דילמה קשה: יש בארץ כ-44,000 מסתננים מאפריקה שמהווים מעמסה כבדה על העם היושב בציון מסיבות שונות. מאידך-גיסא, הם אנשים מסכנים המעוררים רחמים. כך אנו נמצאים בדילמה קשה. אין פתרון פלא. כל החלטה כואבת. לכל החלטה יש מחיר.
רחמיו על כל מעשיו: בוודאי יש לעשות חסד לכל אדם שנברא בצלם אלוהים. הרמב"ם מביא את הפסוק "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ה ט). במיוחד עלינו להיות רגישים לזה, כיוון שמדינות העולם לא רצו לקלוט אותנו כאשר ברחנו מגרמניה נאצית, כך שנאלצנו פעמים רבות לחזור לשם ולהירצח במחנות השמדה. ומעשה בתום מלחמת וייטנאם שספינה של פליטים נסחפה ללב ים, ואף מדינה לא רצתה לקלוטם, ואז ראש ממשלת ישראל החליט לקבל אותם, בזוכרו את פליטי השואה. אבל אז היה מדובר במחווה הומניטרית חד-פעמית, ולא בשאלה קיומית כבדה כמו היום.
אמנת הפליטית של האו"ם: לכאורה, אין כאן מה לדון, שהרי אנו שייכים לאו"ם ולכן האמנות מחייבות אותנו, כלומר "הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם -The Universal Declaration of Human Rights", שאם אדם נמצא בסכנה, מותר לו לבקש מקלט במדינה אחרת. רוב הפליטים בארצנו באים מאריתריאה והשאר מסודן. באריתריאה יש יחס אכזרי מאוד למיעוטים. אין חופש דת. זו דיקטטורה עם כליאה ועינויים. יש גיוס חובה, אך לאו-דווקא לתפקיד צבאי, אלא לעבודות כפיה קשות על כבישים וחפירות לשנים רבות, ונשים בצבא הופכות לשפחות לחטאים למפקדים. עריקה מן הצבא נענשת קשות, אפילו גזר-דין מוות.
אם כן, לכאורה, בלי לדון עתה מצד ורחמיו על כל מעשיו, אנו מצווים על-פי אמנת האו"ם לקבל אותם וקל וחומר לא לגרש אותם. אך באמת, אין זה כל-כך פשוט. קודם-כל, אין זה כך שכל פליט רשאי על-פי אותה אמנה לבוא ולהתיישב איפה שהוא רוצה. עליו לקבל אישור. יש עתה בעולם כ-50 מיליון פליטים, שעוזבים מדינותיהם בלית ברירה, עקב רדיפה על-רקע פוליטי, לאומי, דתי או גזעי. וכן עקב אסונות טבע, כגון רעידת אדמה, שטפונות, רעב.
אמנם האו"ם מעניקה מעמד פליט רק למי שבורח מסיבות פוליטיות ולא מחמת אסונות טבע או משבר כלכלי. גם עליו לפנות למדינה בה הוא מבקש מקלט כדי לקבל אישור. לשם כך, עליו להוכיח באופן מספיק שמסוכן בארץ מוצאו, ואז לחכות לתשובה. בינתיים הוא מתגורר במרכז קליטה של האו"ם ורק אם הוא מקבל תשובה חיובית, אז הוא במעמד של פליט ויכול להישאר כמה זמן שירצה ולחפש עבודה ומגורים.
כמובן, יש כל-כך הרבה פליטים, שמדינות העולם אינן יכולות לקבל את כולם. כל יום בורחים מאפריקה לאירופה בגלל מלחמות ועוני אלפים וכל שנה מאות אלפים. יש גם שמפליגים בספינות רעועות וטובעים בים. מדינה איטליה הצילה מאות אלפים וקלטה אותם בארצה. אך כבר אין לה יותר יכולת של קיבולת. גם אירופה אינן יכולות לקבל את כל הפונים. למשל, צרפת הסכימה לקבל 25,000 בערך. יש גם מדינות שמסרבות לחלוטין וזה נגד אמנת האו"ם.
