נטרל את המציתים

700 דירות נשרפו בחיפה. עשרות משפחות בזכרון יעקב נשארו ללא בית ובלי תכולה. בנטף עלו באש בתים רבים. אלפי ישראלים פונו מבתיהם עד יעבור זעם האש. האם במדינה בה בונים בתוך יערות לא היו צריכים להיערך לכך? כרגיל, אצלנו, הגורם האנושי - הכבאים, השוטרים, עובדי הרשויות המקומיות והמתנדבים - עושה הרבה מעבר ליכולת האנושית אבל מקבלי ההחלטות, מאשרי התקציבים, אשפי הרגולציות למיניהם כשלו ובענק. כן, אני מכיר את התירוץ שאין הצלחה של 100%. גם האמירה שהצלחנו למנוע אסון כבד יותר נדושה. ביחן אם מדובר באינתיפדת הצתות ובין אם מדובר בטרור גזיות ונרגילות או ברשלנויות מנגלים הרשלן האמיתי הוא מי שלא נערך כראוי. אז כמענה לאיום אסטרטגי מוציאים ובצדק מיליארדים על מטוסי F35 וצוללות אבל לא מוצאים מימון של אלפית מכך לאיום אסטרטגי לא פחות מסוכן אבל בוודאי הרבה יותר מיידי: סכנת השריפות. כבוגר מצולק של מלחמת יום הכיפורים אני תמיד חוזר לאותם ימים בהם המנהגים הצטלמו והתראיינו, רובם של הגנרלים ליהגו ואנחנו החיילים והמפקדים הזוטרים ודרג הביניים הצלנו את ישראל.

אורן הוא אחד העצים הדליקים ביותר בעולם, ויש אומרים הכי דליק, בשל כמויות השרף הדליק מאוד שיש בתוכו ושמפוזר בשפע גם על כל קליפתו מבחוץ. לעומת זאת אלון השעם, למשל, עץ ישראלי למהדרין, כמעט ואיננו דליק.

מינוי הרב קרים לרבצ"ר אינו ראוי בעליל מכיוון שבמנוי זה הוא אינו מפקד אלא הצבתו היא של אישיות חינוכית הצריכה לעצב אופי של חיילים ולתת להם הדרכה ודוגמה מוסרית. אין ספק שהרב קרים זכאי בדמוקרטיה לאמץ לעצמו נורמות הלקוחות מההלכה היהודית, אבל להציב אותו כדמות לחיילים שברובם חילוניים, ושממנו יש ללמוד, מוגזם וממש לא ראוי.

זכורה לי היטב ההתרגשות העצומה שריתקה אותי אל מסך הטלוויזיה כדי לחזות ברגע היסטורי בלתי נישכח. הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, יורד ממטוסו שעליו הכתובת "הרפובליקה הערבית מצרים". היו אלה רגעים מופלאים של ימות המשיח. רגעים היסטורים של פריצת דרך לשלום בין ישראל למצרים.

עדיין לא נרגעתנו מצפירות ההרגעה של ליברמן, המל"ל ודובר צה"ל, האומרות שכל ההתנהלות הייתה תקינה ואכן החלטת נתניהו לרכוש הצוללות הייתה נכונה, אך עדיין יש לשאול את השאלות המטרידות הבאות: