כב' נשיא המדינה, אני קשוב לבקשתך שלא להזכיר מחדש את כל הנוכחים הנכבדים הנמצאים עמנו פה, ולפיכך אסתפק באמירה: מכובדי כולם.
בהתרגשות גדולה - חברותיי, חברי ואנוכי, שהצהרנו היום אמונים - הננו מקבלים עלינו את התפקידים אליהם נבחרנו. נתבקשתי לשאת דברים בשם כל המתמנים, ו"הנני העני ממעש" עושה זאת בחיל וברעדה, בתקווה שאעמוד במטלה ואף אוכל להוסיף מספר הערות אישיות.
בתורה (בראשית מ"א, מ"ג) יוסף המִשְנֶה כונה: אַבְרֵך. מילה נרדפת זו למשנה היא ייחודית בתנ"ך, וניתנו לה מספר פירושים שכאן אזכיר רק את הרלוונטי לענייננו: אחד שמברך ומתברך.
אפתח אפוא, בתודה למברכינו על דבריהם הנאים, ומיד אעבור לברכות משלי. אתחיל ב
כבוד האכסניה, ואברך את כבוד נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, איש ירושלים העושה לתפארת מדינת ישראל, וכולנו גאים בו.
אמשיך לנשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, חברתי השופטת
אסתר חיות, שזהו הטקס הראשון שהיא משתתפת בו כנשיאה. את השופטת חיות אני מכיר מזה שנים רבות. היא משפטנית מצוינת, אשר עברה בכל ערכאות השיפוט במהירות מסחררת, מה שמלמד - על כשרונותיה ועל ההכרה המוצדקת בה. בעברה הרחוק - בשירותה הצבאי היא הייתה, כידוע, חברה בלהקה צבאית. לימים, כאשר נתמנתה לבית המשפט העליון, היא הצטרפה, למה שאני מכנה - תזמורת השופטים. עתה היא הפכה למנצחת על התזמורת, שאמורה לתת ביטוי הרמוני למגוון צלילי המשפט. הנני תקווה שיחד נצליח - והכל תחת שרביט המנצחים שלה.
לנשיאה היוצאת,
מרים נאור, שהאירה בנאורות את עולם המשפט שנים רבות מגיעה הכרת הטוב על פועלה הרב, שעוד ידובר בו בהרחבה עוד בהזדמנות נפרדת. נאחל לה בריאות טובה, שלווה ואושר עם בעלה, פרופ' אריה נאור, ילדיה ונכדיה. למצטרפים החדשים לבית המשפט העליון: השופט
יוסף אלרון והשופטת
יעל וילנר נאחל השתלבות טובה ומהירה. מובטחני שכישרונותיהם, ידענותם וניסיונם יתרמו רבות ויעשירו את בית המשפט והפסיקה.
את השופטת ליאורה אדלשטיין, השופטת טלמור פרס והרשמות הבכירות אירנה רוזן ומיטל חלפון נזריאן, נברך בברכת עלנה והצלחנה!
הרקעים של מי שהצהירו היום אמונים הם שונים. אנו נטועים בכל רחבי
הארץ - מקיבוץ כפר הנשיא בצפון, עבור בחיפה ובתל אביב, וכלה בדרום עד בואכה אילת. עם זאת, כולנו מאוחדים באהבת המשפט וברדיפת הצדק - ועתה יש לנו חוט מקשר נוסף: תודתנו לוועדה לבחירת שופטים שנתנה בנו אמון. ועדה זו, בה חברים נציגי הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת ולשכת עורכי הדין מסמלת - לא הפרדת רשויות, אלא שיתוף רשויות, והיא מלמדת שהדבר חיוני ואפשרי. סמליות נוספת יש בכך שהשופטים, לאחר המלצת ועדת הבחירה ומינויים ע"י הנשיא - פונים מיד למלאכת השפיטה והופכים לחלק מהרשות השופטת. במסגרת זו הם מכריעים, כמו בכל מדינות ה-Common Law בסכסוכים שבין אדם לחברו, לצד הפעלת ביקורת שיפוטית על הרשויות, והכל תוך הקפדה על שלטון החוק וזכויות האדם. גם בכך יש מן השיתוף וזוהי תורת האיזונים והבלמים (checks and balances) כולה על רגל אחת, העומדת בבסיסה של כל מדינה דמוקרטית.
