בילדותי, חשבתי תמיד שקיים איזשהו היגיון במצב הדברים כפי שהם מתרחשים. לתומי, האמנתי שבמציאות החיים יש איזה מנגנון פנימי, מכני, המכוון באופן מחושב ורציונאלי את האירועים והם מתנהלים לפי היגיון, לפי סדר, על-פי תוכנית ברורה, לפי שיטה ולפי מכניזם של צדק והוגנות. דמיינתי שמאחורי הקלעים של החיים, יש מישהו המושך בחוטים, ממש כמו בתיאטרון בובות, ולכל דבר יש סיבה ומסובב והכול מתנהל לפי תסריט כתוב מראש, אולי בשמים, אם תרצו.
לקרטיב האדום שקניתי מדי יום במכולת של מורגנשטרן היה טעם גן עדן, אבל זיכרון טעמו כרוך בקשר בל יינתק עם כפות רגלי הלוהטות מחום. הדרך המרוצפת בת עשרות המטרים, מדירתנו ועד לבית הקטן בו שכנה המכולת השכונתית, הייתה לוהטת במשך שעות ארוכות ביום, ואני רצתי עליה ברגליים יחפות, מלאה בתשוקה חסרת מעצורים לטעום את גוש הקרח האדום והטעים שהמתין לי בסוף המסלול הרותח. כך נקשר בתודעתי, לעולמי עד, טעמו של הקרטיב המתוק בצריבה הכואבת בכפות רגליי. כך נכרכו, בשכונת ילדותי, השמחה והעצב, הטוב והרע, הטעים והמר של החיים זה בזה בקשר בל יינתק.
שכונת 'נווה ביטחון', בה נולדתי וגדלתי, הייתה עבורי העולם כולו. חוויה סובייקטיבית זו, לא הייתה רחוקה לגמרי מן האמת. בהיעדר רכב למשפחתי צנועת האמצעים, כמעט ולא זכיתי להכיר את נופיה ועריה של מדינתנו הקטנה. כך יצא, שהשכונה הקטנה הייתה עבורי כל העולם כולו.
כאי מבודד הייתה השכונה, כבועה ייחודית בתוך סביבה אורבנית בועטת ומתפתחת. מעין 'שמורת טבע אנושית' שניסתה בכל מאודה לשמור על ייחודה במציאות משתנה, פיזית וערכית. מסביבה היו כבישים ומכוניות וירידים, ופארק שעשועים, ופארק עירוני ובתי כנסת, אך הכביש הטבעתי שהקיף אותה, חצץ פיזית וסמלית בינה לבין העולם החיצוני.
בכביש הטבעתי הזה צעד מדי בוקר הדוד ברנרד, קרוב משפחתה הרחוק של אמי, מלווה בכלבו טימי. נתקלתי בו מפעם לפעם, כשיצאתי בבוקר בחופזה בדרכי לבית הספר, נושאת ברישול את התיק הכבד על גבי ואוחזת בידי כריך שהוכן בחופזה. הדוד ברנרד צעד בצעדים מהירים, בארשת רצינית, מרוכז במחשבותיו ומנותק כליל מהנעשה סביבו. דומה שכלבו התאים את עצמו לבעליו וצעד לצידו מבלי לסטות ימינה או שמאלה ומבלי להתפתות לכלבים אחרים ולגירויים אחרים שארבו לו בצידי הדרך. למשל, הוא לא שעה אל כלבתה של השכנה, שטרחה תמיד להפגין את נוכחותה בנביחות צורמניות, והתעלם כליל מהחתולה המנומרת שנברה תדיר בפחי האשפה, תוך שהיא מיללת לעברו בעצבנות.
צלע שלישית
ברנרד היה 'משם', במילותיה של אימא... הוא היה אדם כבן 60, גובהו ממוצע וגופו אתלטי. בעברו, היה ספורטאי מצטיין ופעיל באגודות הספורט של עירו, קרקוב. את כל משפחתו, אשתו וארבעת ילדיו, שכל בשואה. הוא תמיד אמר, בכל הזדמנות ובגאווה לא מוסתרת, אשר שלא התעמעמה למרות החורבן השואה הפרטית שלו: 'אני מקרקוב', ללמדך שהגיע ממקום מיוחס, שלא כמו יהודי וורשה או היהודים הכפריים... אך מעולם לא ראיתי חיוך על פניו...
