לכאוב ולחיות

משמעות הכותרת

לכותרת הספר "חשוקה" יש כפל משמעות: במשמעות הראשונה יש התייחסות למצב אופייני כשאנו חושקים שפתיים, הפעולה מתארת שפתיים חשוקות, מהודקות זו לזו בחוזקה מתוך כעס, כאב אצור, נחישות וכד'. התואר הוא חֲשׁוּקָה. במשמעות השנייה חֲשׁוּקָה היא אישה נאהבת, נחשקת וזו מילה שהתואר שלה בא מלשון השירה. שתי המשמעויות מתקיימות זו בזו בספר השירים הזה ששיריו הם כמו מניפה פתוחה. בכל הנף מתגלה דמות נשית אחרת. פעם קוברת את האהבה, פעם רוכבת על מטאטא כמו מכשפה מתוך מעשייה, פעם כרוקחת תבלינים העוסקת במאגיה שחורה, פעם קיסרית כלואה בתוך הגוף שלה, פעם אישה בשלה המאוהבת באהבה, פעם אימא ופעם רעיה. צבעים וקולות עולים מכל שערי הספר.

קול ותמונה

השיר הפותח את הספר נקרא "הַחְיָאָה"

בְּאַמְבּוּלַנְס דּוֹהֵר נִמְצֵאת אַהֲבָתֵנוּ,

פָּרָמֶדִיק צָעִיר מְנַסֶּה לְהַחְדִּיר אִינְפוּזְיָה לִוְרִיד מֵת.

אֲנִי לֹא מְוַתֶּרֶת,אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּקוֹל שָׁקֵט.

אֲבָל אַתָּה כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר"

על ההתחלה נפגשים הקוראים עם תמונת מצב של שחרור, גאולת הנפש לעולם הבא. שיר המתאר זוגיות ופרדה פתאומית של הגבר מהאישה. תיאור של פרידה בתוך השיר המתאר תמונת מצב קיומית. כותרת השיר "הַחְיָאָה" מהווה ניגוד למה שמתואר בשיר. הפעולה שנעשית מטרתה להשאיר את הנמען בתוך השיר במצב של חיים, הדוברת מציינת עובדה כואבת "אֲבָל אַתָּה כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר". החיים שניתנו מרגע היוולדנו, הופכים לחיים בהשאלה. כאילו אנו באים לעולם הזה לחיות את שנותינו כפי שה"מכתוב", שלנו כתוב. כל כך חשוב לנו להחיות את האיש שאהבנו. אפילו האמבולנס דוהר כדי להציל חיים. זה הרמז בכל הספר הזה, המכיל תמונות חיים וקולות צבעוניים של האהבה, שאנו למדים להכיר אותה. אלא שבספר הזה פיסות החיים, ניחוחות הצבעים וקולות האהבה הם מדריכי הספר "חֲשׁוּקָה".

שבעה שערים בספר הזה: השער הראשון: "מקום מוכה אסון" מכיל 36 שירים. שבבי תשוקה מחפשים בית "מוּכָנִים לִשְׂרֹט" (עמ'11). הכותרת של השיר היא "דְּבַשׁ" ונשאלת השאלה האם התשוקה היא מתיקות של החיים או של האהבה? וכל הכותרות של השירים בשער הזה מבליטים את הניגודיות בין תוכן השיר לכותרת. כמו בחיים הניגודיות נמשכת, מושכת ויוצרת אינטראקציה של יופי בין שני אנשים. וזה מזכיר לי שיר שלימדתי "אהבה של שני אנשים" שכתב נתן זך.... אֲבָל נָדַף מֵהֶם רֵיחַ /כְּמִין בֹּשֶׂם - / אַהֲבָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים... אֲבָל הָיוּ בֵּינֵיהֶם חִלּוּפִים/ יוֹתֵר כְּמוּסִים/ אֲבָל כָּל הַחַיִּים קְצָרִים, וְאִם אֲרֻכִּים, הַחַיִּים / אַרְצָה שֶׁגַּם בִּי תִּפְגַּע כְּמוֹ בָּרָק". מילת הקישור אבל מדגישה שהחיים הם לא דינמיקה שקטה אלא דינמיקה סוערת, עולה ויורדת כמו מערבולות של מים, פעם למעלה נאחזים בתשוקה ופעם למטה שוקעים במצולה. וכשהיא במצולה "בְּרִית הַחַיִּים מְדַמֶּמֶת" (עמ' 12).

