|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

שכנים

זמן רב חלף מאז שעזבנו את הבניין הצנוע והדירה השכורה בה התגוררנו לדירה משלנו, בשכונה הסמוכה השנים חלפו וכל אחת ואחת הותירה בי 'מזכרת' קטנה בצורת קמט פה ושם, שיער לבן, קילוגרם אחד בכל שנה
04/10/2017  |   אורנה מרקוס בן-צבי   |   יומני בלוגרים   |   שואה וגבורה   |   תגובות
"רעש" של ילדים [צילום: עבד ראחים חטיב/פלאש 90]

אך פעם לא אהבתי את גב שמרלוף, ותעשו לעצמכם ולי טובה ואל תשאלו אותי למה, כי אין לי תשובה הגיונית. פשוט ככה. חוסר התאמה כימית בסיסית, התנגשות בלתי נמנעת בין שתי מולקולות מנוגדות, תאונת דרכים בין שתי מכוניות שדוהרות באותו נתיב זו לקראת זו. דחילק, אין לי תשובה...

בשנות נישואיי הראשונות היא פשוט הייתה השכנה בדירה מתחתי, שכל רעש ורחש הקפיץ את הפיוז הרגיש שלה, מרט את עצביה המרוטים ממילא, מתח את מיתרי סבלנותה העומדים להתפקע. עכשיו אתם מבינים? אם זה היה תלוי בי, היינו שתי נקודות בקווים מקבילים שאך פעם לא ייפגשו...

זמן רב חלף מאז שעזבנו את הבניין הצנוע והדירה השכורה בה התגוררנו לדירה משלנו, בשכונה הסמוכה. השנים חלפו וכל אחת ואחת הותירה בי 'מזכרת' קטנה בצורת קמט פה ושם, שיער לבן, קילוגרם אחד בכל שנה. מה שנקרא 'מתנות של החיים'. אבל, מי אני שאתלונן, בסך-הכל החיים היו, ועודם, טובים אלי... כפי שסבתי נהגה לומר... וכאן אני חייבת, כמו כל פולניה טובה, לדפוק שלוש פעמים על שולחן העץ...

באותם ימים רחוקים בהם גרתי בשכנות לגב' שמרלוף, היינו זוג צעיר בתחילת דרכנו ותכף ומיד נכנסנו לקלחת החיים: עבודה, לימודים, לחץ כספי, תינוקות, בקיצור: מרתון בלתי פוסק, עיניים טרוטות ועייפות מתמדת...

בן זוגי היה אז רופא מתמחה באיכילוב ועיקר עול הבית והמשפחה נפל על שכמי. כשהגעתי לדירה השכורה מעל לדירתה של גב' שמרלוף, הייתי בת 25 בסך הכול, מין ילדה אישה שכזאת. לאחר שנה והריון מתוח, נולדה לנו הבת הגדולה שמאז ועד היום, היא מצדיקה את הכינוי שהדבקנו לה: 'ילדה על קוצים'. היום השובבה ומקורזלת השיער שלנו כבר בת 31, ובעצמה אם לזאטוט שובב, אבל אז, כתינוקת, לא היה לה ולנו לא יום ולא לילה. היא בכתה בכי בלתי פוסק, ישנה בלילה שעות מעטות בלבד וסירבה בכל תוקף להישאר יותר משתי דקות במיטתה... היא העמידה, מדי יום, את עצבינו, נחישותנו וסבלנותנו במבחן, בעיקר את שלי, כי בן זוגי היה עסוק בהתמחות שלו ברפואה פנימית באיכילוב.

הייתי אז בשנת הלימודים האחרונה באוניברסיטת תל אביב בלימודי סטטיסטיקה ומדעי החברה. האמת היא, שאיני זוכרת כלל את המרצים שלי ואין לי מושג אם מי מהם זוכר אותי, אבל לבטח, כולם זוכרים את הסטודנטית שישבה בספסלים האחוריים וישנה שנת ישרים. פשוט, כי זה היה הזמן היחיד בו התאפשר לי לנמנם במשך שעה שלמה ורצופה... בסוף הסמסטרים הצלחתי לקבל מחברתי הרווקה והשקדנית, שישבה בשורה הראשונה, את המחברות המסודרות שלה... בין החלפת חיתול אחת לשנייה, ובין טיול קצר עם התינוקת בו היא נרדמה לחצי שעה בערך, הצלחתי באופן דחוק למדי לגשת למבחנים ולעבור אותם... בציונים בינוניים כמובן... אבל מי בודק ולמי איכפת? העיקר שעברתי...

