מי מממן את הרפואה הציבורית?

במאמר מה-18.4 על העסקה של הממשלה עם בית החולים אסותא באשדוד כתבה רוני לינדר-גנץ בעיתון דה-מרקר כי מהעסקה שבה תשלם הממשלה לאסותא 370 מיליון תמורת ויתור על שרותי שר"פ - הכל יצאו נשכרים כיוון ש"הציבור יקבל רפואה איכותית ושוויונית בלי להדרש לפתוח את הארנק".

כמו השקר על "חינוך החינם" שלנו, שלכאורה מעודד שוויוניות ואיכותיות, וכל זאת בחינם - זאת בעת שבמציאות חינוך "החינם" הזה עולה לנו כפל כפליים, פעם במיסים גבוהים המממנים מערכת ביורוקרטית גדולה, בלתי יעילה ובזבזנית המנפיקה חינוך גרוע, ופעם נוספת בהוצאה גבוהה על מורים פרטיים האמורים לתקן את הנזק שהמערכת הממשלתית גורמת לתלמידיה. גם הטענה של לינדר-גנץ לפי המערכת בריאות ציבורית לא תחייב את הציבור לפתוח את ארנקו ולממן אותה, היא טענה שאין לה בסיס במציאות, כמו גם הטענה הנוספת שלה כי המערכת הציבורית מספקת רפואה "איכותית ושוויונית", שעה שהיא גרועה ומפלה רבים לרעה.

כבר מזמן התוודה מי שהיה מנכ"ל קופת חולים כללית כי במערכת הבריאות הישראלית, השוויונית לכאורה, יש בממוצע לכל עובד לפחות כעשרה קרובים וידידים שאינם חייבים לחכות בתור כאחרים. ויש כמובן אח"מים, סלבריטאים ו"מחוברים" מכל סוג שגם הם פטורים מלחכות בתור. בין כל השאר יש אומנם שוויון, אך הוא שוויון בסבל הנגרם להם כשהם נאלצים לחכות לפעמים חודשים כדי לקבל טיפול דחוף, כתוצאה מהעומס הנגרם על המערכת על-ידי בעלי פרוטקציה רבים, כל ה"מחוברים" שאינם מחכים בתור במערכת השוויונית.

אשר לאיכותיות של הרפואה הצבורית, כל מי שנענש בהמתנה של שעות בחדרי מיון הנראים כמדורים בגיהנום, וביחוד חולים הזקוקים לטיפול דחוף (כמו אלה שעברו אירוע מוחי) אך מוכרחים לחכות שעות באין מושיע; כל האלפים המתים כל שנה מקבלת תרופות שגויות עקב הבלגן הניהולי והשימוש המעוות בכוח אדם שהוא גורם; כל החולים הסובלים מתת תנאי אישפוז לא רק במסדרונות אלא גם בתוך המחלקות, יעידו מה רמת האיכות של הרפואה הציבורית שהעיתונאית לינדר-גנץ מהללת רק בשל המחויבות האידיאולוגית שלה לתפישה הקולקטיביסטית הדוגלת ב"רפואה צבורית" על-אף כל כשליה המרובים.

ניהול רע

אפשר היה לצפות שככתבת לענייני בריאות, תקדיש לינדר-גנץ גם תשומת לב לסבל הנורא ולמוות הנגרמים לאלפי חולים הנזקקים למערכת הבריאות ה"ציבורית" והנפגעים עקב הניהול הכושל והרשלנות הפושעת של רבים ממנהליה. אותם מנהלים שרובם שייכים לחונטת ה"מחוברים" השולטת במערכות הציבוריות, קבוצת ה"מנהלים" שרובם הם פקידי ממשלה או בנק ישראל לשעבר הקופצים מכסא ניהולי אחד למשנהו בכל ענפי המשק. החבורה הידועה הזו הגובה מיליונים כתשלום תמורת הידע שלה כיצד לתחמן את המערכת ולקבל הטבות מס במיליארדים ובזכויות מונופול, מנהלת ניהול גרוע ביותר את רוב הסקטורים בכלכלה הישראלית, כולל את הסקטור המכונה "רפואה צבורית".

מנהלים אלה, הגובים שכר מופקע של מיליונים, אינם מסוגלים לנהל דבר, בוודאי לא בית חולים. עקב חוסר כושר הניהול שלהם בתי החולים מבזבזים מאות מיליונים בהקצאה בלתי יעילה של משאבים וכוח אדם, המדרדרת את בתי החולים, כמו שקרה בהדסה ובכל בתי החולים הממשלתיים, אל סף פשיטת רגל. הציבור נאלץ להציל את המוסדות האלה מהניהול הכושל שלהם בהוצאה של מיליארדים מארנקו (כן, מכיסיו, הגב' לינדר-גנץ).

