|
|
הכרזת העצמאות [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
|
|
|
|
| כאז גם היום אנו עדים כיצד אנשים ותנועות של אנשים החיים בישראל חותרים נגד הציונות, מתאחדים בתוך הארץ ומחוץ לה עם השונא הציוני. | |
|
|
|
|
|
|
"מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה חָדָשׁ, הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". (קהלת א, ט-י).
לעתים נדמה כי ההתנהגות של אזרחים בישראל המתאחדים עם שונאי ישראל ויוצאים נגד המדינה, היא תופעה חדשה וכי היא סוג של מחאה נגד ממשלה בהרכב זה או אחר, תגובה שתיפסק עת תוחלפנה המפלגות המרכיבות של הממשלה. בחינה היסטורית מגלה כי אין זה כך. זוהי שנאה של קבוצות של יושבים בציון נגד הרעיון הציוני. הם שוללים את קיומה של מדינת ישראל ללא קשר למרכיבי ממשלתה.
שנאה זו נגד הרעיון הציוני ידועה בארץ עוד מלפני קום המדינה. באוגוסט 1947, כתשעה חדשים לפני הכרזת העצמאות, התקיים בירושלים הכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה. במסגרת הכינוס שהתקיים בקריית ענבים היה גם יום עיון של הקרן הקימת לישראל. אחת השאלות שעמדה על הפרק ביום העיון הייתה אם יש צורך בחינוך ציוני גם בארץ ישראל. האם עלייתו של יהודי לארץ ישראל וישיבתו בה אינה הציונות?
סיבה שלילית
בנושא זה דן ד"ר ברוך בן-יהודה שהיה ראש אגף החינוך והתרבות של הוועד הלאומי, ולאחר קום המדינה היה המנכ"ל הראשון של משרד החינוך עד 1951, שאז נבחר למנהל הגמנסיה העברית הרצליה בתל אביב. בהרצאתו על החינוך הציוני בארץ ובגולה, הציג בן-יהודה את הדעה כי "בימי העלייה השנייה שררה דעה בארץ שבציון אין צורך להיות ציוני, כי עלייתו של אדם יהודי לציון, ישיבתו בה, היא הציונות", אלא שלהבנתו דעה זו השתנתה. לאחר שהוא מסביר שבעליות המאוחרות יותר החליפה "החלוציות" את "הציונות", הוא ממשיך: "המילה חלוציות לימדה אותנו להבין כי הישיבה בציון עוד אינה הגשמה ציונית. אפשר לשבת בציון ולהיות אנטי-ציוני, או לפחות - לחיות כאנטי-ציוני, לא להגשים את הציונות, כי אם לנצל את הישוב לצרכים פרטיים". והוא ממשיך ואומר: "הייתה גם סיבה שלילית, אשר לצערנו הייתה קיימת וקיימת גם עכשיו, והיא שחשפה את המציאות והראתה כי אין הזדהות גמורה בין ישיבה בציון וציונות... הובאו לארץ גם תנועות יישוביות לא ציוניות. ויש גם כיום בארץ תנועות של אנשים, שאין לשלול מהם את הזכות להימנות עם הישוב, אבל אינם ציונים. בזמנים ידועים גם חתרו נגד הציונות, בזמנים ידועים נתאחדו בתוך הארץ עם השונא הציוני ויצאו אפילו נגד המערכות המגינות על הישוב. דבר זה הורס את האידיליה מימי העלייה השנייה כי הישיבה בציון היא ציונות". (החינוך העברי בתפוצות הגולה - הרצאות והחלטות בכינוס המייסד של האיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות הגולה, הוצאת ספרים על-חד, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ח, ע' 182 - 183).
דברים אלה נאמרו כאמור בשנת 1947. תוכנם לא השתנה גם היום, קרוב לשבעה עשורים לאחר שחברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, הכריזו על הקמת מדינת ישראל. גם היום אנו עדים כיצד אנשים ותנועות של אנשים החיים בישראל חותרים נגד הציונות, מתאחדים בתוך הארץ ומחוץ לה עם השונא הציוני ואפילו נגד מערכות החיים של הישוב ונגד קיומה של מדינת ישראל. הכותרת של
העיתון האנטי-ציוני בבעלות יהודית, ניו-יורק טיימס, בשבת 15 במאי 1948 - יום שלאחר הכרזת העצמאות - הייתה "Zionists Proclaim New State of Israel" ("ציונים הכריזו על הקמת מדינת ישראל חדשה"). כותרת כזו היא הזמנה למי שאינו ציוני, ובמיוחד למי שהוא אנטי-ציוני, לפעול נגד קיומה של המדינה. כותרת זו אכן נפלה על אוזניים שהיה להם אינטרס אישי לשמעה, שהיו ערלות ואטומות למפעל הציוני. אומנם בכותרת משנה נכתב בעיתון בקצרה ש"טרומן הכיר במדינה זו ומקווה לשלום", אך מה שלא נכתב בעיתון שהנשיא טרומן, במכתב ההכרה ששלח מיד לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, כתב שממשלת ארה"ב מכירה בממשלה של מדינת ישראל שהיא המדינה היהודית שהוקמה בארץ ישראל:
"ממשלה זו קיבלה הודעה שמדינה יהודית הוקמה בארץ ישראל, והממשלה הזמנית שלה ביקשה את הכרתה בה, ארה"ב מכירה בממשלה הזמנית כרשות השלטת דה פקטו של מדינת ישראל".
("This government has been informed that a Jewish State has been proclaimed in Palestine, and recognition has been requested by the provisional government thereof. The United States recognizes the provisional government as the de facto authority of the State of Israel").
חובה עלינו להיאבק ביושבים בציון המתחזים כציוניים ואינם כאלה, הפועלים נגד המדינה וחותרים תחת קיומה, להוקיעם ולהחרימם.