גב' שמרלוף הייתה 'שומר הסף' של הבניין. כשהגענו לבניין, לפני 32 שנים, היא הייתה בשנות החמישים המאוחרות לחייה והתגוררה עם בעלה בדירה בקומה הראשונה, מול הדשא הקטן שהיה גם מגרש המשחקים המאולתר של ילדי הבניין. היא הייתה אישה גבוהה ומבנה גופה מלא. בדרך כלל הייתה יושבת בית, לבושה תמיד בחלוק מהוה, שיערה האפור היה אסוף בפקעת שיער על קודקודה, נעולה בקבקבי בית מבד ומשקפיים עבי מסגרת נחים על אפה. כשהיינו נפגשות במדרגות או מתחת לבית, היא הייתה מביטה בי במבט בוחן כליות ולב ואני תמיד הרגשתי כאילו ואני נמצאת תחת מכונת רנטגן משוכללת... ההרגשה הזו גרמה לי לאי נוחות גדולה ונמנעתי ככל האפשר להיפגש איתה בנסיבות כלשהן.

את המאבק הכי גדול, היא ניהלה מדי יום עם ילדי הבניין שאהבו לשחק כדורגל או תופסת על הדשא הקטן ולהרעיש מתחת למרפסת ביתה. קולה היה צווחני במבטא זר וגלותי והיא הייתה מרימה את קולה ומסלקת את הילדים לביתם במשפטים קבועים, פחות או יותר: 'ילדים, לכו הביתה, זאת שעת המנוחה'. מנטרה אחרת שלה הייתה - 'למה רק מתחת למרפסת שלי אתם מרעישים וגם מביאים ילדים מבניינים אחרים? למה אתם לא הולכים לשחק א צ ל ם? למה רק פה'? או 'למה רק בישראל מוכרחים לצרוח כשמשחקים? אי-אפשר לשחק בשקט'? ועוד כהנה וכהנה במלים אחרות אותם המסרים ואותן הבקשות.

בעלה, שהיה פחות או יותר ההעתק הגברי שלה ומבוגר ממנה בשנים ספורות, היה גם הוא נשען מפעם לפעם על מעקה המרפסת ומוסיף משלו עוד משפט כדי לחזק את דברי אשתו ומחרה אחריה....'לא שמעתם ילדים? לכו כבר מפה... תבואו אחר כך... עכשיו זמן לישון...'. הוא היה צנום, נמוך ממנה בראש, קירח וגבו כפוף מעט... הייתה לו צליעה קטנה ברגל ימין והוא נעזר באשתו בפעמים הנדירות שהם ירדו למטה, בדרך כלל בדרכם לסופרמרקט או לגינה השכונתית או לקופת חולים...

בעיני האישה הצעירה שהייתי, הם נראו לי אז באים בימים, זקנים ממש... למרות שהיו, ככל הנראה, בסוף שנות החמישים שלהם או בתחילת שנות השישים. על עובדה אחת אין להתווכח. למתבונן מהצד, הם היו זקנים בנשמה... זוג גלותי חסרי שמחה ונטולי אנרגיה של חיים וחיוניות וכל כך רחוקים מהסערה הקיומית והתזזיתיות שאפיינה את הצברים שהתגוררו סביבם. אנחנו, השכנים הצעירים, לגלגנו עליהם בסתר, על ההסתגרות שלהם בביתם ועל חייהם הקטנים, האפורים והמשמימים וגם, יש להודות על האמת, התנשאנו קצת מעליהם... הם סמלו עבורנו גלות יידישאית שאנחנו, הצברים הגאים, ביקשנו להתנער ממנה...

בינם לבין עצמם הם דיברו בפולנית מתובלת באידיש ובעברית רצוצה. פעם בשבוע, לפנות ערב, הגיעו לביתם כמה זוגות חברים למשחק רמי ופוקר על המרפסת, שנראו לנו כשכפול מדויק של הזוג שמרלוף. הם שיחקו במרפסת ליד שולחן עטוף במפת פלסטיק ועל כסאות רשת מתקפלים, ובינינו לבין עצמנו, גיחכנו על הבועה הפולנית שהתגוררה בתוכנו וסימלה עבורנו עולם ישן שלא הכרנו. הם היו האנשים האפרוריים ביותר שפגשתי מימי.