ולמה הדימום הזה ודאי תשאלו? כי "בֵּין דַּרְדַּר לְבֵין עָפָר/שׁוֹכֵב זוּג אוֹהֲבִים" (עמ' 13). הכותרת של השיר "אֵפֶר". לא עפר ויש כאן משחק מילים כמו בחיים. אֵפֶר חומר אפור דק וקל הדומה לאבק, שנשאר לאחר שדבר מה נשרף. בשיר הזה עולות השאלות האם זהו אפר זוג האוהבים? האפר מתפזר בטבע העפר בדרך כלל מכסה ארונות קבורה. למרות שזוג האוהבים רק שוכב על עפר, אנחנו לא יודעים אם פעולת השכיבה היא חיים או מוות. בדינמיקה של השיר בסייפא, אנו יכולים להבין שזו המסתוריות של החיים, "אֵצֵא מִתּוֹךְ הַגּוּף שֶׁכִּשַּׁפְתָּ/ לִרְקֹחַ אִתְּךָ אַהֲבָה" (עמ' 14). הדוברת בוחרת להוביל את הקוראים לדרך שהיא התשוקה לחיים, דרך שיש בה שמחת חיים, יצירה, רקיחה משותפת של תבליני אהבה. החיים הם משחק והבריות משחקים את אמנותם כדי לשרוד בקומדיות ובטרגדיות של החיים. ובתשוקה יש רומנטיקה, "אַל תַּדְלִיק אֶת הָאוֹר/ תַּדְלִיק נֵר" (עמ'16), כשהתשוקה בוערת החיים מאמירים כמו צמרות העצים. בפורטוגזית קוראים לזה פשונדס דה וידה (Pashundes de Vida).

התובנות של החיים הופכות להקשבה ארוכה זוגית ובשלה שיש בה Pasión תשוקה עצמתית של האהבה". אִם הַטָּעוּת הִיא שֶׁלּוֹ/אָז לָמָּה אֲנִי בּוֹכָה" (עמ' 21). משחקי שליטה או משחקי אגו פצוע אופייניים לפשרות הזוגיות, ומה שיפה בשירה שהיא יודעת להנציח במילים רכות את התשוקה הבוערת "בְּמִּלִּים רַכּוֹת הָיִיתָ שׂוֹרֵף אוֹתִי" (עמ' 23). הכוויה נפשית לא פיזית. זו בערה של החיים. פעמים רבות נדמה, כי התשוקה נעלמת ובאה האהבה למלא את חסרונה, לעתים הופכת התשוקה הזוגית לאינדיבדואל אחד במקום שניים. אין בכך הפרעה, זהו צורך של החיים להיות לבד, ולהרגיש את ה"ביחד". הבערה הזאת היא המנוף הזוגי "לֹא יְכוֹלָה לַחְלֹם בִּמְקוֹמֵךְ/ לֹא יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ בִּמְקוֹמֵךְ "(עמ'26) פניה בגוף שני, הדוברת פונה אל עצמה, הפניה הזאת היא דיבור ישיר אל את נוכחת בזמן הווה. מהו אדם אם לא עץ תבנית מולדתו?

השיר עץ זקן מכיל שני שירים והוא דימוי לחיים המזדקנים של האדם. הנגיעה בנושא היא נגיעה פיזית של הכיעור קילוף העור, קילוף העץ. העץ צופה במעשה האהבה נשרף בקרני השמש. את היופי חווה הדוברת בשיר "כְּשֶׁאַתְּ מִתְיַחֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן/ אַתְּ מַכָּה אוֹתִי נֶפֶשׁ" (עמ' 27) אז במתיקות של החיים יש כיעור ויש יופי ואת שתיהן מכילה האהבה. כי הַזִּקְנָה היא חלק בלתי נפרד מהאדם. והיא באה אליו לאחר שהתנסה בחוויות משותפות וידע אהבה. קשה להחליט החלטות כואבות " כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רוֹתַחַת וּמְרַמָּה אוֹתִי דֶּרֶךְ הָרוּחַ/ אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִשְׂרֹף אֶת נִשְׁמָתִי/ שֶׁהָלְכָה לְחַפֵּשׂ חֲבֵרִים בְּשָׂדוֹת זָרִים"..."(עמ' 28) כשהתשוקה מתה חדלה האהבה להתקיים. אחד השירים המהדהדים והמעולים בספר הזה "קַדִּישׁ לְמֵתִים חַיִּים" (עמ' 30) - "בַּמָּקוֹם הֲכִי קַר בַּגֵּיהִנֹּם / אֲנִי אֲסִירַת עוֹלָם / לָאַהֲבָה מֵתָה. נֶגְדִּי כָּל תַּאֲוָתוֹ/ מְזִינָה אוֹתוֹ בִּשְׁאֵרִיּוֹת יוֹמוֹ,/ וַאֲנִי בְּתוֹךְ יוֹמִי, חוֹפֶרֶת אֶת קִבְרִי, / עָלָיו חֲרוּט הָעֶדְרִי".