מדינה דמוקרטית נשענת על דיאלוג מתמיד בין שלוש הרשויות הקלאסיות, ואליהן מצטרף בעולם המודרני גורם רביעי - התקשורת. שתי הרשויות הראשונות (הרשות המחוקקת והרשות המבצעת) הן רשויות עושות, ואילו הרשות השופטת והתקשורת תפקידן, בין השאר, לבקר וחשיבותן בתור שכאלה רבה, שכן מבלעדיהן, או תוך הגבלתן שלא במידתיות - דמוקרטיה לא תסכון.
בסיום פרק הברכות, אני רוצה גם להודות באופן אישי וחם לעוזרות ולעוזרים המשפטיים שלי, למתמחיי, למתנדבים מחו"ל ולמנהלות לשכתי לאורך השנים וכן לרשמים ולעובדים המעולים של בית המשפט העליון ולכל מי שסייע לי במהלך הדרך, לרבות עובדי משרדי ושותפי טרם הגיעי לבית המשפט העליון. לכולם חלק ונחלה במינוי שלי.
אעבור עתה למספר תובנות אישיות, שאליהן הגעתי בתום כעשר שנות שפיטה ואשר חידודן עשוי לסייע לשופטים באשר הם.
תובנה ראשונה מתמקדת בהצהרת האמונים אותה הצהרנו היום, ובגדרה התחייבנו: "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
הצהרה זו (בשינויי נוסח קלים) גובשה בשעתו על-ידי שופטי ההרכב הראשון של בית המשפט העליון (ראו:
אליקים רובינשטיין, שופטי הארץ, 79, 1980) ואומצה לאחר מכן על-ידי הכנסת בחוק השופטים ובחוק יסוד: השפיטה (סעיף 6). הניסוח מתבסס על חובות השופט, כפי שהן נלמדות מהמקרא והוא נשען על האמור בפרשת שופטים, שם עיקרי הציוויים קוראים כך: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט ולא תכיר פנים... צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים, ט"ז, י"ח-כ')
במקום סמוך (דברים, א', ט"ז) הוטל ציווי נוסף על השופטים בעת ההיא: "לא תגורו מפני איש"
על משמעות הדברים האריכו במרוצת השנים ראשונים ואחרונים, ואולם כאן אבקש להדגיש, רק שני עקרונות מעבר לאלה המובנים מאליהם, הנזכרים בהצהרת האמונים שלנו: על השופטים לפעול בשער העיר, דהיינו עליהם לשבת בתוך עמם.
בנוסף, על השופטים לדון ללא מורא מפני איש - לא מהמתדיינים, לא מהשלטון, ולא מדעת הקהל. בזמנו הציווי לא תגורו מפני איש, לא נכלל בהצהרת האמונים, שכן אז לא היה מי שהעלה בדעתו שמאן דהוא יטיל מורא על השופטים. עם זאת חז"ל, אשר צפו גם אפשרות זו מראש הסבירו שהיא לא נזכרה בפרשת שופטים מאחר שהיא נכללת ממילא באיסור "הכרת הפנים" (ספרי י"ז). בינתיים זמנים חלפו והציווי לא תגורו מפני איש נדרש והכרחי כדי שנשמור על עצמאותנו השיפוטית. הדבר מתבקש במיוחד כלפי חוץ, אך גם כלפי פנים בתוך המערכת, שהרי גם דעות מיעוט חשובות הן.
