לפני דקות אחדות התחייבתם לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה וקיבלתם על עצמכם את עול שבועת השופטים, 'לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים'. שבועה שהיא תמצית הנאמנות, היושר, והיושרה השיפוטית של כל שופט ושופטת. במונחים משפטיים, שבועת האמונים הזו היא חוזה העבודה ביניכם לבין הציבור. חוזה זה מכניס אתכם בשערי הרשות השופטת, על מכלול חובותיה, האתיקה שלה, והגבלותיה. כמו הרשויות שלצידה - הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, הרשות השופטת היא נאמן של הציבור. מכוחו היא שואבת את זכות הקיום שלה. ממנו היא יונקת את סמכותה והשפעתה.
וודאי אתם תוהים מדוע בחרתי לפתוח את דברי באמירות הידועות לכם כמושכלות יסוד. התשובה קשורה לשיח הציבורי על בית המשפט העליון שמתנהל בטונים לא נעימים וביתר שאת בתקופה האחרונה. לרגע נדמה שבלהט הוויכוח, נשכח ייעודנו העיקרי- לא את עצמנו אנו משרתים, כי אם את הציבור ולמענו. לא למעננו ולמען מעמדנו אנו מחויבים בהפרדת הרשויות, אלא למענו של הציבור. כל רשות, גם הרשות השופטת איננה חפה מטעויות. וכל רשות, גם הרשות השופטת צריכה להיות נתונה לביקורת. אפשר בהחלט לחלוק על הכרעה זו או אחרת אבל אסור לשכוח את העיקר- רשות שופטת יציבה, אמיצה ובלתי תלויה, לצידן של רשות מבצעת ומחוקקת חזקות ואמיצות, הינה הכרח במשטר דמוקרטי.
'את חטאי אני מזכיר היום'. לפני כשלוש שנים, כחבר הכנסת ה-19, עתרתי לבג"ץ יחד עם עמיתיי
שלי יחימוביץ,
משה גפני ו
אבישי ברוורמן, בדרישה, להביא את סוגיית יצוא הגז להכרעת הכנסת. מעולם לא הייתי חסיד של גלגול ענייני הרשות המחוקקת לפתחה של הרשות השופטת, ולו היה בידי כלי פרלמנטארי אחר לחייב את קיומו של הדיון בכנסת, לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג כך. הנסיבות שהתפתחו והשכנוע העמוק שלי, שייצוא הגז הינו הסדר ראשוני הצריך להיות נדון בחקיקה ראשית, הביאו אותי להחלטה לפנות לבג"ץ בדרישה להעברת ההכרעה לכנסת. ברוב דעות, דחו שופטי בג"ץ את העתירה וקבעו כי הממשלה רשאית לקבל את ההחלטה והדבר מסור לה במסגרת שיקול דעתה. השופט סולברג ייצג אז את דעת הרוב ואילו השופט רובינשטיין ייצג את דעת המיעוט. לפני כשבועיים, פרסם בג"ץ את החלטתו בדבר מתווה הגז. הפעם, השופט סולברג היה בדעת המיעוט, כאשר כל אחד מהשופטים ניתח את המצב המשפטי בדרכו ולבסוף התקבלה חלק מהעתירה הנוגעת לפסקת היציבות.
הדיון המשפטי בסוגית הגז על שלביו השונים, הוא בבחינת מקרה בוחן נוסף היכול ללמדנו, כי פסיקת ההלכה המשפטית איננה ואסור שתהיה מעשה דוגמטי. כך גם איננו יכולים 'ללהק שופטים', מתוך מחשבה שמלאכת השיפוט היא 'תוכנית כבקשתך'. אלא מלאכת השיפוט היא אומנות ומיומנות הנעשית מתוך דיון של שקלא וטרייא בפרשנות הדין, מתוך עיון בעמדות כל הצדדים ושקילת כלל השיקולים מתוך התבוננות ארוכת טווח. כך היה גם בסוגית מתווה הגז. בסופו של יום התקבלה החלטה בדרך זו על-ידי בית המשפט העליון. והלא בית המשפט לעולם יכריע בין עמדות סותרות. האם יעלה על הדעת לכבד את הכרעת בית המשפט רק כאשר היא מתאימה לעמדתי? עלינו להיזהר בכבוד המוסדות הדמוקרטיים שלנו, כולם, ולבצר את עצמאותם שאלמלא הם, איש את רעהו חיים בלעהו.
אזכיר בשנית את חטאי. לפני כשלוש עשרה שנה, עמדתי מעל במה זו כיושב-ראש הכנסת, בימים שטרם מינוייה של השופטת נאור לבית המשפט העליון, והבעתי את דעתי בחריפות הראויה נגד העובדה ששופט בית משפט שלום ביטל חוק של הכנסת. אמרתי אז שהמהפכה החוקתית עליה הכריז השופט ברק, מאיימת על יסודות הדמוקרטיה הישראלית באשר היא מבקשת לקחת מהכנסת, נציגתו של הריבון, את סמכות ההכרעה בדבר ערכיה של מדינת ישראל. גם אני הוּקעתי, אז, כאויב בית המשפט. ואולם מעז יצא מתוק- מתוך הביקורת והמחלוקת התפתח דיון עקרוני ומלומד ביני לבין מורי ורבי השופט
אהרן ברק שנגע לתפקידה של הכנסת, לכובעיה כרשות מכוננת ומחוקקת, לביקורת השיפוטית ולגבולותיה, ולצורך, ושמא להכרח, להסדיר את יחסי הכנסת והרשות השופטת בחוק.
בין ה'חורים השחורים' ל'מרחבי המשילות' חיים רבבות אזרחי ישראל שמאמינים בבתי המשפט שלהם, ובמקביל בוחרים בנציגי הציבור שלהם. אזרחי ישראל מעריכים את שניהם ומוכנים לקבל מנה גדושה של מתח בריא. אבל לאזרחים האלו, ואני ביניהם, קשה וכואב לעמוד מנגד בעוד שני הגופים עליהם עומדת הדמוקרטיה הישראלית- מצויים על מסלול התנגשות כרוני, מסוכן, וידוע מראש. הרשות המחוקקת- היא הגוף האמון על הסדרת הסמכויות במדינת ישראל.
ממשכן נשיאי ישראל אני רוצה לפנות למחוקקי ישראל ולבקש מהם שיעניקו לנו, לעצמנו, מתנה. הבה נקבע את סמכויות השלטון בחוק כראוי למעמדם של מוסדות המדינה וכראוי לאנשים המצוינים המכהנים בהם. תתכבד הרשות המחוקקת, תפשיל את ידיה, ותסדיר בחוק יסוד החקיקה את גבולות הגזרה, את הבלמים והאיזונים, את הגשרים המאזנים והמפקחים, שבין הרשויות.
ראויים אנו וראויה הדמוקרטיה הישראלית לחוק יסוד החקיקה, אשר יגדר ויבצר את תחומי הרשויות.
ביום השבעתכם כשופטים בישראל אני מברך אתכם על המקצועיות, היושרה, המוסריות והאנושיות המניעות אתכם ושהביאו לבחירתכם לתפקיד זה. אני מאחל לכם, ולנו כולנו, הצלחה בדרככם החדשה 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'.