האהבה כשהיא נגמרת פתאום היא מותירה מאחור את התשוקה שבערה בשני לבבות, את כאב התשוקה עד כדי אמירה אֲנִי אֲסִירַת עוֹלָם בכלא האהבה. קרל יונג במאמרו על התפתחות האירוס והטרנספורמציה שהם מעבירים בגוף של גבר ואישה, מראה ש"אירוס הוא ברנש מפוקפק ותמיד יישאר כזה לא משנה מה יגיד המחר. הוא שייך מצד אחד לטבע הקדמוני חייתי שלנו שיישאר כל עוד יש לנו גוף חייתי. ומן הצד השני הוא שייך לצורות הגבוהות ביותר של הרוח. אבל הוא פורח בלבלובו רק כאשר הרוח והאינסטינקט נמצאים בהרמוניה הנכונה. במידה ואחד מהם חסר, התוצאה הינה פציעה או חוסר איזון פתולוגי. יותר מדי חייתיות מעוותת את האדם התרבותי ויותר מדי תרבות מחלה את החייתי", מה שאומר שהתשוקה פראית, מניצה את הרגש וההורמונים חוגגים, אך כשהיא נגמרת לאט-לאט הדוברת מציינת שהיא אסירת עולם בגוף חסר חיים. הבערה דעכה והותירה אותה כבויה מבפנים ומבחוץ.

ההשתוקקות לחיים היא השיא של לבלוב הפריחה והדעיכה היא הפצע הכואב כשתם הקשר והאהבה מתה. "אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, זֶה נִגְמַר,/ מָה שֶׁהָיָה הָיָה/ הַגַּלְגַּל נֶעֱצַר" (עמ'31). כשזה קורה יש טקס לגילוי מצבה של יום הנישואין. יש בשיר הזה תיאור של מצב יומיומי כדי להשאיר את המצבה נקיה ומצוחצחת בטהרתה כמו יום הנישואין, יש צורך לשמר את הטוהר ואת היופי שהביא קשר הנישואין, אלבום התמונות של הילדים שבנו קשרים אחרים והביאו שמחת חיים לדוברת ולאיש שפעם אהבה והדמעות באות על אהבה שהוחמצה שהייתה גם התחלה וגם סוף כמו בחיים, הגעגוע זוכר את מות התשוקה ומות האהבה. השער הראשון הוא הקדמה לזוגיות שכבתה והדוברת ומושא אהבתה הם שני אנשים זרים.

קול הטיפול וקול המטופלת

השער השני: "לבשל את העבר" מכיל 20 שירים. הדוברת מכניסה את הקוראים אל אולמי נפשה. נכון הרגש מת ועמו התשוקה לאותו אהוב נעורים, אך בניגוד אליו היא שפויה והיא פוסעת "אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ/ לִמְצֹא נְשָׁמָה" (עמ' 39). במסע הפנימי שהיא עורכת בנפשה, היא שואלת את עצמה "הַאִם הַזִּכָּרוֹן זוֹכֵר" (עמ'41) בביבליותרפיה התחום בו אני עוסקת, כדי לרפא את הנפש, צריך לגעת בפצעים פתוחים. הדוברת ממש מעבירה סשן טיפולי באמצעות שיריה: "הֶחְלַטְתִּי לְבַשֵּׁל אֶת הֶעָבָר/ בְּשֶׁמֶן רוֹתֵחַ שׂוֹרֵף יִסּוּרִים.../ מְשַׁחְרֶרֶת טְרָאוּמוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ "...(עמ'42), הרגשות והחרדות הופכים למרתף אינקוויזיציה "אֵין לָךְ שְׁלִיטָה/ הֵם מְצַחְקְקִים בְּתוֹכִי/ הִתְגַּעְגַּעְנוּ" (עמ'44) התשוקה מדומה לקופת תענוגות החבויה בבוידם, כדי להשתוקק אליה באמת צריך לבחור את הדרך שהדוברת צריכה לטפל בעצמה כדי להקיא מתוכה את סיפור חייה, להתבונן בו, לא לפחד ממנו, לא להרגיש שחרדותיה ופחדיה צולבים אותה על מוקד האשמה. "הַשֵּׁדִים הֶחְלִיטוּ לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה/ וְלַהֲפֹךְ אוֹתָהּ לַאֲבַק שְׂרֵפָה,/ הַשִּׂמְחָה הִיא חֵלֶק מִתְּשׁוּקָה בּוֹעֶרֶת "(עמ' 46).