הזוג שמרלוף היו מעין שמורת טבע זרה בבניין המאוכלס בזוגות צברים מחוספסים ובילדים רעשניים שהכבידו על חייהם... רוב הזמן הם ישבו במרפסת ביתם וקראו עיתון באידיש או בפולנית... ואכלו תפוחים מקולפים ועוגת שזיפים תוצרת בית, שפעם גם זכיתי לטעום ממנה, נטולת סוכר...

ב'לילות הלבנים' שלנו עם התינוקת, היינו הולכים אנה ואנה על מרצפות הבית, משתדלים ככל האפשר להפחית מרעש הצעדים כדי לא להעיר את הזוג שמרלוף. לזכותם ייאמר שעל כך הם לא העירו לנו מעולם, רק על החיתולים הרטובים שנהגתי לתלות ושטפטפו מפעם לפעם על הכביסה היבשה שלהם. אז עשינו מין הסדר כזה, שאני מצלצלת בפעמון קטן שהיה תלוי על חבל דק בין שתי מרפסות השירות שלנו, והיא הייתה ממהרת להסיר את הכביסה היבשה כדי שאוכל לתלות את החיתולים.

לזוג שמרלוף הייתה בת ייצוגית אחת שהתגוררה במושב מחוץ לעיר והייתה מגיעה מפעם לפעם עם בעלה ושני בניה לביקור... רוב הזמן הזוג התגורר בגפו ושימש גם בתפקיד ועד הבית משום שאף אחד מהשכנים, הזוגות העסוקים במרוץ החיים, לא רצה לקחת על עצמו את המשימה הזאת...

כך יצא, שמפעם לפעם הם פרסמו הודעות לדיירים בעברית רצוצה שלעתים השתרבבו אליה שגיאות כתיב, ונשמה טובה אחת מקרב הדיירים, היה מסמן קו על השגיאה ומתקן מלמעלה, כי סדר הרי צריך להיות... במודעות הללו הדיירים התבקשו לשלם 55 לירות ושלושים וחמש אגורות עבור ניקיון חדר המדרגות והגינון, ובסוף התבקשו שוב, לשמור על ניקיון חדר האשפה, כי מה שהולך שם זה קטסטרופה והחתולים חוגגים וזאת 'סכנה של סניטציה', אם לצטט במדויק את המודעות... צריך לשמור על ניקיון הגינה ולא להרוס כל פעם מחדש את הצמחים והשתילים במשחקי הילדים, כי הגינון עולה המון כסף... והכי חשוב, לשמור על השקט בשעות המנוחה...

שלוש שנים לאחר לידת בתנו הבכורה, שסוף-סוף הצליחה לישון 6 שעות רצופות בלילה, נולד לנו הבן שהיה ההיפוך הגמור ממנה. מגיל חודשיים ישן הקטנצ'יק 7 שעות רצופות, אכל בתיאבון וחייך לעולם... בשלב זה יצאתי לעבוד בבנק ונקודות החיכוך שלי עם גב' שמרלוף הצטמצמו עד למינימום. כבר לא נדרשתי לפעמון הקטן בין שתי הדירות. החיתולים החד-פעמיים פטרו אותנו מהצורך הזה ובא לציון גואל. ילדי הבניין גדלו קצת ואיתם גם רעש הילדים והמולת המשחקים שהגיעה מדי יום מהרחבה לפני הבית. שומרת הסף לא התעייפה והמשיכה במאבקה חסר התוחלת ל'שקט'... שאף פעם לא הגיע...

כשעברנו לדירה משלנו, נפרדתי מגב' שמרלוף ובעלה במפגש פרידה חטוף לפי כללי הפרוטוקול הפולני המחייב. דפקתי בהססנות על דלת ביתם ובמלים קצרות וללא שום סנטימנטים ברכתי אותם לשלום ובלבי לעצמי אמרתי - ולא להתראות....מאז, חלפו שלושים שנה ומעולם לא פגשתי שוב את הזוג שמרלוף...

עד לאותו יום, לפני שנה, בפארק הירקון...

