לכאורה הוויכוח שהתלהט שוב בין שרת המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון נוגע לשאלת הסניוריטי שהיא שיטת הבחירה בה נבחרו עד היום נשיא בית המשפט העליון. הוויכוח אינו חדש אולם כדרכו של העולם הפוליטי הוויכוח המוצהר אין לו דבר עם הוויכוח האמתי. מדובר בקרב פוליטי לכל דבר ועניין וככל הנראה השרה שקד טובה יותר בסוג זה של עימות מהנשיאה נאור.
שקד מתוחכמת יותר ויש לה יתרון מכריע, נאור חייבת לפרוש בעוד ארבעה חדשים מתפקידה וכפי שאמר הגנרל דגלס מקארתור על חיילים ותיקים גם שופטים ותיקים אינם מתים - הם נמוגים ואינם. תחכומה של שקד [לעומת השרים פרידמן ורמון לדוגמא] מתבטא בכך שאינה חורצת עמדה אלא מעלה נושא "לדיון ציבורי". בעוד נאור סבורה בצדק שעצם העלאת נושא לדיון בעת שיש להכריע מהווה התערבות פוליטית גסה בסדרים הנוהגים מאז ומעולם, התערבות שכל מטרתה פוליטית.
אכן השרה שקד לא מעוניינת כעת בדיון ציבורי תיאורטי בסוגיית שיטת הסניוריטי, היא מעוניינת בתמורה. היא תסכים ללא כל בעיה למינוי השופטת
אסתר חיות כנשיאת העליון אולם דורשת בתמורה שהיא זו שתקבע מי יהיו שני השופטים הנוספים שייבחרו למוסד. נאור מצדה [לעת הזאת] אינה מוכנה להעניק תמורה כזו ואינה מוכנה שלוועדה לבחירת שופטים תהיה אמירה בסוגיית בחירת נשיא העליון, מאחר שמתן השפעה כזו לוועדה משמעה החלשת בית המשפט העליון ומוסד הנשיא.
תוצאות לא רצויות
שדה המערכה מתנהל, מבחינת נשיאת העליון, במגרש הלא נכון. על שיטת הסניורטי בטהרתה קשה מאוד להגן ולו מהטעם שאם מדובר בשיטה כל כך טובה ומתחייבת היו בוחרים על פיה נשיאים של בתי משפט שלום ומחוזי ואת נשיאי בתי הדין לעבודה.
כמובן שבנוגע למינוי נשיאי בתי המשפט נושא הנתון כיום להחלטה של שרת המשפטים ונשיא העליון אין מי שמציע להחיל את שיטת הסניוריטי כי בכך היה נפגע כוחם של השניים ובמיוחד מעמדו של נשיא בית המשפט העליון. זו הסיבה לכך שאכן מתרחשות מפעם לפעם קטטות בכל הנוגע למינוי נשיא לבית משפט זה או אחר והקטטה ביחס למשרת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה תוכיח.
בעצם על שיטת הסנוריטי לגופה אי-אפשר להגן! איך ניתן לבחור לתפקיד כה חשוב אדם רק על בסיס וותק? האם אין מחויבות חוקית ומוסרית לבחור לתפקיד את האדם המתאים ביותר? האם כל שופטי העליון מתאימים באותה מידה לתפקיד? אכן קיום דיון ציבורי יכול להביא לתוצאות מאוד לא רצויות מבחינת בית המשפט העליון ואין פלא שהנשיאה נאור מתנגדת בתוקף לדיון כזה.
ההגנה היחידה על שיטת הסניוריטי נעצה בכך שהיא מונעת מהפוליטיקאים דריסת רגל במינוי ומונעת הפיכת העליון ושופטיו לזירת מאבק פוליטי ואישי. לטעמי ניתן היה להגיע לתוצאה הזו לו היה נקבע עיקרון חילופי לפיו שופטי העליון הם שיקבעו בעצמם מי יהיה נשיאם וכל תוצאה המקובלת על רובם תהיה מקובלת על הציבור.
מה צריכה לעשות נאור? לא לפנות לבג"ץ כמובן, כפי שפורסם, כי לא ייתכן מהלך מטופש יותר ושיזכה לביקורת ציבורית נוקבת יותר מאשר מהלך כזה. הפתרון הנכון ביותר הוא פרסום מכתב גלוי של כל שופטי העליון בו יצהירו על התנגדותם לכל מינוי אחר זולת מינוי השופטת חיות ובמכתב זה יצהירו על היות השופטת חיות המועמדת הטובה ביותר לתפקיד. בכך ימנע ויכוח על שיטת הבחירה והשרה שקד תועמד בפני מצב בלתי אפשרי שכן יוברר שהיא עושה שימוש ציני בוויכוח על נושא לגיטימי על-מנת לקדם מועמדים שלה לתפקיד.
לפי החוק לא ניתן למנות לתפקיד נשיא בית המשפט העליון אלא שופט המכהן במוסד ולא סביר כי שופט בית המשפט העליון יסכים להתמנות לנשיא בעוד רובם המכריע של חברי המוסד מסכימים על מועמד אחר. אשר על כן מכתב שעליו יחתמו כל שופטי בית המשפט העליון או אפילו רובם המכריע יכול לשים סוף לוויכוח.
מעל לכל זקוקה הנשיאה נאור לאורך רוח ולהחלטה פנימית שלא להילחץ עקב מועד פרישתה הקרב ולהפנים שייתכן בהחלט שהעליון ימשיך במאבק בלעדיה. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין להבטל ממנה נאמר במסכת אבות. לא יקרה אסון אם בעליון יחסרו שנים שלושה שופטים בשנים הקרובות וגם אם לא ניתן יהיה למנות בכלל שופטים כי לא נבחר נשיא בית משפט עליון שיכהן בוועדה לבחירת שופטים. גם כהונת שרי משפטים מוגבלת מאוד בזמן והשרה שקד מודעת לכך בוודאי. ניהול סבלני וקר רוח של העימות צריך להביא לניצחונה של נאור על שקד - החיפזון מן השטן.
