גורלו של אדם המתנגד לאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי נקבע על-ידי הפסיכיאטר המחוזי והוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות, לפי שיקולים רפואיים בעיקר. המשפט מקטלג את האשפוז הכפוי כאחת הצורות החמורות והמדכאות ביותר של שלילת חרות האדם. אך הגדרה זו מקוממת את הפסיכיאטרים. האם מוטב להעביר את הסמכויות לאשפוז בכפייה מהפסיכיאטר המחוזי ומהוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות אל בית המשפט; או שמא עדיף להותיר המצב על-כנו, ולשמר את חלוקת הסמכויות בין הפסיכיאטר המחוזי, הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות ובתי המשפט כסמכות ערעור?
הדעה שיש להעביר את סמכויות האשפוז הכפוי לבתי המשפט מוצאת תימוכין בין היתר בביקורת שיפוטית הנמתחת בפסקי דין על ליקויים בתפקוד הוועדות ובהתנהלותן, ואף בקריאות פסיכיאטרים מסוימים. קריאה מהדהדת במיוחד השמיע נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט
איתן אורנשטיין, בכנס שנערך בלשכת עורכי הדין, כאשר הציע להעביר לבית המשפט חלק מסמכויות אלה:
"אני סבור שגישת הביניים היא להעביר חלק מהסמכויות של האשפוז הכפוי אכן לבית המשפט, בעיקר במקרים שהם לא דחופים, ולהשאיר באותם מקרים דחופים בעייתיים את הטיפול בידי הפסיכיאטרים המחוזיים". להלן חמש סיבות, שהן רשימה חלקית, מדוע לאמץ את קריאת הנשיא אורנשטיין, להרחיבה ולהחילה על סמכויות האשפוז הכפוי המוקנות לוועדות פסיכיאטריות מחוזיות.
1.
מגדל בבל. פערים בין עולם המשפט ועולם הפסיכיאטריה הפסיכיאטרים ועורכי הדין מצויים במעין מגדל בבל, כי הם דוברים שפות שונות שתהום פעורה ביניהן והיא מאיימת להכשיל דיאלוג מקצועי וענייני הנחוץ כדי לערוך איזון הולם בין האינטרסים השונים. היחס לכפייה משקף פערים אלה: בעוד שהרופאים מתמקדים בכפייה כאמצעי לטיפול בחולה במסגרת אשפוזית, המשפטנים רואים לנגד עיניהם בעיקר את פגיעתה הרעה של הכפייה בזכויות האדם הבסיסיות. בנוסף, ליבת האשפוז הכפוי מצויה בפרשנות הניתנת למונח "סיכון" ובבחינה אם המטופל עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי. בעוד שהמשפט נוקט פרשנות מצמצמת, הפסיכיאטריה מעדיפה את הפרשנות המרחיבה.
2.
זירת הדיונים. הדיונים מתנהלים בבתי החולים, ובשעת
התנגשות בין העולמות יש יתרון מובנה לפסיכיאטרים לנוכח הרכב הוועדה, שני פסיכיאטרים ומשפטן אחד. לכן, אם נחלקו הדעות, לשני הפסיכיאטרים חברי הוועדה יש כוח לקבוע בדעת רוב את ההחלטה.
3.
החלטות בלתי מנומקות כראוי ורישומן בכתב יד. בתי המשפט מתחו ביקורת חריפה על העדר הנמקות ראויות בהחלטות הוועדות ועל רישומן בכתב יד בלתי קריא, המהווה פגיעה חמורה בזכויות המטופל. השופט ציון קאפח קבע, כי הוועדה, כגוף מעין-שיפוטי שכללי המשפט המנהלי חלים עליו, נדרשת לפירוט רב ככל האפשר של נימוקי החלטתה, על-מנת לאפשר לבית המשפט להתחקות אחר שיקוליה, וכן קבע כי את ההנמקות יש להדפיס או לכתוב בכתב יד קריא.
4.
תחלופה רבה של הרכבי הוועדות ואי עקביות בהחלטות. מותבי הוועדות אינם קבועים, ולרוב הם מתחלפים מישיבה לישיבה. ייתכן שמאושפז אחד יישמע במהלך אשפוזו בבית החולים בפני מותבים שונים, שיידרשו ללמוד את עניינו ולהתוודע אליו בכל דיון מחדש. התוצאה אינה רק בזבוז משאבים והחמצת היתרון של מעקב רצוף אחר המטופל והטיפול, אלא גם חוסר עקביות בהחלטות ביחס לאותו מטופל.
5.
התנהגות חברי ועדות. התנהלות הוועדות ספגה ביקורת, וכך קבע השופט
משה יועד הכהן: "הוועדה היא גוף מעין-שיפוטי ועליה להקפיד על כללי התנהגות הולמים". במגמה לשים קץ לתופעות בלתי הולמות נוספות בקרב חברי ועדות, הפיץ משרד הבריאות הנחיות כמו: יש להתייחס בכבוד ראוי למטופל ולהקשיב לדבריו; אין לדבר בנייד בזמן הדיון או להתעסק בכל דבר אחר; אין לנהל שיחה עם הרופא המטפל בהיעדר המטופל ובא-כוחו.
זוהי רשימה מדגמית, ומטרתה לעורר מחשבה על אודות נושא שראוי להעלותו על סדר היום המשפטי והחברתי. הדיון רק מתחיל.