ההתמודדות עם השדים שצצים מחרכי הנפש לא פשוטה, הכאב ער ועומד על המשמר, מלווה צמוד לא מרפה. השמחה שמגיחה החוצה יוצרת הזמנה לריפוי. ככל שנוגעים בפצעים הפתוחים ומנקים אותם בעזרת מים לא רק דמעות, חלק מהדרך הטיפולית עברה הדוברת. כי השימוש במים יוצר סגולת ריפוי. המים מרפאים וזה ידוע, גם מבחינה פיזית, כשאדם נכנס לברכה והוא מוגבל בתנועותיו, המים מסייעים לו להרחיב את תנועותיו ולבצע פעולות שלא חשב עליהן, אז השימוש בניקיונות הרבים שעושה הדוברת, מלמדים את הקוראים שפצעים צריך לחטא במים. אחרי פעולת החיטוי, הלב מחפש ריגושים חדשים, סימנים בטבע מרמזים על צמיחה, הלמידה להתאהב מחדש באה מהתבוננות דרך החלון. שם עיני הנפש פוגשות עיניים או דמות באדום של אישה אחרת, מפגש העיניים יוצר הבזק של אור התחדשות החיים. כל אלה הם תחושות הנוצרות ממקום של למידה מחדש והערכה נכונה של החיים.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל" (לאה גולדברג).

היכולת להתבונן מחלון הבית באישה עם כובע אדום, היא ההשתוקקות של הצמיחה מחדש והשיר של גולדברג מבטא את התפילה החרישית, "תפילה" הוא שיר הודיה ובקשה לאל השלובות במילות השיר זו בזו. המשוררת הדוברת בגוף ראשון יחיד מבקשת מהאל את היכולת לברך ולהתפלל - לשאת תפילה אליו, על כל תופעה בטבע הסובב במחזור החיים מהבשלות ועד הקמילה: „עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל" - האני הדוברת מהללת את חווית הקיום האנושי באשר היא המזדהרת מול נוכחות האל. הקיום האנושי על-פי גולדברג הוא החופש - הַחֵרוּת - להיות ולמצות את מגוון ומירב קשת התחושות, הרגש והתודעה שנחון בהם האדם. החופש על-פי גאון רוזנבלום הוא המים - הצמיחה- החיים. "אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה.../אֲנִי בּוֹחֶרֶת לֶאֱהֹב...אֲנִי בּוֹחֶרֶת לְחַיֵּךְ..." (עמ'58). השיר המסיים את מחזור השירים הזה מצעיד אותה אל הדרך החדשה שבחרה לעצמה. הדרך היא הריפוי, הכתיבה של השירים היא התהליך עצמו. לגעת בכאב, להתמודד עמו ולנצח אותו. הנצחון הרגשי משאיר אותו מאחור ברגע שבחרה לחיות "נָגַעְתְּ בָּאֵשׁ וְיָצָאת בַּחַיִּים וּלְתוֹךְ הַחַיִּים/אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִחְיוֹת". המאבקים הפנימיים של הדוברת בשיריה מזכירים לי את הדמות הנערצת פסיכה. היא גיבורת האהבה וגלגול רגש האהבה ועבודת הנישואין, הם נושאי התגברותה והתפתחותה. השירים בספר הזה הן תמונות של מצבי חיים, ככאלה אני רואה את מאמציה של הדוברת להילחם במה שלא תורם ומקדם, להשאירו מאחור וכמו עוף החול להתעורר אל התשוקה של החיים.

