כל בני עדות המזרח שמעולם לא נסתם מקור טרוניותיהם על "אפליה", "דיכוי" ו"הדרה" וכיוצא באלה, בין אם טענותיהם הם כצעקתה ובין אם לאו, נוכחים בעשורים האחרונים - בייחוד מאז שהגיעו אחינו מאתיופיה שירשו את מקומם בתחתית המדרג החברתי בארצנו - כי חלה קפיצה גדולה קדימה בקידומם של מזרחים בפוליטיקה, באקדמיה, בעסקים ובשירות המדינה. ממשלות שונות אפילו ייעדו תוכניות פיתוח שונות, ותקציבים הנלווים אליהן, למין חזונות של "אפליה חיובית", בתקווה כי יניבו פירות הילולים.
והנה, למרות מאמצים ברוכים אלה, נותרו בחברה הישראלית דעות קדומות רבות, שאינן לחלוטין חסרות הצדקה, על הפיגור החברתי, הכלכלי והתרבותי, ולכל הפחות על השוני העמוק המבדיל עדיין בין שתי האוכלוסיות הכמהות להתמזגות אמיתית. באשר ליהודים האתיופים הבעיה קשה יותר לפתרון מפאת ה"סטיגמה של הצבע" שבלתי ניתן להטמיע ולהעלים, ואילו הציבור הערבי בישראל, החלקים הגדולים שלו ההולכים ומדירים את עצמם מן החברה הישראלית ואפילו מתקוממים נגדה פוערים תהום בינינו לבינם מפאת הפער הלאומי המתרחב משעה שהם נרתמו לבכר את בני עמם על פני בני ארצם באומר ובפועל.
רצון בלתי מודע
אלא שבדורות האחרונים אנו עדים גם ביחס לעדות המזרח שהתאקלמו, והולכים ותופסים את המקומות הראויים להם בכל מִדרגי החברה ותחומיה - על-אף שעוד דרך ארוכה לפנינו לאינטגרציה מלאה וחסרת גווני-צבע ונטולת איזכורים של ארצות מוצא - נטייה להשכיח מן העולם כמה מן הסממנים המבדילים המקוריים, באותה עת ממש שמשתדלים מעל לכל שיעור גם להפגין ברבים את גילויי ההאחדה. כך למשל, מצד אחד גברה התודעה בקהל כי דברי ימי-ישראל התרחשו גם בארצות האיסלאם, ומתחילים ללמד אותם במערכות החינוך, אולם אין מפנים את תשומת הלב לכך שבניגוד ליהדות אשכנז שעם בואה ארצה והשתנות חייה, היא שינתה גם את נופיה ושכניה, ואילו יהדות המזרח רק החליפה מקום, אך הביאה יחד איתה את העוינות, השנאה והאיומים האיסלאמיים שמהם עקרה כדי לבוא לישראל.
דוגמה אחרת היא ההגייה העברית לפי ההברה הספרדית, שהעולם האשכנזי אימץ ברובו כדרך העדיפה של השימוש בעברית המודרנית, פרט לכמה מובלעות אנכרוניסטיות ועיקשות בקרב היהדות החרדית הממאנות לוותר על ההברה האשכנזית המחוברת אל היידיש. אבל המדינה ביטלה לאחרונה את האובססיה השמאלית ללמד את ילדינו את שירת הצורר הפלשתיני
מחמוד דרוויש, שדיברה בפירוש על פינוי טוטאלי של יהודים מארצנו, "על חייהם ומתיהם". היה זה כאילו אילצו את ילדי ישראל להטות את אוזניהם למוזיקה של ווגנר, או לכלול בשיעורי התנ"ך עיונים במיין קמפף. ברוך שפטרנו.
אולם התפתחויות חיוביות אלו נשאו בשוליהן גם רצון בלתי מודע ל"הכשיר" את המזרחים שאומצו על-ידי המימסד בשל כשרונותיהם ויכולותיהם המוכחים, על-ידי כך ששמותיהם ה"זרים" אושכזו, אולי אפילו לא מדעת. רמטכ"לים מזרחיים, כמו
דן חלוץ ו
גבי אשכנזי, שהפכו חלק מן הליבה הממסדית, לא נזקקו לאישכנוז שמותיהם העבריים. אך הזמר המחונן והמצליח
קובי אפללו שהכינוי קובי זר לחלוטין ליעקב בהתאם לנוהג המרוקני, ורק טעם אשכנזי דבק בו. כך גם בעלי עסקים המתקראים איציק או יענקל'ה מטעמים מסחריים למרות מוצאם המזרחי.
הרי הוכח שאין צורך בכל העיוותים הללו. כי מי שמוכשר ומצליח, דווקא נתפס כאותנטי, בין ששמו נותר קשור למקור (כמו עופרה חזה ו
אביהו מדינה), או עוברת לעברית מהודרת (כמו אייל גולן ו
שלמה בר). בגרנו דיינו כדי שנחדל מן המשחקים הללו.
