מקריות

המלחמה הנוראה ההיא נותרה ספוגה בדמי, בנפשי, במחשבותיי ובפחדיי. לעד אשא אותה אתי. היא זורמת בעורקיי ושוכנת בתודעתי כמורסה עיקשת המסרבת להגליד ולהתרפא. היא מאכלסת את חלומותיי ואת סיוטי הלילה שלי וכבמאי מאחורי הקלעים, מביימת את חיי עשרות שנים לאחר שהתרחשה. חותמה מוטבע על האירועים בחיי ועל השיפוט בצמתים בהם אני נדרש להכרעות מוסריות. היא המנוע הפנימי הדוחף ומדרבן אותי למעשים ובה בעת הבלם העוצר אותי בעצירות פתאום שאין מאחוריהן כל היגיון, מלבד עכבות רגשיות תת-הכרתיות. אלו, הדוחפים והבולמים, יונקים כולם מאותו מעיין שנבקע בי כחייל צעיר, באותם ימים סוערים בהם הפך ממד הזמן לעיסה דביקה של דם ופחד ומוות. הכל נובע אותו זיכרון צרוב השוכן בנפשי ובמוחי כברזל מלובן שהותיר צלקות עמוקות שאין מרפא להן.

באותם ימים רחוקים, בהם היינו חיילי מילואים צעירים, ניהלנו קרבות עקובים מדם ברמת הגולן מול השריון המצויד היטב של הצבא הסורי ונלחמנו על חיינו ועל הישרדותה של המדינה. המערכה הפילה חללים רבים, חיים צעירים ותוססים אשר באחת נדמו. חלקם היו לוחמים שחייהם היו ארוגים בחיי ומותם הותיר את חיי מלאי חורים שחורים שמעולם לא ניתן לתקנם והם נותרו פעורים כבורות עמוקים ללא סוכך.

האזעקה, שהחרישה אוזניים וטלטלה נשמות, עלתה וירדה ברחבי המשק בצהריי יום הכיפורים בשנת 1973 והקפיצה אותי מישיבתי הרוגעת בגינה לפני ביתי הקטן. קיבוץ 'נווה גליל', בו נולדתי וגדלתי, היה קיבוץ 'השומר הצעיר' שלא הקפידו בו הקפדה יתרה על חגי ישראל. המטבח אומנם שבת ממלאכה, אך מכאן ומשם נאספו חברים מעטים בחדר האוכל לארוחת צהריים מצומצמת של סלטים קרים שהושארו במספר מקררים במטבח. יתר החברים הסתגרו איש ואישה בביתו ורק רחש העלים המרשרשים ואוושת הרוח השורקת הפרו את הדממה ששררה ברחבי המשק.

ישבתי על כסא הנוח הישן והרעוע שלי ועישנתי גו'ינט, לבדי, כפי שנהגתי לעשות מפעם לפעם, כדי ל'תפוס ראש', לרחף בעולמות אחרים ולהירגע. אם אני משחזר, כל העניין הזה של העישון בקיבוץ, התחיל, בעצם, בשנת 1968. באותם ימים של התרוממות רוח לאחר מלחמת ששת הימים, התקבצו ובאו לקיבוץ עשרות מתנדבים מחוץ לארץ. באותם ימים סוערים של פריצת גבולות השמרנות וניעור הסדר החברתי הישן, קננה בקרב הצעירים התחושה ש ה כ ל מותר. אבל הכול. אווירת החופש הלכה מקצה העולם עד סופו. 'ילדי הפרחים' שדרשו 'אהבה ולא מלחמה' הכתיבו תרבות שרמסה את הערכים הישנים השמרניים והעלתה על נס את האהבה החופשית ואת חופש הפרט. המסרים החתרניים והמהפכניים הללו התדפקו גם על שערי הקיבוץ הקטן וערערו את הסדר החברתי ואת הגבולות והערכים אשר עשרות שנים התנהל הקיבוץ לאורם. הייתי אז בן 27, סטודנט לחקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות וכשהגעתי לקיבוץ, אחת לכמה שבועות, פגשתי בצעירים הנלהבים מקצות העולם אשר הביאו עמם את אווירת החופש ובשורת השחרור למשק הקטן שלנו, בגליל העליון המזרחי, יחד עם אהבה חופשית, סמים ורונקרול.