תובנה שניה - יש לתת כבוד למורשת ולקודמינו. הגעתי לבית המשפט העליון באוגוסט 2007, כל השופטים שכיהנו אז, למעט הנשיאה אסתר חיות, אינם מכהנים עוד כיום, לאחר שהגיעו לגיל הפרישה הקבוע בחוק. בשעתו הרגשתי רוממות רוח להיכנס לבית המשפט העליון, שאליו נשאתי עיני, עוד בהיותי סטודנט ואחר כך כעורך דין. חשתי זכות גדולה לבוא למשכן שכיהנו בו ענקי משפט, ולכל אורך הדרך, אני נוכח לדעת כי יש צדק באמירה שרק מכתפיהם של ענקים ניתן להגיע לפסגות נוספות.
לא אפרט כאן, את כל מי שהוקרתי בבית המשפט טרם מינויי, ואת מי שהכרתי בבית המשפט בשבתי בו, שכן טובים ודגולים הם ורבים מספור, ולאלה מביניהם הנמצאים כאן היום - אני מצדיע. מעבר להם רואה אני חובה להזכיר אחד יחיד ומיוחד - את השופט
אדמונד לוי ז"ל. בתחילת הדרך, צוותי להרכבים בראשותו, ואת ההדרכה הטובה שהוא נתן לי בכל התחומים לא אשכח, כמו גם, את אישיותו, שהקרינה עוצמה וענוותנות, והכל לצד ידע רב, הספק כביר, וכושר תמצות שאין שני לו.
"חבל על דאבדין ולא משתכחין" (סנהדרין, קי"א, עמ' א').
הנשיאים של בית המשפט, שהאחרונים שבהם נמצאים פה עמנו היום -
אהרן ברק, ד"ר
אשר גרוניס, ומרים נאור - עיצבו כל אחד בדרכו את המפעל המפואר ששמעו יצא מקצה העולם ועד קצהו. המשנים לנשיא או לנשיאה המיוצגים כאן על-ידי ד"ר
שלמה לוין, פרופסור
אליעזר ריבלין, אליקים רובינשטיין ו
סלים ג'ובראן, אשר אני בא בקהלם היום, תרמו גם הם רבות ועל חלקם בעיצוב התפיסה המשפטית של ישראל עוד יאמר ויכתב, שכן טרם הוקדשו לכך מחקר וזמן מספיקים.
עלינו השופטים המכהנים - לכבד מורשת מפוארת זו שיצרו גדולי המשפט שלפנינו ואף שבמסגרת תפקידנו עלינו לסטות, לעתים, מתקדימים במקרים המתאימים, יש לעשות כן, באחריות, בזהירות ובהנמקה ראויה.
תובנה שלישית - במהלך עשית המשפט עלינו לדאוג לחלשים, שכן בית המשפט הוא אביהם של יתומים, אלמנות, גרים, ומוחלשים אחרים, כגון: נכים, אנשים בעלי מוגבלויות, ומאותגרים נוספים. הדבר מתחייב מערך השוויון במובנו המהותי והעמוק ביותר. אשר על כן על החברה להתאים את עצמה אליהם ולא לדרוש מהם כי יתאמו עצמם אליה. הכלים לכך בתחומנו הם המומחיות והיצירתיות של המשפטן וראוי שנצעד תמיד בנתיב זה, אותו סללו בפנינו בעת האחרונה השופטת בדימוס
עדנה ארבל והמשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין.
ועתה הגיעה העת להזכיר בקצרה את מי שליוו אותי בדרכי עד הנה. ראשית לכולם, אני חייב חובה להוריי היקרים ז"ל, שאינם עימנו: אבי מורי, יוסף מלצר ז"ל, שהיה מניצולי רשימת שינדלר, ואמי מורתי, יוכבד מלצר לבית וקסלר ז"ל, ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, שהביאוני לכך שבזכות לקחיהם מהשואה, ושאיפותיהם לגבי - בנם היחיד, בחרתי במסלול המשפטי. מהם למדתי כי רק מדינה יהודית וערכים יהודיים ודמוקרטיים יעבירו אותנו משואה לתקומה וישמרו על עמנו במדינתו מיום הכרזת העצמאות ולאורך השנים - לעד.
