סומרסט מוהם סיפר פעם שאחרי פרסום אחד הרומנים שלו, קיבל 200 מאמרי ביקורת ותגובות מלומדות מאוניברסיטאות וכתבי עת באמריקה, אך איש לא ציין שהרומן פשוט מרתק. מוהם עבד מתוך הנחה שתפקידו של הרומן הוא, קודם כל, לרתק אליו את הקורא הבודד המחזיק בו בשעת לילה מאוחרת כשבחוץ יורד גשם כבד, קורא בו בחשק ואינו יכול להניחו מידו. הספר הזה, "והארץ תרעד" - סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834 (ספרי מקור 2014), מביא את הקורא למצב המשכר הזה. מקריאת המילים הראשונות, נעשית צפת של לב המאה ה-19 קרובה לו יותר מעירו שלו. קו המיתאר של הר הג'רמק הגדול כפול הפסגות (היום הר מירון) הנשקף ממערב נהיר לו יותר מקווי הבתים הנראים ממרפסת ביתו שלו, ודמותה של אפרת לוין, אותה נערה יפה ומיוחדת הבולטת ושונה כל כך מכל האחרות בתוך העיר הגבוהה והמכונסת בתוכה ששמה צפת, נעשית לו מקורבת ואינטימית יותר מדמויות נשיות שהוא רואה בחיי היומיום שלו בישראל של 2016. כבר המשפטים הראשונים של הספר מעמידים את הקורא בנעליו של צפתי שרואה אותה בסמטאות האבן התלולות, אינו מעז ללטוש מבטים, אך מזווית העין רואה אותה היטב:
"צבעים אלה (צבעי שמלתה החומים-אפורים לבנים עם קצת ירוק) שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהייתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק" (ע' 9).
מיד לאחר מכן, אחרי תיאור נישואיהם הטרגיים של יתום ויתומה שאנשי צפת חיתנו זה עם זה כדי לעצור את מגפת הדבר, מציץ הקורא שוב אל אפרת, הפעם קצת יותר בעיון, ומוצא שהיא יותר מסתם יפה:
"כבת ארבע-עשרה הייתה אפרת הצפתית, ויפהפייה - שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים" (ע' 11).
לילדה יש מחשבות של גדולה. בעקבות מסעו של נפוליון בארץ ישראל, 35 שנה לפני העת שבה מתחיל הסיפור, יש לה דמיונות על פגישה עם נפוליון והכתרתה למלכה לצידו. ריגושים מיניים מתערבים בהזיות המלכות שלה, אך היא יודעת שאלו הן מחשבות חטא. לחברותיה היא מוזרה, והן לועגות לה בשפה היהודית הצפתית המושפעת מן הערבית הגלילית. לשונו של המספר שוטפת ורהוטה, ולשון הדיבור המופיעה בדיאלוגים שורשית וקשורה לאדמת המקום ויחד מייצרים שני משלבי לשון אלה אווירה חזקה וכובשת. מרגע שהיכרת את אפרת אין אתה חופשי להיפטר מן המחשבה מה יהיה גורלה של עדינה זאת בעולם הקשוח שסביבה. אתה חרד לילדה. על-אף שהיא בת לעדה האשכנזית שיש לה קשרים עם קהילות במזרח אירופה, העולם הפיזי שבו היא וכל הצפתיים חיים הוא העולם המזרחי המסולע והקשה של צפון ארץ ישראל ודרום סוריה, בתקופה של שלטון טורקי רופף והשתלטות של תקיף חיצוני שבא ממצרים, איברהים פאשה, אחרי שהטיל מצור עקוב מדם על עכו.
