על חשיבותו של החינוך ליזמות

לפני ימים מספר, הוזמנתי על-ידי מנהלת של בית ספר יסודי באזור השפלה להעביר סדנת יזמות לילדי כיתה א'. חשבתי על כך בדרך לשם. הילדים הללו יסיימו את לימודיהם במערכת החינוך הפורמלית אי-שם בשנת 2030. אז הם יצאו לשוק העבודה ויתחילו את חייהם בעולם שאין איש מאתנו שיודע כיצד ייראה ומה יהיה אופיו. עניין החינוך ולאן מועדות פניו מעסיק בימים אלה את טובי הקברניטים של התחום החשוב בארץ ובעולם, ובצדק.

במשך דורות רבים עברה האנושות שינויים ועידכונים רבים. מחברות שבטיות המתגוררות בכפרים קטנים חברנו למבנים סוציאליים עצומים המתגוררים בערים גדולות המוארות באור יקרות חשמלי. אמצעי התחבורה עשו קפיצה מרשימה. הכרכרות המונעות על-ידי בעלי חיים החלו לשנע אותנו אפילו אל מחוץ לאטמוספירה במנועים שרק הולכים ומשתכללים. ענף הבנייה התקדם מאבנים מסותתות, טיט ועצים, לבנייה משוכללת של מתכות ובטון, האלקטרוניקה והמחשבים הפכו כל פעולה, אדירה ככל שתהיה לאפשרית ברחיצת כפתור, הרפואה מאריכה את חיינו, והמחקר הביולוגי הופך אותם לנוחים יותר עם חקלאות מתקדמת המאכילה את כל מי שצריך.

אך מאז ישבו תלמידיו של אפלטון סביבו בחורשה למרגלות האקרופוליס ועד ימינו אנו, לא השתנה הפורמט החינוכי באופן בסיסי. בא המורה, עומד בפני תלמידיו. מוסר להם אינפורמציה, ועוד אינפורמציה, והתלמידים מצדם משננים אותה, שוב ושוב ביחד ולחוד עד שצוברים מסה ראויה של ידע ומידע. מערכת החינוך מעדכנת תכנים אומנם בהתאם להתקדמות הידע והמחקר, אבל הפורמט הקבוע של חינוך פרונטלי מבוסס שינון והעברת מידע נותר פחות או יותר על קנו.

במאה התשע עשרה, כשהחינוך הפך להיות נחלתם של רבים, החלו מערכות החינוך לגבש את הנושאים העיקרים בהם עוסקים מרבית התלמידים עד היום. אם תרצו- מקצועות הליבה. מתמטיקה, היסטוריה, שפות זרות וכו'.

הרציונל שעומד מאחורי אותה רשימה מקודשת גובש כדי לנווט את התלמידים לאחד משני המסלולים- האחד אל האקדמיה- אותם מקדשי ידע, והשני אל שוק העבודה המקצועי- ידע או יזע. כל תלמיד על-פי יכולותיו, מעמדו החברתי, הכלכלי, הגאוגרפי, תווה לעצמו את עתידו כמעט עד לסוף ימיו כבר אז. מקומו בריבוד החברתי-מקצועי נקבע כבר מראש, ומיום שקם מספסל הלימודים ועד שהתיישב במועדון הגמלאים החביב עליו בערוב ימיו, עבד בדרך כלל באותה העבודה ובאותו מקצוע. כל מערכות החינוך בעולם ובכללן גם זו הישראלית, פעלו ורובן עדין פועלות כך, ואולי במידה מסוימת של צדק.

עד לאחרונה השיטה עבדה. אבל כמו כל שיטה וכל מודל שמיושם במשך זמן רב, ראוי היה לעצור ולבחון את הרלוונטיות שלהם לימים אלה וחשוב מכך- עד כמה תהיה השיטה עדיין רלוונטית עבור ילדי כיתה א' שיסיימו את חוק לימודיהם אי-שם בשנת 2030.

ניתוח מדוקדק של שוק העבודה מלמד כי כבר היום ובמגמה הולכת ומתגברת, האדם העובד יחליף עבודה בכל 4 שנים בממוצע. העבודה המאורגנת הולכת ונעלמת ועמה הביטחון התעסוקתי שהדביק עובדים לכסא עד לגיל הפרישה. בעתיד הלא רחוק אחוז נכבד מהם אם לא רובם יהיו עובדים עצמאיים- פרילנסרים בעגה הישראלית-לועזית. בארה"ב הם מכונים אנשי ה-1099 על שם טופס הדיווח לרשויות בסוף שנת המס על ההכנסות. בארצות הברית לדוגמה עלה מספרם של ה 1099ers לכמעט עשרים אחוז מהעובדים במשק בשנים האחרונות. בענפים רבים בישראל המצב אינו שונה. למשל ענף התקשורת.

