|
|
הגדרה עצמית [צילום: סרגי אטל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
הדוח שפרסמנו ב'חותם', הסוקר את "הדמוגרפיה של הדתיות - תהליכי החילון בציבור הדתי והמסורתי", עורר דיונים רבים בתוך הציבור הדתי ומחוצה לו, בבתי המדרש, בקרב מחנכים ובקרב אנשי תקשורת ובפייסבוק. מטרתו המרכזית של הדוח הייתה להעלות את הנושא הכאוב של תופעת החילון למודעות ולדיון ציבורי, ואנו שמחים על כך שהנושא נידון בצורה רצינית ומשמעותית מאז פרסום הדוח.
הבירור חשוב ונצרך. אין לנו עניין בהטחת האשמות בחרד"לים, או בלייטים, במתבדלים או במשתלבים, יש לנו עניין בבירור המצב כפי שהוא, ובמידת האפשר - בנקיטת פעולות לצורך שינוי המגמה וחיזוק הזהות הדתית-אמונית.
היו כאלה שהעדיפו להשמיע ביקורת על עצם הצגת הנתונים וממצאי הדוח. חלק מן הביקורת שהושמעה עסקה בכך שהנתונים אינם נכונים ביחס לציבור הדתי-לאומי, הן בגלל העמימות של ההגדרה "דתי" בנתוני הלמ"ס, הן בגלל נטייה נוסטלגית של מבוגרים לזכור את בית ילדותם דתי יותר מביתם הנוכחי, והן בגלל חלוקה לתת-מגזרים שחלקם אינם ניתנים למדידה ולזיהוי.
אולם מי שקרא את הדוח באופן יסודי יכול לזהות בקלות שהוא אינו עוסק כלל בציונות הדתית, אלא בחברה הדתית והמסורתית בישראל. אכן, הציונות הדתית היא אומנם נתח נכבד ומרכזי בציבור הדתי, אבל היא בהחלט אינה משקפת את כלל הציבור הדתי. ישנם עוד בתים רבים בישראל שמגדירים עצמם דתיים ואינם רואים עצמם שייכים לציונות הדתית. ההתייחסות לציבור הדתי ככזה המורכב רק מדתיים-לאומיים, בעייתית כשלעצמה, ונובעת ממבט חסר שאינו לוקח אחריות על אחינו הדתיים שלא בהכרח גדלו אתנו בבני עקיבא.
למעשה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל אינה מגדירה בין המגזרים השונים מגזר "דתי-לאומי", אלא פורסת בפנינו ציר הנע בין החרדיות לחילוניות, שלכל אורכו נמצאות זהויות דתיות שונות שעל פיהן מגדירים היהודים את עצמם.
מגמה של חילון
כך נמצא, למשל, כי מתוך כלל היהודים שהגדירו עצמם דתיים מתחת לגיל 20, רק 46.5% הגדירו עצמם דתיים אחרי גיל 20. מה משמעות הדבר? האם יותר מ-50% 'הורידו את הכיפה'? התשובה המשמחת היא לא, אבל התשובה המטרידה היא שמתוך אותם 53.5% שאינם מגדירים עצמם דתיים כיום, רק 5.5% נעו לכיוון החרדיות ואילו השאר נעו על הציר לכיוון החילוניות, חלקם הפכו למסורתיים-דתיים, חלקם למסורתיים-לא כל כך דתיים וחלקם לחילונים. אז נכון, מדובר ב-9% 'מורידי כיפה' מובהקים 'בלבד', אבל בהחלט ניתן ללמוד מסקר זה על מגמה של חילון בהגדרה העצמית שלנו. גם אם היא הדרגתית, המגמה קיימת ומובהקת, ולא תהיה תועלת בעצימת עיניים ובהתכחשות אליה.
ביחס לטענה כי אי-אפשר לסמוך על ההגדרה העצמית של מסורתיים וחילונים ביחס לבית ילדותם, בשל ראייה נוסטלגית הטועה לחשוב שהוריהם היו דתיים יותר מהם, האם כמעט 40% מבוגרי הציבור הדתי שנעו לכיוון החילוניות שוגים באשליות ביחס לבית ילדותם ואינם יודעים להגדיר מהו בית דתי.
גם אם הייתה קיימת הגדרה מדעית מדויקת, סוג של 'דוסימטר' המגדיר באיזו רמת קיום מצוות אדם נחשב לדתי, יש ערך בפני עצמו להגדרה העצמית של האדם ולאופן שבו הוא מזהה את עצמו ואת הקשר שלו לדת. וההגדרה הזו של הפרטים השונים, שיוצרת את הכלל, נודדת כבר זמן מה מנקודה מסוימת על ציר הדתיות לנקודה אחרת, רחוקה יותר.
אין ספק, הנתונים הללו מעוררים שאלות רבות, ויש עוד מקום רב להעמיק ולבחון את הסוגיה מזוויות שונות כדי להבין את המגמה, את הגורמים לה ואת ההשלכות שלה על הזהות הדתית של הציבור בישראל. אבל דבר אחד ברור: אי-אפשר להתעלם, ואי-אפשר לעבור לסדר היום.
בארגון 'חותם' אנו מתכוונים להעמיק את המחקר בסוגיה, ולנסות לפתח את הדיון שהתעורר בנושא לדיון מעמיק, אמיתי ומקיף שיספק לנו תובנות ומתוך כך גם כלים לפעול לשם חיזוק הזהות הדתית והיהודית של מדינת ישראל.
במקביל להמשך העבודה המחקרית בתחום, נשמח להרחיב את הדיון בפאנלים מקצועיים במסגרת כנס שייערך בקרוב ויעסוק בסוגיה, אם הנושא כואב לכם ומדיר שינה מעיניכם כפי שהוא מטריד אותנו, אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לבירור, ולהיות שותפים לחשבון הנפש מהחשובים שידע הציבור הדתי בישראל.
