הטור של פריצי

אחרי שבוז'י הרצוג הסביר והבהיר לנו שהממשלה שנתניהו עומד בראשה היא לא כל כך רעה ולמעשה אפשר ומותר (וכדאי) להצטרף אליה, איך בדיוק הוא מתכנן לנסות להסביר לנו מעכשיו את ההפך? המעשה היה חמור, ואם מפלגת העבודה, או בשמה המכובס המחנה הציוני, רוצה לומר לנו שיש להחליף את הממשלה הנוכחית, אז שתתכבד תחילה ותעמיד בראשה מנהיג שמחויב לכך, ולא מי שזה עתה בקש להצטרף לביבי. מאחר שבוז'י כבר לא יוכל להתקבל בציבור כראש אופוזיציה אמין, אז חבל על הזמן. לשימת לב חברי המחנה הציוני. תחליפו, או שתרדו מהבמה. כרגע אתם פשוט בדיחה.

משה קצב בחר תחילה שלא לטרוח ולערער על סירובה של ועדת השיחרורים של שירות בתי הסוהר לתת לו את השליש הניתן כמעט אוטומטית לכל אסיר שהתנהגותו בכלא הייתה סבירה וששיחרורו אינו מהווה סכנה לציבור. הסיבה שלו נבעה מחוסר אמון מוחלט במערכת המשפט הישראלי. שווה מחשבה.

קצב אינו היחיד בנקודה זו. יותר ויותר אנשים חשים שמשהו בסיסי לקוי במערכת המשפט, החל ברמה מקצועית נמוכה של מספר שופטים וכלה בבעיות קשות של אופי ואישיות אצל אחרים. כשמוסיפים לזאת תופעות של זיוף פרוטוקולים (או "שיפוצם" בדיעבד), הוצאת צווי חיסיון להסתרת הליכי משפט או אי-פסילה עצמית והימנעות משיפוט בכל מקרה שיש יחסי הכרות וקירבה בין השופט לנשפט, תחושת הגועל הציבורי גוברת.

יש מקום לדאגה כי איש לא נוגע במערכת הזו והיא תשאר חזקה מכולנו. רק שהדרך בה היא הולכת מקרבת אותנו ליום בו האמירה של השופט אהרן ברק שטען שאין לשופט לא חרב ולא ארנק, תושלם באמירה שאין לו גם דיגניטי ואיכות. לשימת לב הוועדה למינוי שופטים, שאי-אפשר להתעלם מאחריותה למינויים בינוניים ביותר ועד כושלים, שחלקם כבר הגיעו למחוזי.

כמה סטודנטיות דתיות בפקולטה למשפטים בירושלים ביקשו שבמסיבת הסיום של החוג ינתן להן לרקוד בצד, לבד, נשים בלבד מאחורי מחיצה. הן לא ביקשו שכל הריקודים במסיבה הסטודנטיאלית יופרדו – אלא רק שינתן גם להן להשתתף באירוע, אבל לרקוד בצד בצורה המתאימה להן. הנושא הפך בקמפוס לויכוח עקרוני, הובא לקמפיין ציבורי והועמד להצבעה. רוב הסטודנטים, כ-60% הצביעו נגד. הם חשבו שבמרחב הציבורי אין לאפשר הפרדה בריקודים, גם לא הפרדה מרצון המיועדת רק למי שרוצים בה.

יוזכר בהצבעות קודמות, באתונה, היו מי שסולקו מהעיר והמדינה בהצבעה דמוקרטית בשל נושאים דומים של צניעות, שאלות בחינוך הנוער ואפילו שאלת יחסים עם הפילגש. זה היה אומנם לפני 2,000 שנה ויותר, אבל שיטת הדמוקרטיה ההיא לא השתנתה עד היום: הרוב יכול להחליט מה ציבורי ומה פרטי ולהתערב בהכל. אפילו יחסי מין, שהם שיא הפרטיות והאינטימיות האנושית, מוגדרים ברוב העולם עפ"ר הצבעת הרוב, ועד לא מזמן היו כמה צורות יחסים (הומוסקסואליזם, למשל) שהרוב אסר לקיימן גם ברשות הפרט.

מעניין אם הסטודנטים הנכבדים מירושלים, ששללו מסטודנטיות דתיות את יכולתן להשתלב במסיבת החוג תוך שמירה על מה שאולי חשוב להן ורגיש עבורן, מבינים על מה הם הצביעו, ועד כמה הם ירדו באמת לשורש השאלה. זה צריך לעניין גם אותנו, כי חלק מהם עתידים לאייש בשנים הקרובות משרות פרקליטים בשירות המדינה, וחלקם אולי יגיעו גם לשיפוט, שם יצטרכו להחליט עבורנו. בעצם יש כבר נושא כזה שהוגש השבוע לביהמ"ש:

ספק ויבואן בשר מכפר כנא, ערבי המשווק בשר במגזר הערבי, עתר לבג"ץ בטענה שיש לאפשר לו ליבא מחו"ל בשר לא כשר. לטענתו, המדינה מתירה לו ליבא רק בשר כשר, מה שלא נדרש ולא מבוקש ואפילו לא רצוי ללקוחותיו במגזר הנוצרי והמוסלמי, ולטענתו מדובר בכפיה דתית שגם מייקרת לשווא את הבשר. מאחר שהחוק בישראל אוסר עליו ליבא בשר לא מוכשר, העסק שלו נדרש לשלם לרבנות הראשית 420,000 ש"ח בכל חודש עבור הכשרת הבשר, מה שמייקר ללקוחותיו את הסחורה. טענתו המשפטית נשענת על זכויות המיעוטים להשתחרר מכפיה דתית של הרוב, ועל עוד נימוקים חוקיים.

הבעיה מתחילה מזה שהחוק האוסר יבוא בשר לא כשר הוא מבסיסו כפיה כוחנית. החוק נולד בזמנו כהסכם פוליטי עם המפלגות הדתיות וכולו נועד רק כדי לשמר את כוחה והכנסותיה של הרבנות הראשית ועסקניה. מתברר מהעתירה שחברת "אחמד אפנדי בע"מ" מכפר כנא מעבירה לרבנות כ-5 מיליון שקל לשנה עבור "הכשרה" שמבחינתה ומבחינת לקוחותיה רק מקלקלת את טעם הבשר וגם מונעת מהם יבוא חלקים טעימים יותר.

ביהמ"ש ידון ויחליט. מובן שאפשר יהיה לדחות זאת בטענה שזה החוק ובדמורקטיה הרוב קובע והחוק מחייב. רק שיהיה קשה לבוא אח"כ בטענות למדינות באירופה שמונעות שחיטה כשרה בתחומן (כי מטעמי צער בעלי חיים הן מתירות המתה רק לאחר הימום הבהמה בחשמל), אם הן תאסורנה בעתיד גם יבוא בשר שנשחט באכזריות כזו. עד כה גילו כל המדינות הללו הבנה והתחשבות בצרכי הקהילה היהודית ואיפשרו פתרונות. אבל למה לנו אירופה? לפי הצבעת הסטודנטים שלנו למשפטים, בהחלט ייתכן שהם יחליטו בהמשך למנוע הפרדה בין גברים ונשים בלימודים בכיתות, מה שנהוג כיום בלימודי חרדים במכללות. ובואו נזכור שהשופט בעתיד כול להיות אחד מבוגרי ההצבעה האחרונה בקמפוס.

כדאי לו לציבור הדתי בישראל לשים לב להצבעה ומסריה. היא לא הייתה מתחייבת ותוצאותיה לא היו חובה, ודאי לא בקרב אוכלוסית סטודנטים למשפטים שזכויות המיעוט ועקרונות ליברלים אמורים להיות נר לרגליהם. וכי באמת היה מישהו ניזוק אילו היו כמה סטודטיות רוקדות בנפרד מאחרי מחיצה, כשכל שאר הריקודים באולם הראשי מעורבים? אלא מה שפעל פה זו תגובת הנגד, הזיכרון של כל נסיונות הכפייה החרדית והדתית, והרצון של הציבור החילוני להתחיל לשדר שלא ניתן לזה להמשיך או להתחיל שוב. ואולי, אינני יודע, פעל פה גם הרקע הלא מודע של צעירים שגדלו במדינה שלא סופרת את המיעוטים שלה, והציבור הדתי הדורש הפרדה, כשרות, נישואים דתיים ועוד דברים, בסופו של דבר, הוא מיעוט, גם אם בגלל נציגיו בכנסת ובקואליציה, הוא שוכח זאת לעיתים.