בכלל, כל העניין הזה של העישון התאים לי כמו כפפה ליד, כמו גרב לנעל, כמו בירה למצב רוח טוב. הייתי צעיר פנוי וחסר כל מחויבות משפחתית. בן קיבוץ טיפוסי, מופנם ושקוע בבועת עצמו, מנסה כל חייו לשמור על גבולות פרטיותו ומתריס בחתרנות שקטה כנגד החינוך השיתופי. מטבעי הייתי פורק עול כזה, 'תכשיט' במלרע, וזה גם השם שדבק בי בקיבוץ. הייתי ילד טבע המטפס על עצים, מתחבא בגינת החי ונעלם כל פעם מחדש, כשכל המשק צריך להתגייס ולחפש אותו. תמיד הייתי חקרן וצמא דעת, רחרחן במקום שצריך והיכן שמסוכן, והסקרנות הזו, יותר מפעם אחת, כמעט ועלתה לי בחיי. נהגתי להתחמק מבית הילדים ולשוטט ברחבי הקיבוץ, מחפש מקומות נסתרים שעוד לא הכרתי ולהתיידד עם חיות השדה. ההיעלמויות התכופות שלי כמעט וגרמו, לא אחת, התקף לב למטפלות המופקדות על שלומי, להוריי ולחברי המשק.

לילה חשוך וקר

בהיותי בן 5, חמקתי באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, מבית הילדים, ועליתי על משאית הירקות של 'תנובה', שם מצאתי מסתור בין ארגזי העץ והקרטונים. נהג המשאית לא הבחין בזאטוט הקטן שהתגנב למשאית והחל בנסיעה, ורק בתחנה הבאה, בקיבוץ הסמוך, הבחין בי בעודי מתחבא בתא המטען של המשאית והודיע למשק שנמצאה 'האבדה'. באותם ימים, מלחמת העצמאות התנהלה במלוא עוזה ומתוך הכפרים הערביים יצאו כנופיות שזרעו הרס והפילו קורבנות ביישובים היהודיים, בפרדסים, בשדות ובכבישים. אפשר רק לנחש את גודל הבהלה שאחזה בחברי המשק, לנוכח היעלמותו של הילד הקטן, בעיצומם של ימי המתח והטרור הערבי. מהאירוע הזה נחרת בזיכרוני, באופן מעומעם, רגע מסעיר אחד, סצנה מכמירת לב. כאשר הגעתי חזרה למשק, קיבלו אותי הוריי לזרועותיהם בבכי חסר מעצורים ובחיבוק חזק שנמזגו בו הקלה עצומה ושאיפה נסתרת לאמץ אותי אל חיקם ולא לשחרר אותי לעולם.

והיו עוד כמה וכמה פעמים בהם חמקתי ממשמרת המטפלות. למשל, כאשר ברחתי מבית הילדים בלילה קר אחד של חודש נובמבר, בהיותי בן 6. בית הילדים שכן בפאתי המשק ומדי לילה 'הנעימו' את לילותינו והציתו את פחדינו התנים המייללים בשדות אשר הקיפו אותנו. סקרנותי בערה בי ולילה אחד, בעת ששומרת הלילה לא הצליחה להחזיק את עישוניה פקוחים והתנמנמה על הכורסה, מכוסה בשמיכת הצמר, חמקתי מבית הילדים המחומם ויצאתי לחפש את התנים. הלילה היה חשוך וקר ותוך כמה דקות איבדתי את דרכי ונותרתי בקור העז, לבוש בפיג'מה הקלה לגופי. למזלי, לאחר כמה דקות בהן התנמנמה בגניבה, זיהתה שומרת הלילה שנעלמתי והזעיקה מבוהלת את כיתת הכוננות ואת הוריי שהוקפצו ממיטתם. לאחר חצי שעה של חיפושים נמצאתי בשדה, מרחק כמה מאות מטרים מבית הילדים, רועד ובוכה מקור.

כך יצא שהתקבעה לי במשק תדמית של 'תכשיט' או - 'פושטק', מוניטין מפוקפק שדבק בי, התקבע בזיכרונם של חברי המשק, כך שגם בבגרותי היה לי כשובל. וותיקי המשק היו צובטים בלחיי כל אימת שפגשו בי, ושאלו בצחוק מהול באנחה כבדה, משל נזכרו פתאום בצרות שעוללתי להם בצעירותי - מה שלום' התכשיט' שלנו? או ה'פושטק' שלנו? וזהו. מעולם לא הצלחתי להשתחרר משני הביטויים הללו והם דבקו בי והיו נלווים לשמי בין חבריי לשכבה ואף בין החברים שרכשתי במהלך החיים, אשר למדו מפי ומעדויות אחרים על-אודות סיפורי ילדותי הסוערים...