הדוד ברנרד היה נשוי לאישה אצילית ויפה, שרה שמה, אף היא ניצולת שואה, שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. בני הזוג היו חשוכי ילדים. כאשר נפגשו ונשאו, לאחר החורבן הגדול, כבר היו בגיל מתקדם ולא הביאו ילדים לעולם. הכלב טימי, היה הצלע השלישית במשפחתם והיה להם כבן...
מדירתם הקטנה והדחוסה בהדר יוסף, הסמוכה ל'נווה ביטחון', נדף ניחוח אירופי של ספרים ותרבות ופסנתר, ואני נמשכתי לדירה הקטנה והמבולגנת... בחזית הדירה הייתה ממוקמת חנות הצמר עליה הייתה פרנסתם של בני הזוג. בחצר הבית הקטנה, ישבו מדי יום נשות הסביבה ולמדו מפי דודתי את תורת הסריגה... ואגב כך שוחחנו, וצחקו, ובכו, והתעודדו זו ממילותיה של זו... בלקסיקון הפמיניסטי - הייתה זו קבוצת העצמה מגדרית במסווה של מועדון סריגה... ועל ההנחיה ניצחה דודתי, עדינת הנפש והחכמה, שידעה תמיד לומר את המלים הנכונות בטון הנכון ובאמפטיה... והמקום היה שוקק חיים, תמיד... ואני, הילדה, כאורחת לא מוזמנת, ישבתי בפינתי כזבוב על הקיר, לא הוצאתי הגה מפי ורק אוזניי קלטו את עובדות החיים מפיהן של היושבות. מכונסת בפינתי ובידיי מסרגה האחת והסוודר הכתום הנצחי והבלתי גמור שלי, הקשבתי להן בסקרנות בלתי נדלית... שם רכשתי את השכלתי הבלתי פורמלית על מהמורות החיים.
גם הנשים בעלות 'הידיים השמאליות' במלאכת יד היו מגיעות לקבל הדרכה... כביכול, כדי ללמוד את מלאכת הסריגה, אך למעשה, כדי להיות חלק מ'קבוצת התמיכה' הנשית שהתרכזה סביב דודתי. על הכל דיברו שם, רק לא על מה שקרה 'שם'... על זה היה מין טאבו שכזה...
פעמים רבות ניסיתי לדמיין לעצמי כיצד נראו בני המשפחה של ברנרד בקרקוב. האם הייתה אשתו גבוהה או רזה, שחרחורת או בלונדינית, רזה או שמנה, שמחה או עצובה... כל שידעתי היה, שהיו לברנרד 4 ילדים. דמיינתי ששניים מהם בנים ושתי בנות, מתבגרות... לבטח היו בלונדיניות עם עיניים כחולות, כי לדוד ברנרד היו עיניים כחולות, צלולות ועמוקות כמו ים ועצב אינסופי ניבט מהן. והנערות האלמוניות הללו, שלא זכו להתבגר, לבטח אהבו לרקוד ולשחות, וקראו בעיתוני הנוער והעריצו את כוכבי הקולנוע הפופולריים ואף תלו את תמונתם על קירות חדרן...
איים בודדים
את הבנים של ברנרד דמיינתי כילדים צעירים ושובבים, תלמידי בית הספר היסודי, שהיו סקרנים וצמאי ידע כאלה... שחדרם היה עמוס בספרים ובמטוסים מורכבים מקרטון ועל שולחן הכתיבה ניצב גלובוס. אך אלו היו דמיונות שקדחתי במוחי, ואנחנו, כולנו, לא שאלנו את השאלות הכואבות, שדוקרות ופוצעות כמו סכין חדה... ושתקנו... אף פעם גם לא העזנו לשאול את הדוד ברנרד את השאלה הכי חשובה, איך זה, שמכל משפחתו, דווקא הוא נשאר בחיים?
