינתו ובין בגידה בבני עמו היהודים, שבמקרים קשים הוא עלול לגרום למדינתם נזק קשה ואפילו להעמידה בסכנה קיומית חמורה.
ננסה להציג דוגמה אפשרית. ישראל שולחת קבוצת מטוסים להפציץ את המתקנים הגרעיניים באירן, לאחר שנודע לה כי זו עומדת לבצע ניסוי גרעיני מבצעי, שהצלחתו תעמיד מיד את ישראל תחת איום קיומי רציני ביותר, שכן האירנים מתכוונים לפעול נגדה פעולה מלחמתית בעתיד הקרוב. המבצע נעשה בחשאיות כבדה, והממשלה מסתירה את המתרחש במיוחד מפני ארה"ב, ביודעה כי גילוי המבצע יביא לעצירתו על-ידי נשיא ארה"ב ולאחר-מכן כבר לא יהיה אפשר לבצעו (שיקולים דומים, גם אם לא זהים, היו כאשר הופצץ הכור בעירק ב-1981, בידיעה כי זמן קצר לאחר-מכן הכור עתיד להיות "חם" והפצצתו עלולה למחוק את העיר בגדד, בקורבנות עצומים). בדוגמה שלנו, ממשלת ישראל מבינה כי לאחר הצלחת המבצע לא יפעל נשיא ארה"ב נגדה באופן נוקשה מדי, ולכן החשאיות לפני המבצע הכרחית. אך הפטפטת הישראלית פועלת כדרכה, והדבר נודע לשגריר ארה"ב בישראל, היודע ומבין את כל השיקולים הללו. מה יעשה השגריר? ישמור על שתיקה ובכך יבגוד בשולחו, נשיא ארה"ב – או ימסור לו את המידע כמצופה ממנו, ובכך יבגוד בבני עמו היהודים ויעמידם בסכנה קיומית איומה?
מוסר מעוות
יהודי שליבו טהור, בעל יושרה ויכולת חשיבה מעמיקה, מסוגל לחזות מראש מצבים כאלה ולהימנע מהם. כאשר מוצעת לו משרת שגריר בישראל, עליו לבקש לשנות את יעד שליחותו, כדי שלא להיות נתון בניגוד אינטרסים מסוג זה, הצפוי תמיד. בהסכימו להתמנות כשגריר בישראל הוא אפוא, באורח מובנה וידוע מראש, בעל התכונות השליליות שתוארו בתחילת דברינו. מינוי איש כזה אינו שונה ממינוי סוחר סמים, רוצח או פושע מסוג אחר, איש בעל מוסר מעוות, דבר ששום מדינה אינה מעוניינת בו.
ויש לעניין זה משמעות נוספת: לשגריר יהודי, במיוחד כזה הדובר עברית כמו דן שפירו, קל יותר לאסוף כאן מידע ולשכנע את מאזיניו הישראלים בצדקת דבריו, גם כשהוא מדבר בניגוד לאינטרס הישראלי. "הלא הוא כל כך נחמד, דובר עברית טובה וללא ספק ידיד-אמת של ישראל בהיותו יהודי, המניח לפעמים תפילין והולך לבית הכנסת". כך סבורים שומעיו היהודים, שיחסם אל שגריר לא יהודי היה מראש יותר ענייני וביקורתי. מינוי יהודי כשגריר בישראל מהווה אפוא גם מעין מעשה הטעיה שעושה הממשלה הממנה. מאידך-גיסא, יהודי הטוען בכל הכנות כי אין לו מאומה בעד ישראל וכי הוא אדיש לגורלה, פסול מראש לכהונה כאן. יהודי כזה הוא, לפחות בעיני, נבל גמור, והניסיון מוכיח כי יהודים כאלה התאמצו תמיד להיות "יותר קתולים מן האפיפיור", ופעלו במשנה-מרץ נגד בני עמם. איש כזה מוטב שיישאר בביתו ולא יבוא לכאן.
ברור שממשלת ישראל אינה יכולה לדרוש מממשלה אחרת שלא למנות יהודי כשגריר מטעמה בישראל, שכן בקשה כזו תהווה עילה לטענות מביכות, מה גם שבמדינות אחרות, במיוחד בארה"ב, שאלת הנאמנות הכפולה היא נקודה רגישה עד מאוד אצל אזרחיהן היהודים. אך ממשלת ישראל יכולה להעלות בעיה זו אל פני השטח בדרכי עקיפין, אם בייזום נאומים ומאמרים על כך בעיתונות הישראלית, ששמעם יגיע ללא ספק אל ממשלות זרות, ואם בנאומים בכנסת מפי מי שאינם חברי הממשלה ואף מפי חברי האופוזיציה שיסכימו לכך. יש לממשלה דרכים נוספות להביע משאלה כזו באוזני ממשלות זרות, השוקלות מינוי שגרירים יהודיים – ויפה שעה אחת קודם. התוצאה תהא בסופו של דבר שממשלות זרות יבינו, ויפסלו מראש את המחשבה על מינוי יהודי כשגריר במדינת היהודים.
כללים אלה חלים לא רק על שגריר יהודי בישראל, אלא על כל דיפלומט שיש סיכוי כי יתקל בניגוד עניינים, כגון אמריקני ממוצא איטלקי כשגריר באיטליה, או בריטי ממוצא יפני כשגריר ביפאן. ולא רק דיפלומטים: כל יהודי במדינה זרה, הנושא תפקיד שבו הוא עלול להיתקל בניגוד עניינים עם ישראל. זוהי אמת-המידה הנדרשת מכל אדם הפועל בשליחותו של אחר, כגון עורך-דין שאינו רשאי לפעול בשליחותו של א' נגד ב', שהיה לקוחו בעבר.
ראוי אפוא שטענות אלו תובאנה בפני השגריר דן שפירו, ודומני
כי גם שגריר בריטניה הוא יהודי. מן הדין הוא, שאנשים אלה יממשו את כישוריהם במקום אחר ולא כאן.