כאן אני צריכה להקדים ולומר שבמשך שנים רבות עבדתי בתפקיד מאתגר ומאמץ באחת מהנהלות הבנקים הגדולים בלב תל אביב. לאחר קרוב לשלושים שנה, 28 שנים ליתר דיוק, פרסמה הנהלת הבנק תוכנית פרישה לעובדים וכבר למחרת חתמתי על בקשה לפרישה מוקדמת. מזה זמן רב החלטתי שזהו, מיציתי. הגעתי לפסגה מקצועית, קצתי במרוץ המטורף של החיים, בקנוניות הפוליטיות הקטנות שהתרחשו סביבי ללא הרף בבנין המנהלה השוקק. התעייפתי מהלחץ הבלתי פוסק להביא עוד ועוד תוצאות עסקיות ולהפחית בהוצאות על גב העובדים. דהיינו, לפטר עובדים מבלי להביא להם מחליפים בעוד הנשארים. כלומר, אני ועמיתיי, עושים את עבודתנו וגם את עבודת המפוטרים. הרגשתי שהצעירים בבנק נושפים בעורפי והחלטתי לעשות סוף-סוף לעצמי, לנפשי, לחיי. החלטתי לפרוש...

אפשר לומר שהייתה זו אחת ההחלטות החכמות בחיי. בפעם הראשונה אני מרשה לעצמי להתעורר יקיצה טבעית, להתעדכן בחדשות, להתקלח בניחותא, לשתות כוס קפה בלי לחץ ולעשות ספורט, כלומר הליכה בפארק הירקון כל בוקר. אני אוהבת את תחושת הרעננות והקרירות בשעה שאני פוסעת לאורך הנחל ומתייחדת עם יופיו של הטבע, עם השקט של המים ועם משט הבוקר של הברווזים. אני מברכת לשלום את הרצים מולי ומפעם לפעם יושבת כמה דקות על ספסל מול המים, ושם שוקעת בהרהורים ובמחשבות...

כך היה גם לפני שנה, קצת לפני ראש השנה, כשפסעתי בבוקר בהיר וצח על השביל לאורך הירקון ובאחד הספסלים משמאל הבחנתי באישה זקנה על כיסא גלגלים ולצידה מטפלת תאילנדית חייכנית. משהו בדמותה של האישה משך אותי ואני התבוננתי בה עוד דקה ואז, לפתע, היא אמרה לי לפתע בקול צלול:

'בוקר טוב, מה שלומך?'

התקרבתי אליה והתבוננתי בה ממושכות ולמרות מאמציי לא זיהיתי אותה...

'שלומי טוב, גברתי, אנחנו מכירות מאיזשהו מקום'?

'אני חושבת שכן... את לא זוכרת אותי'?

התבוננתי בעיניים החודרות ופתאום 'נפל לי האסימון', כמו שאומרים. גב' שמרלוף. היא הזדקנה מאד, פניה היו חרושי קמטים אבל העיניים, עיני הרנטגן הכחולות שלה הביטו בי בסקרנות מבעד למשקפיה.

'עכשיו אני מזהה, את גב' שמרלוף, מה שלומך'?

אם להודות על האמת, עשרות שנים לא נזכרתי בה ולמען האמת, לפי חישוביי היא הייתה אמורה להיות כבר שנים רבות מתחת למצבת שיש, אבל לחיים יש הפתעות משלהן.

'שלומי טוב, כמו שאת רואה, מזדקנים... אבל אני לא מתלוננת, בסך-הכל הבריאות שלי טובה ביחס לאחרים... אל תשכחי שאני כבר בת 88'. הבטתי בה בעניין והתביישתי לשאול מה שלום בעלה, אבל היא ניחשה שזה בדיוק מה שאני רוצה לדעת ואמרה לי בחוכמה, מבלי ששאלתי... 'רפי בעלי כבר איננו איתנו 8 שנים'...

'אני מצטערת לשמוע'. 'ככה זה....אלו הם החיים. בשנים האחרונות בחיים שלו הוא היה חולה וכל יום בשבילו היה סבל שלא נגמר... כשהוא הלך לעולמו הוא גם נגאל מייסוריו'. לא ידעתי מה לענות על זה והנהנתי בראשי.

'ומה שלומך את, ורד'? 'איזה יופי שאת זוכרת את שמי', הייתי מופתעת לחלוטין. 'בטח, אני גם זוכרת את שמות הילדים שלך: מורן ודניאל'. 'וואו, אני מסירה בפניך את הכובע, איזה זיכרון יש לך'! 'נכון... אבל זה משהו שסיגלתי לעצמי בחיים המקצועיים שלי... יש לי דרכים לזכור'...