הכלב טימי נפטר בגיל הכלבי המופלג - 17. מותו סמל את הבאות. זמן קצר אחר כך, חלתה דודתי האהובה ונפטרה... הדוד ברנרד עבר להתגורר בבית אבות, שם חי כמה שנים נוספות, בעצב ובמרה שחורה, עד למותו. כך הגיע הקץ העצוב למשפחה הקטנה של זוג ניצולי השואה שנאחזו זה בזה ובחיים לאחר האסון הגדול...
כדרכם של איים בודדים, הייתה לה לשכונת 'נווה ביטחון' שפה משלה וערכים הייחודיים רק לה, אותם חרתה על דגלה בגאון. היו לה מוסדות נבחרים והרבה גאוות יחידה. כן, גאוות השתייכות לקבוצת עלית נבחרת שראתה את עצמה כחיל חלוץ בשמירה על העם והמולדת. בשכונת 'נווה ביטחון' הייתה רצינות רבה והעדר מוחלט של ציניות בכל מה שקשור לצבא, לביטחון המדינה ולמעמדם רב החשיבות של שדרת הקצונה הבכירה. על נושאים אלו לא התבדחו כלל וכלל. הומור בהקשר הזה היה מחוץ לתחום... אפילו לא להריץ איזו דחקה קטנה... אסור... זה חילול הקודש ממש... לעומת זאת, השכונה הצטיינה באיזו הרמוניה מחשבתית אידיאולוגית, שאי-אפשר היה בכלל להתווכח איתה ולערער עליה, ואת ערכיה ינקנו כאילו והיו חלב אם והם נמזגו בדמנו ובתודעתנו.
מגיל צעיר חונכנו שעיני הדורות הקודמים נשואות אלינו ותפקידנו לבנות את המדינה היהודית החזקה. שעלינו, הדור הצעיר הגדל בארץ, מוטלת אחריות כבדה להקים את העם היהודי מעפר אחרי החורבן הגדול. אחריות שהייתה כאבן רחיים של חובה על צווארנו וכולנו הפנמנו אותה, מגיל הגן. עוד אכסיומה קדושה הייתה שזכינו להיות עם חופשי בארץ - ואסור לנו שנהיה, לעולם, קורבן. שהעולם כולו נגדנו ולמי איכפת? בטח לא מ'האו"ם שמום', אנחנו נסמוך רק על עצמנו. אנחנו, זאת אומרת, העם היהודי היושב בארץ, תמיד צודק ומי שחושב אחרת, הוא בוגד, ששדרת הפיקוד בצבא לא טועה לעולם, שהקודקודים הבכירים מורמים מעם והם יודעים הכי טוב מה צריך לעשות בשביל המולדת.
הכול היה שם ברור כשמש וצלול כקריסטל: מה צריך לעשות (ללכת ליחידה קרבית, כמובן, אחרת אתה סוג של משתמט ונמושה שכדאי לך שלא תיראה בשבילי השכונה), ואיך צריך לחשוב (קודם כל על טובת העם והמדינה ורק אחר כך על עצמנו. לחשוב על עצמנו זו בכלל, מגרעת גדולה, ובמקרה הטוב, סוג של לוקסוס).
הס מלדבר
היו בשכונה גם קודים מעמדיים ברורים. הכי נחשבו היו הקודקודים הגבוהים, החשובים, במכוניות השרד הגדולות שהלכו תמיד בזוג, יחד עם הנהג הצמוד שאחז בדרך כלל בידו איזו חליפת מדים מגוהצת ומעומלנת. אחריהם בסדר החשיבות היו אנשי כוחות הביטחון למיניהם, קצינים בדרגות הביניים, עובדי התעשיות הביטחוניות ומוסדות השושו... על זה הס מלדבר. זה הרי סודי, אבל כ ו ל ם ידעו. ושמרו סוד...