למנהלים האלה אין מושג בניהול. הם מאעכרים פוליטיים וכלכליים היודעים להבטיח את עמדתם וכוחם על-ידי שהם מסדרים ג'ובים למקורבים של פוליטיקאים חשובים וכן משרות ניהול לחברי ועד חזקים חסרי כל מיומנות ניהולית. הם ניזונים מהתרבות הרעילה של שימוש בפרוטקציה ובאפליה הגורמים לאי יעילות ובזבוז רב בניהול בתי החולים על חשבון רווחת החולים בריאותם ואפילו חייהם ושימוש מופקר בכספי משלם המיסים הישראלי.

ניהול גרוע ביותר של בתי החולים בישראל (מחלה נפוצה במשק הישראלי) הוא עיקר הבעיה של מערכת הבריאות. ניהול רע גורם לבזבוז של מיליארדים, להקצאה לא נכונה של משאבים כולל משאבי אנוש, ולבלגן האיום השורר בבתי החולים. אך הגב' לינדר-גנץ כל כך עסוקה בהפצת האידיאולוגיה הקולקטיביסטית שלה המצדדת ברפואה ה"ציבורית" על-אף כל חוליה המובהקים, עד שכנראה אין לה עניין ולא זמן לטפל בבעיית הבעיות של מערכת הבריאות, בניהול הגרוע הגורם אי-יעילות הרסנית, והאחראי לסבל רב הנגרם לחולים. כי לא החולים וגורלם מעניינים אותה כנראה אלא האידיאולוגיה הקולקטיביסטית הדוגלת ברפואה "צבורית" שהיא מייחסת לה מעלות שאין לה ומתעלמת ממגרעותיה המובהקות.

שבעה מדורי גיהנום

מן המפורסמות הוא שהקופות מעבירות חולים דרך מדורי גיהנום ביורוקרטיים עד שהן מאשרות טיפולים יקרים כמו דימות במכשיר MRI, גם כשרופא מומחה ובכיר שרופא הקופה הפנה אליו את החולה ממליץ על כך כטיפול הכרחי להבטחת בריאותו ושלומו של החולה. לקופה פוסקים אנונימיים, אינקוויזיציה פרטית שאינה חייבת דין וחשבון לאיש, הפוסלת אוטומטית טיפולים ותרופות יקרים חרף המלצה מגדולי המומחים. החסכון הוא בוודאי גדול כי הוא מממן את חוסר היעילות של ההנהלה האדמינסטרטיבית המנופחת השולטת במשאבי הקופה לצרכיה היא, תוך גרימת נזק רב, אולי אפילו מוות, לחולים שהיא מונעת מהם טיפול חיוני.

ומה עם מערכת ניתוב השיחות שקופות החולים, וביחוד קופת חולים מכבי, משתמשים בה כדי לחסוך לכאורה בהוצאות. אין ספק שמערכת ניתוב שיחות המצמצמת תעסוקת טלפניות יכולה להביא לחסכון משמעותי, אך מי הוא הנהנה מהחסכון הזה ומי משלם את מחירו?

את החיסכון אין כמובן לגנות עד שמגלים כי החסכון שהקופות עושות נעשה על גב איכות השרות ועל גב החולים, והנהנים ממנו הם עשרות מנהלים מיותרים וביורוקרטיה ענפה שהקופה מממנת מחסכון בהוצאות שחלקו מסכן את חיי החולים.

דוגמה נוספת היא השימוש שהקופות עושות במענה אלקטרוני אוטומטי לניתוב שיחות החולים. אין ספק שהחלפת טלפניות במענה אוטומטי מביאה לחסכון. אך דמיינו מה קורה כשאדם זקן וחולה נמצא במצוקה וזקוק לעזרה דחופה. הוא מצלצל לקופה ומקבל מענה אוטומטי, הדורש ממנו לבחור בין חמש אופציות, שאינן מנוסחות בבהירות מספקת. לרוב גם אם הוא מצליח בנס להבין את משמעות האופציות השונות ופונה לאחת מהן, הוא יקבל מענה שידרוש ממנו לבחור בין עוד חמש אופציות, גם הן מעורפלות. מהנסיון האישי שלי ושל חברי גם כשהפונה מוצא סוף-סוף אופציה הנראית מתאימה לצרכיו לרוב הוא אינו מקבל מענה או שהשיחה מתנתקת ועליו לחזור לנקודת ההתחלה. אם הוא במצוקה הוא עלול למות לפני שהוא יעבור את מרוץ המכשולים הנקרא מענה קולי. כי בריאות החולה ורווחתו אינם בראש מעייניהם של הביורוקרטים השולטים בקופות, אלא "חסכון" גדול ככל האפשר על חשבון החולה כדי לממן את הבזבוזים הקולוסאלים של המערכת הבלתי יעילה שהם "מנהלים", כולל העסקת עודף מנהלים שאינם עושים דבר חוץ מלסבך כל פרוצדורה במלוי הרבה טפסים מיותרים המצדיקים את העסקתם.