ארשת פני הסגירה את תדהמתי, עכשיו כבר הסתקרנתי. בפעם הראשונה בחיי רציתי להמשיך בשיחה עם גב' שמרלוף. 'מה זאת אומרת? את יכולה להסביר'? היא ענתה לי בקול צלול וחזק להפליא 'אני יכולה, אבל לא עכשיו. יש לי עוד כמה דקות תור אצל הרופא, כאן ברחוב הסמוך, ואנחנו תכף זזות מכאן. אם זה מעניין אותך, נוכל להיפגש כאן מחר, באותה השעה...את לא עובדת?

'לא פרשתי לפני חודשיים מהבנק, פרישה מוקדמת'. 'יופי, תיהני לך'. 'תודה רבה, אז קבענו למחר, גב' שמרלוף. להתראות'. 'את יכולה לקרוא לי ריבה'. 'להתראות ריבה'. לחצתי את ידה והמשכתי בטיול הרגלי שלי, תוהה ביני לביני על פשר המפגש ועל השיחה המוזרה.

למחרת, גב' שמרלוף לא הופיעה וגם לא בימי השבוע שלאחריו. חיפשתי אותה מדי יום על הספסל המיותם אך היא לא הגיעה לשם עם המטפלת המסורה...

שבוע עבר ומה רבה הייתה שמחתי כאשר זיהיתי מרחוק את כיסא הגלגלים חונה ליד הספסל... היא הקדימה לברך אותי. 'מה שלומך, ורד? אני מצטערת שלא הגעתי ביום שקבענו למרות שסיכמנו. הבריאות שלי לא משהו... אבל עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב...'. 'יופי...'. 'דרך אגב, לא שאלתי אותך על בעלך, שמו דורון אם אני לא טועה... מה שלומו?'

'את לא טועה... דורון בסדר, הוא כבר הרבה שנים מנהל מחלקה פנימית בבית חולים מאיר בכפר סבא... הוא גם עושה קצת קליניקה פרטית במרפאה שלו, כאן בתל אביב...'. 'נחמד,... תמסרי לו דרישת שלום ממני... אני זוכרת שבאותן שנים רחוקות שבה גרנו בשכנות, הוא עשה את תקופת ההתמחות שלו באיכילוב ונעדר ימים ארוכים מהבית'

'את זוכרת נכון מאד....זאת תקופה שהייתי מעדיפה למחוק מחיי..'.

'בחיים אין קיצורי דרך, ורד, את כבר מספיק גדולה כדי להבין את זה...'

הרגשתי פתאום כמו ילדה שננזפה על-ידי הגננת הקשוחה שלה...לרגע, הופיעה מולי שוב גב' שמרלוף כפי שזכרתי אותה מהעבר...

'את בטח סקרנית לשמוע משהו על החיים המקצועיים שלי, רמזתי לך משהו..'.

'נכון'

'בואי, שבי לידי, על הספסל..הבאתי אתי גם טרמוס קטן עם קפה וכוסות חד-פעמיות, תיארתי לעצמי שניפגש היום, אחרי שלא הופעתי למפגש שקבענו לפני שבוע'

'איזה יופי, תודה רבה'

המטפלת מזגה לי קפה בכוס הקרקל והוסיפה חתיכה מעוגת השזיפים המוכרת שזכרתי מלפני שלושים שנה, ללא הסוכר.

היא ישבה מכונסת בכיסא הגלגלים שלה, אך עיניה החכמות היו מלאות חיים והבעת פניה הייתה ערנית וממוקדת מחשבה.

'איפה אני אתחיל? אולי בתקופת המלחמה, השואה...היינו בני נוער בעיר צ'נסטוחובה כשהגרמנים הגיעו. את בעלי רפי הכרתי עוד בתנועת הנוער 'השומר הצעיר', מלפני המלחמה. הגרמנים, יימח שמם, הגיעו אלינו ממש כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה ומיד הם החלו בהתעללויות באוכלוסייה המקומית, בהתחלה, לאו-דווקא ביהודים. על היהודים הם הטילו כל מיני חוקים והגבלות, כמו למשל סרט לבן על הזרוע והגבלות על התנועה. הם החרימו רכוש של יהודים ושלחו אלפי גברים יהודים למחנות עבודה במזרח. בעיר שלנו היו קרוב ל-30.000 יהודים וכשהם סגרו את היהודים בגטו, באפריל 1941, נוספו עוד עשרות אלפי יהודים מהסביבה ויהודים מקרקוב, מוורשה וגם מלודז'. בסך-הכל היינו בגטו כמעט 50.0000 איש.

