אין שום ספק שהפיל בחדר הזה אלה הדברים האחרונים שאמר השר לשעבר מרידור - הניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון ולחזק את כוחם של הנבחרים, של הפוליטיקאים, אל מולו. הדבר הזה נמשך בשנים האחרונות, הוא מדאיג מאוד אנשים כמוני, וההתבלטות האישית שלי לגבי הופעה בפורום הזה הייתה האם כיוון שגם הרעיון של אי-שימוש בשיטת הסניוריטי נתפס כאיזשהו חלק מהחבילה הזאת שנועדה ל"שים את בית המשפט במקומו" - האם בגלל זה נכון שלא להביע את דעתי, אותה דעה שהבעתי בזמנו כשר משפטים, לפני הרבה שנים, שיש בה הסתייגות וביקורת על הסניוריטי. וההחלטה שלי היא לא להימנע מלהביע את דעתי בגלל המתקפה הזאת, שממנה, כאמור, אני מאוד מודאג, כולל הרעיון עכשיו שבית המשפט לא יוכל לבטל חוק של הכנסת על-פי החוק וכו'.
אני שומע את הדברים והדברים נאמרים מפי אנשים שאני מאוד מעריך. באמת מעריך מאוד, לא סתם מן השפה לחוץ. אני רוצה להגיב לאותם אנשים שאומרים "אם זה טוב אז למה לשנות?". אני מוכרח לומר ששמעתי את זה לא מעט בחיים, ואני מסכים שבית המשפט העליון הוא באמת מיוחד במינו, אין ספק, הוא באמת גאווה ישראלית. שר משפטים מסתובב במקומות בעולם ושואלים אותו - אתה באמת מכיר את
אהרן ברק? אתה באמת קראת את הזה? זה באמת נכון שזאת הפסיקה? וכו'.
זה לא פשוט. אבל יש סכנה במצב שבו המערכת עצמה מרגישה שהיא מושלמת. כתוצאה מזה היא עלולה לשלם מחיר באיזשהו שלב בלתי צפוי, משום שהיא כל כך הופכת לשמרנית בגלל ההערכה העצמית, המוצדקת, שלה. זה לא אומר שכל שינוי הוא לטובה, בוודאי שלא. אבל אני זוכר למשל בעניין של "חוק סער": כששינו אותו לשבעה - בית המשפט היה נגד; כשרצו להחזיר אותו - בית המשפט היה נגד. כי זה כבר מתקבע קצת. וזה נראה לי לא במקום, ויש בזה סכנה לפגיעה בבית המשפט עצמו.
אין ספק שהשיטה של הסניוריטי היא שרירותית. עם כל הכבוד לסניוריטי בחדרים ואפילו בהרכבים, ההשוואה הזאת היא לא ממן העניין. גם בכנסת, אני חושב שגם עכשיו, יש סניוריטי בחדרים. זה בסדר, זה הגיוני, אבל זה לא באמת פותר בעיות, זה כמו לזרוק מטבע. זה שרירותי לחלוטין, מה שיצא יצא, איש לא יכעס. אבל כאשר מדובר בנשיא בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט העליון הוא פניו של בית המשפט, הוא פניה של המערכת המשפטית. ובתור שכזה אי-אפשר לבטל את החשיבות שלו, גם אם לא הוא קובע הרכבים אלא המחשב. האמירה שלו היא אמירה. "זה בית המשפט של נאור", "זה בית המשפט של ביניש", "זה בית המשפט של ברק". זה המצב ואני מציע לא להמעיט בזה. זה לא אומר שנשיא בית המשפט העליון הוא זה שקובע ומכריע בנושאים ששנויים במחלוקת בהכרח. אבל ישנה רוח המפקד, ישנה רוחו של נשיא בית המשפט - ואסור לזלזל בזה.