חבל מאוד שגם כתבים לענייני בריאות כגב' לינדר-גנץ, שאפשר היה לצפות שדווקא הם יעמדו על משמר הזכויות של החולים, גם הם מועלים בתפקידם ככלבי השמירה של האזרחים. במקום לדאוג לחולים המוחלשים הם עסוקים בקידום אג'נדות פוליטיות ואידיאולוגיות, שרק מחמירות את סבלם של החולים.

עבדות מחשבתית

ישראל שלפי האיכות הגבוהה מאוד של ההון האנושי שלה וכתוצאה מההשקעה של למעלה משלש מאות חמישים מיליארד דולר ממקורות חוץ הייתה אמורה להיות אחת הארצות העשירות בעולם, היא ארץ שיש בה אומנם עשירים כקורח, אך הרוב חיים על סף העוני או מתחת לו. מאות אלפי משפחות אינן מסוגלות לגמור את החודש גם כששני בני הזוג עובדים. הפוליטיקאים והמערכת הפוליטית המעוותת שהם הקימו מוצצים את לשד העובדים במיסי חמס, כחצי מהמשכורות הנמוכות שהם משתכרים בטענות שווא שהם מספקים להם בתמורה שרותים "צבוריים" טובים. הטייקונים, בעלי ההון השולטים במונופולים בעזרת הפוליטקאים שאת הפריימריז שלהם הם מממנים, מפקיעים את מחירי כל המוצרים והשרותים. הם לא מותירים בידי העובדים מספיק כדי מחיה בכבוד. צעירים אינם יכולים להקים משפחות בשכר עלוב של חמשת או ששת אלפים לחודש או לרכוש דירה העולה למעלה מ200 משכורות ונאלצים לעזוב את הארץ. כמיליון ישראלים כבר עזבו את הארץ עקב המצוקה כלכלית שגורמת המערכת הפוליטית המעוותת, "הסקטור הצבורי" שאנשים חסרי מחשבה ואחריות מנסים להשליט על עוד ועוד חלקים חיוניים מחיינו.

שטיפת המוח שמרבית הישראלים עובדים באוניברסיטאות הנשלטות במחלקות למדעי המדינה והרוח על-ידי ניאו מרכסיסטים ופוסט מודרניסטים, אנשים ניהיליסטים הרואים בפעילות כלכלית יצרנית רק סכנה של ניצול ויצירת חוסר שוויון משמידה את ההון האנושי של ישראל, המשאב הטבעי העיקרי שיש לנו. היא מעקרת את היצירתיות הנפלאה שהישראלים נתברכו בה (כמו שאנו רואים בבועה של ההיי-טק) בשם הרעיון הבלתי טבעי של שוויון, ומנסים לכלוא כל יזם במיטת סדום של בינוניות, מפני שהם מאמינים בטעון המטומטם של מארכס שרווח בא מניצול, וכל עסקה היא משחק סכום אפס שאם מישהו מרוויח ממנה זה על חשבון מישהו המפסיד.

אולי בחג הפסח נמצא דרך להשתחרר מהעבדות המחשבתית שהורישו לנו כמעט מאה שנים של שטיפת מוח סוציאליסטית, של תפישת עולם אנטי יצרנית הבנויה על קנאה וצרות עין שהרסה את הציונות הסוציאליסטית וכל מה שהיא בנתה בהשקעה ובמאמצים אדירים (הקבוצים, המושבים, משק העובדים ומה לא). תפישת עולם זו שרוב האליטות שלנו, בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה עדיין שבויות בקסמה פוגעת קשות בחוסנה הכלכלי והחברתי של ישראל, חוסן שהיא זקוקה לו כדי לשרוד בסביבה מסוכנת ביותר, על-ידי השלטת הממשלה והביורוקרטיה ההרסנית שלה, "הסקטור הצבורי", על הכלכלה.

ההתמודדות עם תפישת העולם הדוגלת בסקטור "ציבורי גדול" שישליט לכאורה שוויון, צריכה אולי להיות הקושיה המרכזית שעליה יהיה עלינו לתת מענה בקרוב, כי בנפשנו היא.