כמות הפליטים בעולם הולכת וגוברת משנה לשנה. הם מאוד מסכנים. גם בדרך היבשה, הם נוסעים בתנאים קשים, במשאיות וברכבות. בדרך יש שגונבים את כספם, אונסים את הנשים, חוטפים אותם ודורשים כופר. למשל על אריתראי שנחטף בדרכו לארצנו דורשים כופר של 50 אלף דולר.
הם נמצאים בבעיה וגורמים לבעיות בכל מדינות העולם. המדינות שלא רוצות לקבל אותם בלי סוף מחפשות פתרונות חלופיים: הפסקת המלחמות והאלימות בארץ מוצאם, מחנות פליטים סמוכים לגבול שלהם, וכן חלוקה בין הארצות כפי שהסברנו לעיל.
על כל פנים, לכל הדעות, עליהם להתייצג ללא דיחוי ולתת נימוק מספק לכניסתם. כידוע, אין זה המצב בארץ, הם מסתננים בלתי חוקיים, חלק מסתתרים, ואלה שפונים אינם מקבלים אישור על-ידי הרשויות, וגם הפונים לבית המשפט נדחים. אולי אחוז אחד התקבלו, לעומת אירופה, קנדה ועוד שזה מגיע ל-90%. הכיצד? מה פשר הפער הזה?
אלא שהרשויות בארץ, הממשלה, בתי-המשפט, הוועדות השונות, הגיעו למסקנה שאינם פליטים, אלא מהגרי עבודה והסיבה העיקרית להסתננות היא שכאן מרוויחים לאין ערוך יותר כסף מאשר באריתריאה. לשם כך הם משלמים 500 דולר עד 1,000 דולר למבריחים לגבול ישראל. אכן שליש התל"ג של אריתריאה בא מכסף ששולחים פליטים בארצות אחרות. זה דבר שלא נכלל באמנת האו"ם, וכן התורה אינה מחייבת לקלוט כאן זרים כדי לשפר את מצבם הכלכלי. אם נסכים, מחר יהיו פה מיליארד מהגרי עבודה.
האם נכונה הטענה הזו שהם מהגרי עבודה הבורחים ממדבור, עוני, שירותים רפואיים רדודים, ולא פליטים שבורחים מרצח עם ומשטר מדכא או שזו טענה פוליטית לא אמיתית? כמובן, איננו יכולים לשפוט בלי לבדוק. לכן, כל זמן שאין לנו הוכחה נגדית, עלינו לקבל טענה זו.
יתר על כן, בית משפט בארץ פסק שעריקות מצבא אריתריאה אינה עילה לתת לו מעמד פליט. וכן גוף רשמי של
האיחוד האירופי קבע בדוח שפליט שיחזור לאריתריאה לא ייענש ולא יוכרח לשרת בצבא, אלא רק יחויב בתוספת תשלום מס קטנה על עבודה. וכן פסק בית הדין האירופי לזכויות האדם שלא הוכרח שחזרתו לשם תעמיד אותו בסכנה חמורה. איך שיהיה, עד-כה מדינת ישראל החליטה לא לגרש אף אחד חזרה לארץ מוצאו ואף חזרה לארץ מצרים, הגיעו אלינו, כיוון שמצרים מסרבת להתחייב שלא להחזירם לארץ מוצאם - מתוך התחשבות אנושית במסכנים האלה, אלא לשכנע אותם לעזוב את הארץ מרצון תמורת מענק של 10,000 שקלים בערך. וכך עזבו מרצונם כ-20 אלף מתוך כ-60 אלף, ונותרו כ-40 אלף.
שמא תאמרו, אם כולם יסכימו, זה יעלה לנו סכום עתק של ארבעה מיליון שקלים, איפה ניקח כסף זה? אלא שבאמת זה סכום זעיר. הטיפול באותם פליטים בענייני רפואה, רווחה, חינוך, ארגון, משטרה ועוד עולה למדינה כל שנה יותר מ-500 מיליון שקלים. וזאת בלי לדבר על הגדר שנבנתה בינינו לבין מצרים כדי לחסוך כניסת מסתננים ועלתה לנו מיליארד שקלים וחצי. אכן גדר זו יעילה. לפני בנייתה נכנסו עד שנת תשס"ב 65 אלף, ומאז השלמתה באותה שנה, נכנסו סך-הכל 450.