לגבי הטענה שזה מנטרל את המתח בין שופטים - קשה לי מאוד לקבל את זה. אנחנו חיים במערכות אחרות, כולל בכנסת, כולל בין פוליטיקאים, כולל בסיעות, כולל במצבים שבהם אנשים חולמים על ראשות ועל הנהגה בתוך המערכות שלהם. האם כתוצאה מזה הם כל הזמן נצים? אומנם יש רגעים של מתח, לקראת פריימריז או דבר זה, אבל זה חולף. ולמה זה חולף? כי כולם תלויים בכולם וכולם צריכים שיתוף פעולה עם כולם. והמחשבה שדווקא השופטים יהפכו להיות נצים זה לזה ויריבו כל הזמן רק משום שכולם רוצים להיות נשיא, נראית בעיניי כמעט לא פיירית כלפיהם.
עכשיו, כמו שכאן נאמר, זה נכון שבין 11 השופטים שהיו נשיאי בית המשפט העליון לא היה ברוֹךְ. אבל גם לא הייתה קבוצת ביקורת. אי-אפשר רק על-פי ה-11 האלה לקבוע את כל העניין. אם אתה עושה בדיקה תעשה קבוצת ביקורת. אבל אתה לא עושה, אז איך אתה יכול לקבוע דבר כזה?
אתה נותן למישהו תרופה, לשני אתה נותן פלצבו, ואתה רואה שאלה שקיבלו את הפלצבו הם בריאים ואלה שקיבלו את התרופה חולים, ואז אתה יכול להגיד, הנה, אני רואה שהתרופה לא כל כך טובה.
אני אגיד לכם יותר מזה, היו שופטים, אחד מהם היה בזמני, שופט יוצא מן הכלל - מכל הבחינות היה יוצא מן הכלל - ואני זוכר שהוא היה מאוד קרוב להיות הכי ותיק. ואמרתי לעצמי שזה שופט שאני לא הייתי מוותר עליו בשום מחיר בעולם בבית המשפט, אבל גם לא הייתי מאפשר לו בשום מחיר בעולם להיות נשיא בבית המשפט העליון. לא היו רבים כמוהו. ולכן המחשבה שכל חבר בבית המשפט העליון יכול להיות נשיא... הוא יכול להיות נשיא, אבל הוא יכול להיות, למשל, נשיא שיוצר מתחים. למשל האיש שדיברתי עליו, שהיה לו פתיל קצת קצר, אני יכול להעריך שהוא היה יוצר מתחים. כך שההנחה שאם אנחנו ממנים אנשים 20 שנה קודם אז אין מתחים בבית המשפט - אני לא בטוח בה.
והעניין של הטיה מודעת או לא מודעת, או הטענה שהציבור לא ייחס לשופטים אוביקטיביות בפסיקותיהם משום שהוא יחשוב שאולי הם רצו להיות נשיאים ולכן היטו משפט חלילה - זה נראה לי רחוק מאוד.
מה שאני כן גיליתי, שלא ידעתי על זה קודם ורק כשהייתי בתפקיד ראיתי את זה, זו תופעה שהיא שנראית לי אחת הבעייתיות ביותר: שכשיש מועמדים לתפקיד מסתכלים ישר בגיל ואומרים, אה, בשנת תרפפ"ו היא תהיה נשיאה. זה נכון בעיקר לגבי מיעוטים. אנשים אומרים "חשוב מאוד שהיא תהיה שם, אבל נשיאה? עד כאן". ואז נבחרים האנשים שלא בהכרח מועדפים על-ידי חברי הוועדה, אלא כאלה שעושים איתם החשבון שאם חלילה הם ייבחרו הם עלולים להיות נשיאים. אני חושב שהדבר הזה הוא פסול, ואין דרך למנוע את זה אלא אם יודעים מראש שעניין הסניוריטי הוא לא הכרחי ואז באמת המשחק הוא הרבה יותר פתוח.