מוסדות החינוך התגייסו להקנות את ערכי השכונה לדור הצעיר. כך היה בבית הספר היסודי, בניצוחה של המנהלת המיתולוגית וכך גם בשבט הצופים התוסס שרחש פעילות ככוורת עסוקה ויצרנית. ב'מפקד' הבית הספרי, נשאה המנהלת מדי בוקר נאומים חוצבי להבות ומרטיטי לב על המזל שנפל בחלקנו לחיות במדינה יהודית ועל חובתנו להתגייס למשימות הלאומיות. ואנחנו, חסרי סבלנות וכפויי טובה שכמונו, צחקנו והשתוללנו והתקוטטו בינינו לבין עצמנו בשורות הארוכות.
ובכל זאת, למרות הציווי החברתי למחויבות למען הכלל, למרות המסרים החזקים שדחקו הצידה את המאוויים והרצונות האישיים...הרשיתי לעצמי לרחף על-כנפי הדמיון לחלום... חלומות אישיים, פרטיים כאלה...למשל, חלמתי על חדר משלי... עם ארון בגדים גדול והמון זוגות נעליים. חלמתי על טיולים בארצות רחוקות בעקבות הספרים החביבים עלי, ויותר מכל, שנים רבות חלמתי על אופניים משלי...
כמה השתוקקתי לאופניים יפים כאלה, מבהיקים. כמה התאוויתי לדווש בחדווה ובגאון בשבילי השכונה... להשוויץ באופני החדשים... לילות רבים חלמתי שאני רוכבת על האופניים והתעוררתי מדי בוקר לאכזבה גדולה...
כמה השתוקקתי לאופניים יפים כאלה, מבהיקים. כמה התאוויתי לדווש בחדווה ובגאון בשבילי השכונה ולהשוויץ באופני החדשים. ביום בת המצווה שלי התגשם החלום. קיבלתי את המתנה שכה ייחלתי לה - אופניים חדשים ונוצצים. הנאתי הייתה מושלמת, תחושה עילאית של התרוממות רוח אחזה בי כאשר טסתי כרוח סערה על אופני בשבילי השכונה. מכיריי ברכו אותי, נופפו לי לשלום ושמחו בשמחתי. ילדים עצרו מלכת והביטו בי בקנאה בלתי מוסתרת. כמה צהלתי וכמה שמחתי במתנה היקרה ללבי. מבוקר עד ערב לא נפרדתי מהאופניים האהובים. צחצחתי ומרקתי אותם, שימנתי את הגלגלים ואת הרצועה, ליטפתי באהבה את הכידון וכיוונתי שוב ושוב את הפעמון. צלצלתי בפעמון כשצריך היה וכשכלל לא היה צריך, והצגתי לראווה לפני כל העולם את אושרי. האנשים שפסעו בשבילים להנאתם, שצעדו נחפזים לעיסוקיהם, שיצאו עם סלי הקניות הגדולים מתוך המכוניות, והאימהות עם העגלות... כולם עצרו והביטו בי.
מפח נפש
זקפתי את גווי בגאווה וישבתי על מושב האופניים כעל כסא המלכות, כבתוך אפריון הנישא לגובה. פתאום הרגשתי בטוחה וגאה. פני זהרו, עיני נצצו, הליכתי הפכה לזקופה ומלאת ביטחון עצמי, כאילו והאופניים נשתלו בנפשי והצמיחו שם זרעים של חוסן וגאווה גדולה. למשך מספר שבועות הנחתי בצד את הספרים שכה אהבתי לשקוע בהם ויצאתי החוצה, אל מרחבי השכונה, מקצה אחד לשני. בדרך גיליתי מקומות שמעולם לא ראיתי, או שלא הבחנתי בהם בשל הליכתי המכונסת בתוך עצמי. למשל, הבחנתי בקיומו של הבית הערבי שנחבא בין בלוק 5 לבלוק 6, או במבנה החדש שהוקם בגן הילדים, או בנדנדה החדשה שנוספה בגן השעשועים על הגבעה...