השער השלישי "מוכרת רומנטיקה" מכיל 11 שירים. השער הזה עוסק בקול ההתפכחות. הכמיהה לאהבה, הרצון להיות נאהבת, הרצון להיות נחשקת הוליד את הצימאון לחוות את הלידה מחדש. "הָיִיתִי קֵיסָרִית /כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גּוּף/ מְזַיֶּפֶת אֶת מַעֲמָדִי בָּאִימְפֶּרְיָה,/ מַסְתִּירָה חַיִּים מִתַּחַת לַפֵּאָה/ עַכְשָׁו אֲנִי מֶפְלַרְטֶטֶת בְּתוֹךְ רֶכֶב יָשָׁן. בַּחוּץ הֲמֻלָּה, וַאֲנִי /לֹא מַפְסִיקָה לִצְחֹק/ אֵיךְ הָיִיתִי קֵיסָרִית/ וְהָפַכְתִּי לְאִשָּׁה "(עמ'69). ההתפכחות מציינת הדוברת במחזור שירים זה, היא התובנה הגדולה של חייה. ההתפכחות באה לאחר בחירת דרך והצהרת כוונות מה אני רוצה מחיי, האם להיות גיבורת שמש שהתשוקה בוערת בה, אך היא כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גּוּף. בעברה הייתה קיסרית שמלכה על נתינים בהווה היא אישה פשוטה ואיננה מולכת על איש אולי רק על רגשותיה. היא מחזירה לעצמה את השליטה על חייה. בדוכן דמיוני היא מוכרת רומנטיקה, מוכרת אשליות רומנטיות ורואה את החיים בבדידותם ובעלבונם. גברים מוכנים לקנות אהבה לשעה בסמטה או בבית מלון זול, כי האהבה ארעית בחייהם והתשוקה לגעת בבערה של החיים תלויה על כסף שהוא שיכרון הכוח.

השער הרביעי "לחש של אהבה" מכיל 6 שירים ועוסק בקול התעתוע. איך לשמר אהבה ובאילו דרכים. כישוף, מאגיה שחורה ומאגיה לבנה. אפשר להכין קערות קטנות של השבעה עם שם האהוב. רצוי להדליק ארבעה עשר נרות בלילה ולהגיד לחש אהבה באקסטזה משלהבת. אפשר להזמין את לילית וחברותיה לטקס קדום וארכאי שבו נבחר האוביקט המיני לפיתוי. בחלומות הופכת הדוברת למכשפה הרוכבת על מטאטא פעם היא "מְכַשֵּׁפָה לְבָנָה/ בְּאַדֶּרֶת שְׁחֹרָה" ופעם היא מכשפה דוהרת על מטאטא שנולד לפניה כמו בסדרה של הארי פוטר, היוצאת ממטבח כישופיה ועפה אל המרחב ואל החופש. הכמיהה אל החופש גם רכובה על מטאטא היא כמיהה רגעית וזמנית, כי גם למכשפה אין חיי נצח ואת השיקוי לחיי נצח היא לא יכולה לרקוח לעצמה.

הרדיפה אחר עצמאות היא כמו הרדיפה של האור והחושך המתעתעים, מתערבבים והבוחשים בחייה של הדוברת. אור מסמל ריפוי, צמיחה ואהבה. חושך מסמל כאב, כאוס ודעיכה של החיים. בטלטלה הזאת הרודפת ונרדפת של כוחות עולבים, זועפים, כועסים, מצמיתים לומדת הדוברת לרפא את עצמה לחשוק שפתיים, לבלום את הכאב ולהקיא אותו מתוכה. הוא אימלל אותה שנים רבות. הייתה בתוכו והוא חי בתוכה הצמית אותה לגמרי עד שלמדה להכיר בערך עצמה ולהקיא אותו מתוכה. "הָאִשָּׁה בְּשָׁחֹר/ צְאִי מִמִּבְצָרֵךְ, אָמְרוּ לָהּ.../פִּתְחִי אֶת סְגוֹר לִבֵּךְ, אָמְרוּ לָהּ.../מְחִי אֶת דִּמְעָתֵךְ, אָמְרוּ לָהּ...צְאִי, צְאִי מִקִּבְרֵךְ"(עמ'80). כל חייה חיה את שחור חייה. האור היה ברגעים בודדים ניסה לעטוף אותה ולהוציאה מתוך בגדי האלמנות שלבשה על מות האהבה הראשונה של חייה.