וכאן אנו נדרשים לשאלה. האם מערכות החינוך "המסורתיות" מותאמות לתמורות האדירות הללו במשקי העבודה? התשובה היא כנראה שלילית. בוגרי בית הספר העירוני לשנת 2030 יידרשו ליכולות של חשיבה אחרת, עצמאית, הם יצטרכו לדעת להמציא עצמם מחדש אחת לכמה זמן. הידע הנצבר מדי יום ומדי שעה במאגרי המידע הוא עצום והוא הולך וגדל בטור הנדסי. השיעור הפרונטלי בו עומד המורה ומעביר את החומר לתלמידים הולך ונהיה פחות ופחות אפקטיבי, לא כי המורה לא טוב חלילה, אלא כי הוא לעולם לא יוכל להתחרות ולהדביק את כמות הידע ההולכת ומתעדכנת, הולכת ומתרבה בעודו מדבר. שום שיעור במערכת החינוך הנוכחית לא באמת שם דגש על חיפוש ואיתור הידע. רוב השיעורים משאירים את המורה והתלמיד באזור הנוחות- להעביר/לקבל את הידע הקיים שנקבע מראש, וזהו.

במקומות מסוימים בעולם, מעטים עדיין אך הם הולכים ומתרבים, מתחילים להבין כי טובת ילדינו דורשת אימוץ גישות חינוכיות חדשות. לפרוץ החוצה מהגישה הדוגאמתית של השיעור הפרונטלי אל החינוך המעודד חשיבה עצמאית, יזמית. מעשית יותר. למשל הצגת סיטואציה, חיפוש אחר פתרון ומציאתו. גישות של מחקר ולימוד עצמי בהן נדרשים התלמידים ללכת ולחקור בעצמם את הנושא המדובר.

אחת השיטות המדוברות לאחרונה בהקשר זה היא גישת ה-BPL. עקרונות השיטה היא לימוד שלא באמצעות השיעור הפרונטלי אלא דרך פרון בעיות. המורה הוא לא מקור המידע והידע אלא רק מדריך את קבוצת הלומדים (בין 4 לשישה בדרך כלל). מטרת השיטה היא להקנות ללומדים ידע עיוני אך גם מעשי, יכולת פתרון בעיות, פיתוח למידה מותאמת אישית, יכולות שיתוף פעולה והנעה עצמית. למידה מבוססת בעיות היא סגנון שללמידה פעילה, העבודה בקבוצות מגלה להם מה הם כבר יודעים, מה עליהם לדעת ואיך לגשת למידע הנחוץ שעשוי להוביל לפתרון הבעיה. על המנחה לבנות את ביטחון התלמידים על-מנת שיוכלו להתמודד עם הבעיות ולעודד תלמידים, ובד בבד להוסיף לאתגר אותם, ולהרחיב את הבנתם. המורה המנחה לא מלמד אלא רק מדריך אותם כיצד לעבוד.

אחד האנשים הבולטים בימים אלה בתחום היזמות הוא אילון מסק. האיש שעומד מאחורי חברות הענק פייפאל, ספייס איקס וטסלה התראיין לאחרונה בערוץ טלוויזיה סיני בנושא חינוך ילדיו. מסק סיפר כי חיפש בית ספר ראוי לילדיו, אחד שמשנתו תעלה בקנה אחד עם תפיסת עולמו בענייני חינוך. משלא מצא אחד כזה החליט להקים מוסד כזה בעצמו (כן ככה זה כשאתה שווה כמה מיליארדי דולרים, רעיונות כאלה הופכים לטיפה יותר קלים לביצוע). תלמידיו של בית הספר הפרטי והזערורי של מאסק (לא יותר מארבעה עשר תלמידים) לומדים באופן מעשי יום יום על הנעשה בעולמם. בשיעור מכניקה הם יפרקו מנוע, על הדרך יקבלו הסברים על דרך פעולתו וגם על השימושים הנרחבים של המברג והצבת. בשיעורי מתמטיקה הם ילמדו לא רק על שברים עשרוניים וסדרות חשבוניות, אלא מה השימוש המעשי בהם, נניח בעת בקשה למשכנתא.

בליבן של גישות חינוכיות אלה ההבנה כי פחות חשוב היום להעביר ידע. הידע מקיף אותנו והוא ממש בכף ידינו בכל עת שנחפוץ בו. חיפושו, מציאתו והרלוונטיות המעשית שלו להמשך חיינו הוא המרכיב החשוב בעת הזו.

איננו באמת יודעים כיצד ייראה עולמם של בני האדם העובדים בשנת 2030 אבל זוהי חובתנו כהורים ואנשי חינוך לתת בידיהם של דור העובדים העתידי- הלא הם ילדינו את מרב הכלים הנכונים להתמודדות עם אתגרים אלה.