את בטח יודעת שבכל הגטאות היה רעב איום ונורא והתפרצו מחלות, בעיקר מחלת הטיפוס. אני הייתי אז נערה בת 16 והייתי חולה בטיפוס, אז אשפזו אותי בבית החולים בגטו. זה היה באמצע חודש ספטמבר 1942, בתקופת החגים. כמה ימים אחר כך, ביום הכיפורים, ב-21.9, הנאצים עשו את האקציה הראשונה ובאכזריות רבה הם פינו בערך 7000 יהודים מהגטו לטרבלינקה, ביניהם היו ההורים שלי. אחד השכנים שלח את הבן שלו להודיע לי שלקחו אותם ואת אחי הצעיר...אחר כך הם המשיכו, המנוולים, כל שלושה ימים יצא משלוח של 6000 או 7000 יהודים לטרבלינקה...

אני החלטתי שאני בורחת....אל תשאלי אותי מאיפה היה לי האומץ...הייתי חלשה מהמחלה ובכלל פחדנית כזאת, אבל רציתי לחיות...אני ידעתי שהתור שלי למות יגיע תוך כמה ימים ואין לי מה להפסיד. אלוהים נתן לי כוחות שהיום, במבט לאחור, אני לא יכולה להסביר לעצמי וגם לא לאף אחד אחר מאיפה שאבתי אותם...ברחתי יחד עם עוד חברה ששכבה במיטה לידי בבית חולים. ברחנו ליער...שם הצטרפתי לפרטיזנים ושם מצאתי את בעלי רפי שגם הוא ברח מהגטו. הוריו עדיין היו בגטו ועוד לא נשלחו לטרבלינקה, וכל החיים היו לו נקיפות מצפון על שהשאיר אותם למות והציל את עצמו...'

היא מחתה דמעה ועצרה את דבריה... המטפלת הפיליפינית ניגבה את פניה ברוך במטפחת נייר לחה.

'גב' שמרלוף...זה מאוד מרגש וכואב לשמוע...אף פעם לא דיברנו על הנושאים האלו...'

היא הנהנה בראשה...'אני אהיה כנה איתך. הרבה מאוד שנים גם לא דיברתי על כל הזוועות האלו. בשביל מה? רצינו לגדל כאן דור נורמלי בלי טראומות ובלי קומפליקציות, את מבינה?,,,אין לך מושג כמה אכזריים הם היו, האס אס וגם משתפי הפעולה הפולניים. נשבעתי לעצמי שאני אנקום...'

'נשארת עם הפרטיזנים עד סוף המלחמה?'

'נכון, וגם זה סיפור בפני עצמו, אבל כשאמרתי לך 'החיים המקצועיים' שלי התכונתי למשהו אחר לגמרי..תכף אני אגיע לזה.'

'כשהסתיימה המלחמה יצאנו מן היער והתחתנו בחתונה צנועה בעיר לובלין. שנינו איבדנו את המשפחות והמוזמנים היו החברים שלנו, הפרטיזנים ועוד כמה עשרות ניצולים שהתקבצו ... הצטרפנו לתנועת 'הבריחה', תנועה שהבריחה יהודים ממזרח אירופה למערב אירופה, למחנות העקורים ומשם באוניות מעפילים בארץ ישראל...כשהסתיימה המלחמה, הייתה בריחה המונית של יהודים מפולין ורוסיה דרך רומניה, צ’כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות פליטים, מחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. משם הם המשיכו לנמלים של איטליה ודרום צרפת בדרך לארץ ישראל. היינו מבריחים קבוצות של ניצולי שואה את הגבולות מפולין לצ'כוסלובקיה ומשם לגרמניה. היינו משלמים שוחד למי שהיה צריך....וגם זה לא היה פשוט, כי צריך לדעת למי לתת.... רפי היה מומחה בזיוף תעודות וכל הפעילות הזאת הייתה מאורגנת למופת. בשלב יותר מאוחר, הצטרפו אלינו שליחים מהיישוב היהודי בארץ. כולנו הרגשנו שאנחנו חלק ממבצע הצלה של ניצולי השואה שרצו לברוח מאירופה ולהגיע לארץ ישראל. הפליטים היו אנשים שאיבדו את הכל במלחמה - משפחות ורכוש ובתים ומקום עבודה ואת כל חייהם, אבל הרצון להמשיך בחיים היה חזק מהכול וזה לימד אותי על הכוחות שטמונים באדם. עבדנו מסביב לשעון. סחבנו ילדים על גבינו, עזרנו לאנשים שבקושי עמדו על רגליהם, שחדנו את שומרי הגבולות, זייפנו תעודות. אני לא אשכח את מראה שיירות הפליטים שבעקשנות התקדמו בדרך לא דרך, בשלג, בהרים, כשילדים קטנים על ילדיהם וצרורות על גבם. הם לא יודעים לאן אבל הם ממשיכים בעקשנות לחיים חדשים. התקווה היא שהובילה אותם.