אך אושרי התחלף בכאב לב, כאשר באחד הבקרים גיליתי שאופני, אשר נקשרו לגרם המדרגות הצמודות לדלת הכניסה, נעלמו במהלך הלילה. נגוז החלום ונגנזה השמחה הגדולה. לא מצאתי לעצמי ניחומים. האופניים נעלמו וחסל סדר העידן החדש בחיי... אטמתי את אוזני לדברי העידוד של הוריי וחבריי ורק נפשי סערה... תחושת האופוריה שבתוכי התחלפה במפח נפש ובדכדוך על שברו של החלום...
שבט הצופים היה לי כבית והוא רחש מדי יום ככוורת עמלנית. חורש של עצי מחט הפריד בין ביתי למבנה השבט, ואני צפיתי בו מחלון דירתי, בקומת הקרקע של בניין הרכבת הארוך. החורש אכלס עצים משירים ותלוליות חוליות בהן נהגו ילדי השכונה להתפלש, לרוץ, לשחק תופסת ומחבואים ולחלום חלומות. יכולתי לשבת שם שעות על גבי תלולית חול קטנה ולדמות שאני נמצאת ביער עבות הרחק משם במקום ובזמן. בלילה הפך החורש להיות ביתן של החיות הקטנות החופרות, הנמלים, הארנבות, הצרצרים, הנמיות, החתולים והכלבים המשוטטים. בלילה הוא גם הפך למשכנם של הזוגות המאוהבים, שחמקו מתוך מבנה הצופים ומצאו מחסה בין עציו המשירים. ריח השרף דבק בנחירים ובבגדים והעלים נתלו בשערות והסגירו את סוד הייחוד של האוהבים הנבוכים.
בצופים, הכי הרבה אהבתי את המדריך מוטי. הוא תמיד הקדיש לי תשומת לב מיוחדת, תחקר אותי לשלומי וביקש, לפעמים, את העזרה שלי. למשל, לארוז את האוכל ל'יום שדה' בקופסאות, להכין קישוטים למסיבות פורים וחנוכה, או לנקות את החדר בשבט שהיה תמיד מבולגן כל כך. כולם בשבט דווקא לגלגו עליו, אמרו שהוא קצת נשי ואימהי. הוא היה הניגוד הגמור למדריכים האחרים, שהיו גבריים כאלה, שריריים ומסוקסים ותמיד דיברו בקול סמכותי ומצווה. ביני לבין עצמי, חשבתי שהם כוחניים קצת, פיקודיים כאלה, שרואים רק את המשימה ולא את החניכים...אבל מוטי היה אחר. הוא תמיד דיבר איתנו, עם החניכים, ולא אלינו, ותמיד בגובה העיניים ולא כמו יתר המדריכים שדיברו אל החניכים מגבוה... אחרי שהוא זיהה שהכי הרבה אני אוהבת לקרוא, הביא לי מוטי את כל החוברות הישנות שלו, המכורכות, של 'הארץ שלנו' ו'דבר לילדים'.
בתחילת כל פעולה הוא תמיד הביט ככה בעיניים של כולנו וביקש שנספר מה עובר עלינו, מה אנחנו בוחרים לשתף עם החברים ומה אנחנו מרגישים. הוא גם שאל אותנו מהם החלומות שלנו. שאלות כאלו שאף פעם לא שאלו אותי, בשום מקום, לא בבית הספר ולא בצופים ולא בשום מקום... תמיד רק אמרו מה צריך לעשות... למשמע השאלה כולם היו זזים קצת בחוסר נוחות ואז, אחרי איזו דקה או שתיים, היה איזה אמיץ תורן שהתחיל את הסבב.
אהבה ודאגה
ומוטי הקשיב קשב רב, הביט לכל אחד בעיניים כשהוא דיבר, וככה יצא שחצי מהפעולות החניכים סיפרו על מה שמציק להם ומוטי מצא תמיד את המלים המעודדות וסיים תמיד את הפעולה בטפיחה על השכם. בסוף הפעולה, כולם יצאו משם מפויסים ועם חיוך רחב על הפנים.