האור מוביל אל ריפוי בספר הזה בולט המאבק בין החושך לאור והכלי שנולד ממאבק זה הוא האומץ להתמודד עם האמת, להפנים, לשחרר ולהמשיך הלאה. עמודי אור הם עמודי בסיס בכל גוף. הגוף הוא הבית מבחינה פיזית והוא הבית הרגשי מבחינה נפשית. עמודי האור בספר הזה הם השירים שנכתבו כמו חוליה בשרשרת החיים המובילה לריפוי פנימי. למילים יש צליל וצבע העוטפות את פיסות החיים לבכי דִּמְעָתֵךְ (הצליל) מִּבְצָרֵךְ - סְגוֹר לִבֵּךְ - מִקִּבְרֵךְ שלוש המילים האלה יוצרות אטימות, חנק וסגירה סופית. (צבע) הצבע של שלושת המילים האלה הוא שחור בכל גווניו. אך הצליל של המילים" צְאִי" החוזר חמש פעמים בא להדגיש שהאומץ הוא המוביל אל הבחירה לחיות מחדש את חייה.

השער החמישי "אהבה חדשה" מכיל 36 שירים ומביא את קול האומץ הנוטע בדוברת כוחות מרפאים, תבונתיים המובילים אותה אל ההארות של דרכיה מתוך מסע פנימי מתבונן ואמיץ. "גּוּף עוֹטֵף גּוּף...מְתִיקוּת וּמְלִיחוֹת מִתְעַרְבְּבוֹת זוֹ בָּזוֹ" (עמ'85). ובשיר אחר האומץ מוביל לזהות חדשה " מִשְׁתַּחֶלֶת לְתוֹךְ מְבוֹכִים / חֹרִים שְׁחֹרִים מִסְתּוֹרִיִּים...פּוֹרֶצֶת מִתּוֹךְ גִּבְעָה...נוֹגַעַת בַּשָּׁמַיִם, מְאַבֶּדֶת שְׁלִיטָה "(עמ' 90). מחזור השירים הזה אהבה חדשה הוא הפצעה של כל נים ונים בגוף ובמחשבה. אותות הגוף הם פרפרי התרגשות, ציפייה דרוכה, חוסר שקט " אֲנִי מְחַכָּה יְשׁוּבָה...דֶּלֶת חַמָּה מְחַכָּה "(עמ'96)," יֶשְׁנָם רְגָעִים בָּהֶם אֲנִי זוֹכֶרֶת/ הֵעָדְרוּת הָאַהֲבָה הִיא הַקְדָּמַת הַמָּוֶת "(שם). האומץ לגלות את האהבה, את הרגש המאדים את הלחיים ומצייר חיוך על השפתיים, הערגה לכמיהה וההשתוקקות לתשוקה, לבערה הזאת ההופכת שניים למרקם אחד של אהבה. כל אלה הם רגשות רדומים שמתעוררים מחדש לאהבה. בד-בבד שואלת הדוברת בשירים, האם אלף נשיקות, אלף געגועים, אלף פיסות חיים או תמונות מצב, האם ההתאוות להבעיר את הגוף, כל אלה יכולים למחוק את הכאב?

הַלֵּילוֹת הוֹפְכִים בְּהִירִים/ הַשְּׂפָתַיִם בּוֹעֲרוֹת מִגַּעְגּוּעִים" (עמ' 106). אוהבת את הלשון העשירה של שפת השירה המליצית. "כְּשֶׁתָּבוֹא/ תְּשׁוּקָה מַבְעִירָה אֶת עוֹרְקֶיךָ". ובשיר אחר האומץ להעז ולחשוף את הכאב, לעמוד מולו בנחישות, בעקשנות, למרות שהוא קיים "בָּחַרְתָּ שְׂמָלוֹת קְלִילוֹת עַל פָּנַי" (עמ' 110), זה אומץ! לכאב יש צורות שונות בספר הזה והן צורחות ומהדהדות במחשבה " נָתַתִּי אֶת הַלֵּב / וְשָׁבְרוּ לִי אוֹתוֹ "(עמ' 102) " וַאֲנִי הָאַחֶרֶת בָּכִיתִי " (עמ' 114), ובשיר אחר" אַתָּה מֵבִיא אוֹתִי / לִכְאֹב אֶת גַּעְגּוּעַי/ לִכְאֹב אֶת עֶרְגָּתִי" (עמ'116). כאב משברון לב, זה כאב מצמית.