ויקטור פרנקל, שהיה ניצול אושוויץ, כתב בספר שלו 'האדם מחפש משמעות', כי כל אדם יכול לבחור לו את הדרך שבה יגיב-בסיטואציה שבה הוא נמצא, ואפילו שזו הסיטואציה הכי קשה...את זה אי-אפשר לקחת ממנו... אני הבנתי את זה מהרגע שבו נודע לי שנשארתי לבד בעולם ואין לי על מי לסמוך, חוץ מאשר על עצמי...לא יכולתי להרשות לעצמי להיות במקום של קורבן, של רחמים עצמיים, כי אז, תוך מספר ימים, הייתי מוצאת את עצמי בטרבלינקה. הייתי חייבת לעשות מעשה, לקבוע בעצמי את גורלי...וזה מוביל אותי מאז.'

התבוננתי בה מרותקת וחסרת מלים

'בתקופה שבין השנים 1945—1948 רפי ואני נדדנו כל פעם בין התחנות של תנועת הבריחה...באחת הפעולות רפי נפצע ברגל כששומר גבולות בגבול שבין פולין לרומניה פתח באש לעבר קבוצת הפליטים שהובלנו....את בטח זוכרת את הצליעה שלו... אחרי מלחמת העצמאות עלינו ארצה, קודם כל למעברה בשער העלייה בחיפה, שם היינו כמה חודשים ואחר כך התיישבנו בבית דגן, בבית ערבי נטוש, בלי רצפה ובלי תקרה...

רפי התחיל לעבוד בסוכנות היהודית ואני נשארתי בבית עם הבת שנולדה לנו באירופה...

ואז הגיעה אלינו פנייה ממשרד ראש הממשלה לצאת לשליחות באירופה...
אל תשכחי שהיו לנו שמה קשרים בכל מיני מדינות...רכשנו שם כישורים שעשינו בהם שימוש בתפקידים שלנו אחר כך...'

'רגע, אז יצאתם כזוג לשליחות...'

'כן. אנחנו עבדנו ב'מוסד' קרוב לשלושים שנה, עד תחילת שנות השמונים...רוב הזמן באירופה אבל לא רק...על זה כבר אי-אפשר לספר...'

'שניכם?'

'שנינו, עם הילדה..'.

'וואו! אז היו לכם חיים מעניינים מאד...'

'אפשר להגיד...'

'איך זה מתקשר לכך שזכרת את שמות ילדיי? אמרת שזה קשור בחיים המקצועיים שלך'

'נו...פעמים רבות הייתי חייבת להסתמך רק על הזיכרון שלי...גם ב'תנועת הבריחה' וגם ב'מוסד'...היה צריך לזכור מסמכים שלמים בראש, תוכניות פעולה, רשימת ושמות, בלי שום דבר כתוב שעשוי ליפול לידיים זרות להפליל אותנו...זה גם כישרון אבל גם טכניקה ותרגול...'

'אני מבינה...אז לתל אביב הגעתם אחרי שסיימתם, בעצם, את התפקיד שלכם?'

'לא בדיוק. כמה שנים אחרי שהיינו באירופה וחסכנו כסף, קנינו את הדירה בתל אביב שכמעט לא גרנו בה...'

'היא הייתה מושכרת?'

'מה פתאום? היא הייתה סגורה רוב הזמן...אף פעם לא ידענו מתי נצטרך לעזוב את מדינת הבסיס שלנו, לפעמים צריך לנטוש מהיום למחר...אל תשכחי שמפעם לפעם הגענו לחופשות בארץ וגם היו שתי תקופות בהן היינו בארץ שנתיים רצופות...עבדנו כאן שנינו במטה הארגון...כשאתם עברתם לבניין שלנו, זה היה כמה חודשים אחרי ששנינו פרשנו..'.

שתקתי...הבטתי באישה הזקנה המכונסת בכיסא הגלגלים ונעתקו המלים מפי... מי היה מאמין? האנשים האפורים ביותר שהכרתי בימי חיי היו גיבורים אמיתיים, חיילים אלמונים בשרות מדינת ישראל...זה נשמע לי בלתי נתפס והזוי מכדי להיות אמיתי...