לפני הטיול של סוכות, מוטי הגיע אלינו הביתה ושכנע את הורי לאפשר לי לצאת, בפעם הראשונה, לטיול מחוץ לבית. כל היום טיילנו על הכרמל בשבילי השמורה 'שווצריה הקטנה', ומוטי צעד עם מגדיר הפרחים והסביר לנו בסבלנות ובאריכות על כל פרח ופרח. השמש קפחה על הראש והרגליים היו עייפות, אבל ההסברים שלו היו כל כך מרתקים, שלא וויתרנו על-אף צמח.
בערב, התמקמנו לשנת הלילה במבנה הגימנסיה הריאלית, על הרצפה. מזג האוויר על הכרמל היה כבר קר מאוד בשעות הלילה, שק השינה החדש שלי היה דק מדי ולא חימם כיאות ואני התקשיתי להירדם. גנחתי לעצמי מקור בתוך שק השינה ובכיתי קצת, ואז הבחנתי במוטי, ששמע את בכיי וגניחותיי והגיע אלי. עד היום אני זוכרת את תחושת החום והאהבה שחשתי, כאשר ליטף את שערי וכיסה את שק השינה בו ישנתי בשמיכת צמר נוספת... כמה רוך, אהבה ודאגה, היו יצוקות בפעולה הפשוטה הזו שלו, שנטמעו בנפשי לנצח...
מוטי נפל במלחמת יום הכיפורים, כאשר שרת כחובש קרבי. המלחמה גדעה את חייהם של צעירים נוספים מהשכונה. כמעט בכל בלוק היה חלל, וכולם גדלו יחד איתנו, כאחים, בשמורת הטבע האנושית, בשכונה הפסטורלית 'נווה ביטחון'. יחד רצנו יחפים למכולת של מורגנשטרן ויחד ניהלנו מלחמת מים על הדשא ויחד יצאנו לימי שדה ולא"ש לילה של הצופים ורקדנו ריקודי עם במסיבות של השבט. מלחמת יום הכיפורים הייתה כצונאמי גדול ששטף את כל מה שחונכנו להאמין בו. היה זה שבר מחשבתי ומשבר אמון אדיר של אנשי השכונה וצעיריה בערכים המוחלטים כל כך שחרתו על דגלם ואשר לאורם גידלו את ילדיהם...
בשכונת 'נווה ביטחון' איבדו כולם את הביטחון, בכל... ובראש ובראשונה בדרך הסלולה שכה הייתה ברורה עד אז... השתרר מין כאוס מחשבתי ותודעתי וייאוש גדול שהתערבב באבל על אובדן החיים הצעירים. והיו גם רגשות האשמה שלא הרפו...
גאווה אין קץ
כולנו אשמים: ההורים, המורים, המנהלת, המדריכים בצופים... כולנו יחד שותפים לאובדן הגדול, לכולנו יש אחריות במותם של החללים שמגיל צעיר חינכנו אותם ללכת כעיוורים אחרי ההנהגה הצבאית. על כך שאף פעם לא שאלנו שאלות ולא חקרנו ולא ערערנו ולא בדקנו 'אמיתות', וכך חינכנו את הילדים שלנו, ללכת ללא היסוס אחרי המנהיגים, להתנדב ליחידות קרביות, ולמלא את המחויבות העמוקה לעם ולמולדת... ועכשיו נותרנו כולנו יתומים מנוכחותם... ונותרו רק הזיכרונות...
עשרות השנים שחלפו מאז עזבתי את שכונת 'נווה ביטחון', הקהו את החוויות, הערכים והזיכרונות שנחרטו בנפש הילדה שהייתי. רק לאחרונה, הופיעה ידיעה בעיתון המקומי על כך ששבט הצופים בשכונת 'נווה ביטחון' הוא אחד השבטים המצליחים והאיכותיים בארץ. כוורת חינוכית בעלת מסורת מפוארת, גדולה ורוחשת פעילות. בעודי קוראת את השורות הללו, אני חשה פתאום שהלב נחמץ, הגעגועים צפים ועולים והדמעות נקוות בצידי העיניים, ואחר כך, נמהלים הגעגועים בשמחה ובגאווה אין קץ...
זה לא נגמר... זה ממשיך...אהבה