אני רוצה לומר לכם עוד משהו. הדוגמה הזאת באה ממני אולי לא במקרה. תארו לעצמכם שבאוקטובר 2024 צריך לבחור נשיא חדש. ותארו לכם שעד אז אין שום הסדר מדיני לגבי הגדה המערבית והעולם עדיין סבור שההתנחלויות בלתי חוקיות. עכשיו, תארו לעצמכם שהמועמד הכי ותיק הוא מתנחל..
עכשיו, נניח יש שופט מוערך, ראוי, יכול בהחלט להיות נשיא בית המשפט העליון. ויושבת הוועדה ומטעמים כלשהם, לאו-דווקא פוליטיים, אומרת: תראו, העולם לא איתנו בהקשר הזה, אין שום מדינה בעולם שמוכנה להכיר בזה, ואם יהיה שופט שהוא גם מתנחל, יכול מאוד להיות שייגרע מזוהרו של בית המשפט העליון והוא יהיה פחות דוגמה לגויים, אז אולי לא נמנה אותו.
אני אומר לכם, לפי דעתי, לא במקרה הוועדה בנויה כמו שהיא, ולפי דעתי זה מאוד מוצלח. יש לוועדה זכות לשיקול מאקרו מהסוג הזה, מעבר לשאלה האם לנשיא יש יתרון ניהולי על פני עמיתו. ואני מציע לא ליטול מהוועדה את הסמכות שלה לקבל החלטות גם בנושאים רגישים מהסוג הזה.
עכשיו, גם מה שקודם אמרה השרה הוא מאוד נכון. בהקשר של זכותה של הוועדה להצביע עבור הנשיא, זה מאוד בעייתי שהחוק לא אומר מה שהוא אולי היה יכול להגיד: שנשיא בית המשפט העליון יהיה הוותיק בין חברי הבית. זהו משפט ברור ואפשר היה להעביר אותו ברוב ובזה נגמר כל העניין וגם התרגיל האינטלקטואלי שאנחנו עושים כאן היום היה מיותר. אבל עובדה שזה לא קרה, עובדה שהוועדה לבחירת שופטים צריכה לקבוע מיהו נשיא בית המשפט העליון. אז מה יקרה במקרה שלנו עם הנשיא המתנחל? גם אם יש רוב בוועדה כנגד מינויו, כל הוועדה תצביע בעדו. למה לכפות עליה דבר שכזה? אני חושב שזה פשוט לא בסדר. או שיחוּקק חוק שאומר שהוותיק ביותר נבחר ונגמר הסיפור, או שלוועדה תהיה סמכות והיא לא תהפוך להיות כאן בובה בידי מישהו אחר.
משפט אחרון. תראו, אני מחשיב מאוד את הדברים שאומרים שופטי בית המשפט העליון. הם לא אומרים את זה מתוך איזשהו אינטרס אישי או משהו מהסוג הזה. הם מרגישים שכרגע ישנה מתקפה עליהם, הם רואים בכל דבר כזה איזשהו ניסיון לצמצם את חופש הפעולה שלהם ואת העצמאות שלהם, ואני יכול להבין אותם. אני לא מציע לזרוק את הסניוריטי לפח. אני מקבל, בגדול, את מה שאומר הפרופ' ברק, שהסניוריטי יהיה ברירת המחדל. אבל כן יש לאפשר לוועדה לקחת בידיה את ההחלטה ולומר שבמקרים מסוימים, למרות הסניוריטי, אנחנו רוצים לקבוע בעצמנו את הדבר הזה. התחושה היא שלוועדה אין כזאת סמכות יותר.
וככל שנוקפות השנים, ונבוא לכאן בעוד עשר שנים, אז יגידו "כבר 70 שנה הדבר הזה קיים, אז איך נבטל את זה אחרי 70 שנה, איך נסדוק את זה אחרי 70 שנה". אני מציע מאוד להיזהר מזה.
ועוד פעם אני אומר לגבי בית המשפט העליון - אתם לא תמצאו מישהו שמעריך את בית המשפט הזה יותר ממני. ודווקא בגלל זה אני מפחד מאוד מהפחד של המערכת לקיים את זה כמו שהוא. תודה.