'את יודעת..' היא ביקשה לומר עוד משהו.

'כן...'

'אני אשמח אם נהיה בקשר...כבר באותם ימים רחוקים חיבבתי אותך מאד'...

'בשמחה'. הנהנתי בראשי, עדיין מעכלת במוחי את המידע החדש אודות הזוג שמרלוף.

בשנה שחלפה נהגתי להתקשר אליה בחגים ומדי כמה שבועות, לשאול לשלומה ולהחליף איתה דעות על ענייני דיומא. היא הייתה צלולה להפליא, דעתנית כמו תמיד ומעורה בנעשה בארץ ובעולם.

לפני כחודש התקשרה אלי בתה ובישרה לי שגב' שמרלוף הלכה לעולמה במיתת נשיקה, בלילה, במיטתה.

בהלוויתה המצומצמת נכחו ראשי המדינה ומערכת הביטחון.

שר הביטחון שספד לה אמר במלים קצרות: 'מסיבות מובנות לא ניתן לפרט ולספר פרטים על-אודות השרות שעשו רפי וריבה שמרלוף למדינת ישראל. אבל אי-אפשר להגזים בתרומה העצומה שלהם לביטחון ישראל....חיילים אלמונים, אפורים ואמיצים, עשויים ללא חת...נוחו בשלום על משכבכם'.

תאריך:  04/10/2017   |   עודכן:  04/10/2017
אורנה מרקוס בן-צבי
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  שואה וגבורה
לפני ימים ספורים (23.9.17 -26.9.17, חזרו כ-60,000 יהודים כשרים, הביתה, ממסעם לאומן. לפני ימים ספורים. בקרבה מצמררת לתאריך הזה (29.9.41, לפני 76 שנה), חל גם המועד, בו הוצעדו 33,000 יהודים אוקראינים אל אתר שכוח אל, בלב יער עבות, ליד בירת אוקראינה, קייב. כאן הועמדו, בשולי תעלה ארוכה, שנחפרה מראש על-ידי משתפי פעולה אוקראינים. כאן הם נקצרו בירי מקלעים עד האחרון שבהם. הנורים נפלו באין אומר ודברים, אל מותם, לתוך התעלה. לתוך שלוליות הדם. כל שנותר למשתפי"ם האוקראינים לעשות היה להחזיר במעדרים את העפר התחוח, שנכרה מראש, אל התעלה ממנה הוצא כמה שעות קודם לכן. מספר כלי רכב כבדים הועלו על העפר הטרי שהוחזר למקומו, הידקו אותו, בנסיעה הלוך ושוב. בכך נסתם הגולל על עשרות אלפי יהודים, 3 דורות, של סבים, הורים וילדים, כולם נמחקו באחת.
03/10/2017  |  מרדכי ליפמן  |   מאמרים
חבר לשעבר בפרלמנט הבלגי, שהכחיש שואה והתבטא בצורה אנטישמית, ספג בשבוע שעבר עונש חינוכי יוצא דופן. לורן לואיס הצטווה בידי בית המשפט לערעורים בבריסל לבקר פעם בשנה מדי חמש שנים במחנה ריכוז נאצי ולכתוב על חוויותיו - מדווח ניו-יורק טיימס.
25/09/2017  |  איתמר לוין  |   מיוחדים ברשת
לוונדליזם של הנוער הישראלי אין, מן הסתם, שום גבולות, והוא מתגלה, לא אחת, במלוא כיעורו. עדיין זכורים וידועים לשמצה מעשי ההשחתה וההרס שביצעו תלמידי-תיכון מהארץ במלון בקפריסין, עת בילו בו חופשה, ועכשיו, כשביקרו באתר מחנה ההשמדה אושוייץ, הם אף הגיעו לשיא-כיעורם.
20/09/2017  |  ראובן לייב  |   מאמרים
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל – בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי והפעם – דלות, הוחרם, מתפרצים ומושחתים שבת שלום ושנה טובה ומבורכת
17/09/2017  |  אביתר בן-צדף  |   מאמרים
דבר לא יפייס את שונאי היהודים האנטישמים. האנטישמי הסופג שנאה חולנית ליהודים משחר ינקותו אינו מאמין באפשרות קיומה של פשרה כלשהי עם השטן היהודי
07/09/2017  |  יעקב עמר  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il