יוצא שהמדינה מקיימת את אמנת האו"ם לפנים משורת הדין, אינה מגרשת מהגרי עבודה, אלא מסייעת להם לצאת מרצונם בתוספת תגמול.
כמובן, נשארת בכל הרגשה מאוד לא טובה, איננו נותנים מקלט למסכנים בארצנו, וקל וחומר אם הנתונים לא נכונים, והם לא סתם מהגרי עבודה, אלא מסכנים שסובלים שם ממשטר מדכא. ותמיד, אנו עם ישראל, במהלך הדורות, עשינו חסד לכל אדם, גם ליהודים גם לגויים.
אך כאן, כשאנו מגיעים למידת החסד, עלינו לבחון מי קודם. חסד למי? לאריתראים או ליהודים שסובלים קשות משכנותם המטרדת. למשל, ידועים היטב המצוקה והלחץ בהם חיים תושבי דרום תל אביב, שם מתגוררים כ-20 אלף פליטים: מעשי גניבה ברחוב של שרשראות וטלפונים סלולריים, קשישות מפחדות לצאת לרחוב, אימהות מפחדות להביא ילדים לגן משחקים. רבים מפחדים לצאת אחרי שש בערב.
יש יהודים טובי לב שלוחמים להשאירם בארץ, אך אלה, ברובם המכריע אינם גרים בשכונתם של אותם מסתננים ואינם סובלים מהם. ואין זה מן היושר להחמיר על חשבון אחרים.רק אם יתנדבו להזמין אותם לגור בשכונתם, יהיה מקום למשה להתייחס ברצינות לטענותיהם.
כל המסתננים מוכוונים לשכונות עניות ולא לשכונות עשירות, ונראה שאין זה במקרה. לצערנו, באזורי מגוריהם, הפשיעה גוברת: סחר בסמים, אלימות, גניבות וגם כמה מקרי רצח. כמובן, גם אצל יהודים יש פשיעה, ולא רק אצל המסתננים. אך היהודים הם אחינו ואנו חייבים לסבול אותם, אבל אינינו חייבים להוסיף לנו פשיעה מבחוץ. כידוע, המשטרה הוכרחה להקים תחנה מיוחדת באותו אזור. אגב, מכאן גם תשובה לטענה הידועה שאנו עם ישראל מאוד סבלנו על כך שלא רצו לקבל אותנו כמהגרים, אך אין לשכוח שבכל מקום שהגענו, היינו אזרחים הגונים, ולא פושעים.
ולכן אנו חוזרים להלכה הידועה: עניי עירך קודמים, אנו נשמח לעשות חסד לכל המין האנושי, אך כאשר המשאבים הם מוגבלים, אז עניי עירך קודמים, אז הקשישים קודמים, אז האימהות עם ילדים קטנים קודמות, אז כל האוכלוסייה היהודית שם קודמת.
יש גם להוסיף שהמסתננים הביאו איתם מחלות זיהומיות שאינן שכיחות בעולם המערבי, ולכן אינינו מקבלים חיסון, כגון שחפת, מלריה, סוגי HIV, חצבת, אבעבועות רוח, ואנו חשופים לסכנת הידבקות. שיהיו בריאים. זאת ועוד, סודן היא מדינת אויב. לכן צה"ל חייב לחקור כל מסתנן אם אין בו סיכון ביטחוני, שישמש כמודיע או פעיל של ארגוני טרור.
לסיכום, יש להתייחס בחיוב לתוכנית ממשלת ישראל להעבירם בהסכמה למדינה שלישית המוכנה לקלוט אותם תמורת תשלום. אין צורך לומר שיש ביניהם גם כן אנשים מאוד טובים ויקרים, ויש להתייחס אליהם בידידות ובכבוד, ולספק להם מזון, דיור, טיפולי רפואה. אגב, גם כלפי אלה שמתנהגים כעבריינים, יש יחס הגון, ולפעמים יש מתוכנו שנפגעים מסוג של כפיות טובה מצידם. כמובן ביחס לאלה שהם בני-אדם הגונים, יש סכנה אחרת והיא נישואי תערובת, אבל זו כבר פרשה אחרת.
לסיכום: עניי עירך קודמים.