למשפחתי הקרובה - לרעייתי מרגלית ולארבעת בני: יוסי, דניאל, ישי, ומאיר, אני מכיר תודה עמוקה על שאיפשרו לי להתפתח מקצועית והיו לי תמיד לעזר. לא הייתי מצליח, אם רעייתי שאף היא בת לניצולי שואה - לא הייתה מרגלית, תרתי משמע. ילדי, כלתי נועה, נכדיי: עידו ועומר ונכדתי טל, אף הם אבנים יקרות בעבורי ואני תקווה שהם ימשיכו לקבל בהבנה את "שירות המילואים" שנקראתי אליו.
זה המקום לומר עוד מספר מילים באשר לחילופי הדורות. נולדתי חסר סבים וסבתות, כי הם נספו בשואה. הורי, אודים מוצלים מאש, הטמיעו בי, את השאיפה ללימודים, למצוינות ולהומניות, ואילו ילדיי ששירתו ביחידות קרביות או מיוחדות, הקרינו עלי ריאליזם. כשאני עומד בפני הכרעה עקרונית אני רואה בעיני רוחי את סבי ז"ל, שהיה רב וראש ישיבה, את אבי ז"ל שהיה משפטן מובהק ומבריק, את אמי ז"ל ואת אשתי וילדיי יבדל"א, ותוהה מה הם היו חושבים על הסוגיה שבפניי. לאחר הרהור אני מגיע למסקנה, כי כנראה גישת כל אחד מהם הייתה שונה, ואז בסופו של דבר, אני פוסק, כמיטב הבנתי, על-פי הדין - כשהדורות הבאים, וקיום טובת המדינה לפניי. זוהי דילמת הדורות הייחודית לישראל, עליה דיבר שאול טשרניחובסקי עוד באודסה בשנת 1892, כאשר בשירו: אני מאמין, תאר את חלומו כך:
"ישוב ייפרח אז גם עמי
ובארץ יקום דור
ברזל-כבליו יוסר מנו,
עין בעין יראה אור"
מעבר לכל אלה, רואה אני חובה וזכות, להזכיר כאן את כל מורי מהאקדמיה, ובמיוחד את פרופ'
אמנון רובינשטיין, שהיה הראשון שבחר בי כעוזר הוראה ומחקר שלו, את הנשיא (בדימ') אשר גרוניס, אז ד"ר גרוניס, שקיבל אותי בהמשך כאסיסטנט שלו במשפט ציבורי, לצד ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל ופרופסור
אוריאל רייכמן, יבדל"א, שהעסיקו אותי באותה משרה באוניברסיטה בדיני קניין.
פרופסור נילי כהן, נשיאת האקדמיה הישראלית למדעים, וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת התשע"ז הנוכחת פה, הייתה העורכת הראשונה של כתב העת המשפטי של אוניברסיטת תל אביב "עיוני משפט", בו עשיתי את ראשית צעדי, ובעקבותיה למדתי כתיבה משפטית מהי.
תודה והערכה גם למי שהיה הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, שנמצא פה, על שליווה והדריך אותי משחר נעוריי וכן ערך והשתתף בכל ארועי משפחתנו.
לכולם תודה.
לקראת סיכום - אצטט את מה שכתב בשעתו
נתן אלתרמן עם כינוסה של הכנסת הראשונה. הוא ראה למרחוק, כדרכם של משוררים, והתבטא על היחס הראוי שבין בית המחוקקים והאסיפה המכוננת לבין המשפט כך:
"ובתוכנו וגם בגוים יוודע
כי על-אף השנים והוותק
יעמוד בפתחיך ללא חלודה
ברק חרבם של משפט וצדק
ובימי ניסיון יעביר הוא בך זיק
ונצבת את דברך להודיע,
ועיניך ליושר ולדין הצדיק,
אבל לא לתשואות היציע"
לסיום, לא נותר לי אלא לברך - לכבוד המקום והרבנים, לזכר סבי, הרב מנחם מנדל וקסלר ז"ל ולקורת רוח רעייתי את ברכת שהחיינו: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