בשער השישי "שפת אם" המכיל 6 שירים יש געגוע לעץ החיים היציב-געגוע לאמא. "עַד שֶׁאִמָּא עָבְרָה לְעוֹלָמָהּ/ וְהַיַּתְמוּת הָפְכָה אוֹתָהּ לְמַּסָּע "(עמ' 123), שפת אם מהולה באהבה ובכאב " אַבָּא לוֹחֵשׁ/כְּשֶׁכּוֹאֵב, יַלְדָּהּ שֶׁלִּי, אֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים"(עמ'124). " הַפַּעַם אֲנִי לוֹקַחַת רַק זִכְרוֹנוֹת הִיא אוֹמֶרֶת / אֶת אַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת מַשְׁאִירָה לָךְ "(עמ'125).

השער השביעי "הגשר אל ביתי" מכיל 6 שירים שהייתי מאחדת אותם עם השער הקודם. פרדה מן הגוף יש בשער הקודם ואין צורך היה להפריד בין השירים, הם יכולים להיות במקבץ אחד של 12 שירים שעוסקים באהבה היציבה של ההורים, שהורישו לבתם את הירושה האיכותית של החיים. לחיות מתוך אהבה, להעניק אותה לילדים ולדורות הבאים "מַעַרְכוֹת יְחָסִים הֵן/ חִפּוּשׂ אַחַר צְלִיל הַמַּשְׁלִים/הַרְמוֹנְיָה בַּמַּנְגִּינָה" (עמ' 135).

ובספר יש איסוף של כוחות להתעורר ולחיות כמו עוף החול. הכוויה בנשמה נעלמת כשמתעוררת התשוקה לחיים. זה כמו להיוולד מחדש, ליצור אני אחר. דיוקן שירי עצמאי שונה ממה שהוכר. יצירת חוליה אחר חוליה בשרשרת החיים היא זו שמצמיחה כוחות לפרוץ החוצה מתוקנת, שלמה זכה וברה. אגדה אינדיאנית מספרת על כוח רצון של בת רוח שמרגישה שאין לה כוח לנשוב בעולם. הרוח הגדולה שוכנת בתוך עץ זקן והיא באה אליו ומבקשת רשות לדבר עם הרוח הגדולה. היא נושפת וכל בועות האוויר שהיא מוציאה לא יוצרות הדברות עם הרוח הגדולה. בת הרוח הקטנה נושמת נשימות קטנות, מלמדת את עצמה בכל נשימה להרחיב את תנועתה. ככה היא מתחילה לקבל חוזק פנימי. היא מנסה שוב להוציא אוויר מתוכה אך הפעולה לא עושה רושם על ענפי העץ הזקן. דמעות זולגות מעיניה והיא ממשיכה לנשום ולהרחיב את נשימותיה והתנשפויותיה. כשענפי העץ זזים היא מרגישה סחוטה וחסרת אונים מהמאמץ הגדול. הרוח הגדולה מפיחה בה כוחות ואומרת לה כדי להזיז דברים צריך לפעול במתינות, בנחישות, בהתמדה. כל הפעולות דורשות סבלנות ואומץ כדי להכיר את עצמך טוב יותר. זה מה שקורה בספר הזה שצבעים וקולות מתערבבים בו. אומנם הם מחולקים לשערים, כל אלה בונים את הדיוקן הלירי של המשוררת שמרפאה את עצמה דרך כתיבתה. הספר הזה מצמיח כוחות פנימיים והוא מתאים לאוהבי שירה וגם ליועצים טיפוליים. כתוב כמו יומן חיים עם נקודות ציון רגשיות בזמן, שמה שמאחד את כולן הם הקולות המגיחים החוצה ומבקשים לחיות, לבלוע את העולם, לחוות את התשוקה לחיים. החשוקה או הרצון להיות נאהבת עוברת מסע רגשי מתבונן ועמוק אל תוך פנימיותה, נחבלת, צמאה ליד מלטפת וכואבת את מהמורות החיים ויוצאת ממנו מחוזקת עם חוסן נפשי עמוק ומאיר המסוגל להכיל בתשוקתה לחיים את כל הנקרה בדרכה. ספר מומלץ לאוהבי שירה ולמטפלים בביבליותרפיה.