הערבים מתמרדים, מנסים להתנער משלטונו של איברהים, פוגעים בנוצרים וביהודים ועושים בהם שפטים. הנוצרים מתחבאים בכנסיות והיהודים - בבתי הכנסת, אך זה לא מועיל להם. ההתעללות הגופנית, המינית, הכלכלית והנפשית ביהודים נחשפת בספר במלוא עוצמתה ואכזריותה, והקורא תופס את מלוא עלבונה ופגיעתה הרעה של גלות יהודית בארץ ישראל. זוהי גלות שמורכבת מימים שקטים יותר ושקטים פחות, אך היהודי הארץ ישראלי - חסר הבעלות על אדמה וחסר היכולת להגן על אדמתו בנשק - הולך תמיד על קרח דק.
המרד הערבי נגד איברהים פאשה פורץ לראשונה בצפת. בתיאור ריאליסטי, חסר רחמים, מתאר המחבר את האופן המשפיל, ההמוני מאוד, שבו ערביי צפת והכפרים שמסביב לה פוצעים, טובחים, אונסים ומשפילים את יהודי העיר, גברים, נשים וילדים. נוצות ודם של פרעות, כמו בקישינב, אך בסגנון ערבי שבו כל דבר הוא מטרה לפגיעה מינית ולחילול מיני. המיניות הבוטה היא הצהרה של עליונותו, אדנותו ושלטונו הבועל והמחלל של הערבי על הקורבן. שום דבר לא השתנה מצפת שלפני 182 שנה ועד דרום סודן ואפריקה של תת-סהרה של ימינו.
במאמר שקול ומעמיק "מהי באמת משמעותו של המין ב'והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר'" ("חדשות בן עזר" 913 30.1.2014) כותבת ד"ר ארנה גולן כי המין האלים והבוטה ב"והארץ תרעד" הוא "בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם. לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היות אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף - בממד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו".
במאמר ביקורת משלו (ב"חדשות בן עזר" 905 ב 2.1.2014) מתאר ד"ר
משה גרנות את רוחב היריעה והנשימה הארוכה של הספר. העלילה עוברת מצפת, הנחרבת ברעש הגדול של 1837, אסון שבו מוצאת את מותה הטרגי גם אפרת לוין הצעירה, אל קרוב משפחתה בן-ציון לוין העולה מווילנה לארץ, לא לפני שהוא מסתבך בהרפתקאות באיסטנבול החוטאת ובביירות המושחתת. הקורא משוטט לו ברחבי המזרח התיכון ורואה, חש ומריח את איסטנבול, ביירות, דמשק, צפת, מירון, עכו, יפו, וירושלים העתיקה, ולבסוף, בחלק השלישי של הספר - את פתח תקוה הנולדת.
בחלק שלישי זה מתוארת עלייתם של בני משפחת ראב מהונגריה הכפרית ליפו ולירושלים. הווי הישוב הישן והחיים במשטר החלוקה הם הרקע להחלטתם של לאזאר ראב ובנו יהודה, עם שאר בשרם יהושע שטמפפר, דמות של איש רב תושייה וחוכמת מעשה, להתיישב על הקרקע בפתח תקוה ולהיות עובדי אדמה בארץ ישראל. זוהי תחילתו של התיקון, של המעבר מן הקיום היהודי הרופף, הנתון למחזורים של קירבה ושכנות עם הערבים ושל ימי פרעות והרס, אל חיים מאומצים של בריאות הגוף והנפש בארץ ישראל. מעמד החריש של התלם הראשון בפתח תקוה, בחנוכה של שנת תרל"ט, דצמבר 1878, הוא הרגע בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי שבו מתחילה ההבראה הגדולה.
השורשים העמוקים של אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, באדמת הארץ הם חלק מהותי מן ה"כישרון לארץ ישראל" שלו, כישרון שבא לידי ביטוי רחב טווח ועמוק נשימה ב"והארץ תרעד". הביטחון הפנימי הנפשי בקיום העברי הפיזי של ראשוני פתח תקוה הופך אצל בן עזר לביטחון אמנותי וספרותי המשחרר אל הקורא את מלוא יכולת הריגוש, הריתוק, החמלה, ההומור והעיצוב הלשוני של הסופר. המבט הספרותי הבוטח מישיר קדימה, אל התלם ההולך ונפתח.