בצבא התגייסתי ליחידה קרבית, כמו יתר חבריי בקיבוץ. באותן שנים, כמעט כל הצעירים מקרב בהתיישבות העובדת מצאו את מקומם ביחידות הלוחמות...'חוד החנית' זה הכינוי שדבק בנו בציבור הישראלי, 'חיל החלוץ'...בכך המשכנו וקיימנו את אתוס ההתגייסות והמחויבות של הורנו. הערכים הללו חלחלו לתוך נשמתנו בתהליך החינוך הקיבוצי ומבחינתנו, לא הייתה כלל אופציה אחרת, מלבד להיות לוחמים קרביים... הייתה זו מוטיבציה שזרמה בעורקים וחברה אותנו באחוות לוחמים ללא טיפת ציניות, ערעור או הרהור. בתהליך החניכה הקיבוצי למדנו, מגיל צעיר, להעמיד את המחויבות לכלל לפני המחויבות לעצמנו... במובנים רבים, למרות האישיות האינדיווידואלית שאפיינה אותי מאז ומעולם, ולמרות שעברו עשרות שנים מאז שעוצבה מערכת ערכיי בתהליך החינוך הקיבוצי, מעולם לא השתחררתי מהמסרים הללו שהוטמעו בי בעוצמה.

לאחר השירות הצבאי נדדתי באירופה במשך שנתיים תמימות. היו אלו שנות השישים העליזות ואני יצאתי לנמל מרסיי כפועל ניקיון על אוניית מטען שיצאה מנמל חיפה. במרסיי עבדתי למחייתי במשך חצי שנה כשוטף כלים במסעדה יהודית ולנתי במחסן הצמוד למסעדה. בכסף שחסכתי המשכתי את המסע ברחבי אירופה, לרוב בטרמפים, לעתים ביחד עם חבר או חברה מזדמנים שהצטרפו אלי לדרך. היה זה מסע פיזי ורגשי, מעין טקס התבגרות אישי ארוך שהענקתי לעצמי ואשר קטע את מסלול החיים אשר היה מקובל אצל צעירים כמוני, חברי קיבוצים. אלו, חזרו בדרך כלל לאחר השירות למשק, השתלבו בענפים השונים וזכו לאחר זמן בו עבדו או למדו- למעמד של חבר.

מסע מרתק

בטיול הגדול ישנתי בלילות באכסניות נוער ושם הצטלבו דרכי עם צעירים אחרים, מלאי חדוות חיים ושטופי הורמונים, כמוני, מכל רחבי העולם. שם, נחשפתי בפעם הראשונה לג'וינטים וגם לסמים כבדים יותר, אך למעט פעם בודדת אחת בה נטלתי LSD ולאחריה הרגשתי שאני בדרכי לעולם הבא, הסתפקתי, מפעם לפעם, בהסנפת סמים קלים. פה ושם הועסקתי בחוות חקלאיות ובמסעדות, פגשתי אנשים מעניינים, בדגש על נשים צעירות, מעניינות ורבות קסם, והמשכתי הלאה, ליעד הבא. היה זה מסע מרתק בו נחשפתי לתרבויות ולעולמות חדשים שלא הכרתי, מפגש שפער חלונות בבועת חיי והרחיב את עולמי.

בתום שתי שנות נדודים גדושות בחוויות ובהרפתקאות, שבתי לקיבוץ הקטן וביקשתי לצאת ללימודים. החלטה זו התבשלה בתוכי וגמלה בי במהלך המסע הארוך באירופה. אסיפת החברים אישרה לי באופן מפתיע, ללא קושי ובאופן מיידי, לצאת ללימודי חקלאות, ואני הדרמתי לאחר זמן קצר לפקולטה לחקלאות ברחובות, שם עשיתי ארבע שנים כסטודנט לחקלאות ולבוטניקה.

עם חזרתי, הפכתי להיות פועל בפלחה. אהבתי את עבודתי, אהבתי את מרחבי השדות ואת השקט, אהבתי את מחזור הזריעה והקציר, אהבתי לחוש את רגבי האדמה ולצפות בשתילים הנקלטים ואת האדמה נותנת פרייה. מלאכת האדמה הלמה את אופיי אשר לא יכול היה להסתגל למסגרת עבודה סטנדרטית ומעיקה. מאז ומתמיד הייתי ילד טבע שהיה מחובר לסביבת הטבע ולצפונות הטמונות בו והתפקיד תאם את השאיפה שלי בעצמאות וענה ועל המשיכה שחשתי למרחבי השדות והמטעים.

באותו יום כיפור מקולל של שנת 1973, כבר הייתי מרכז ענף הפלחה במשק. התגוררתי ביחידת דיור קטנה בת שני חדרים בפאתי הקיבוץ ומצאתי את אושרי ושלוותי. בחיי האישיים נותרתי 'זאב בודד' אשר במשך שנים ארוכות סירב לקבל עליו כל סוג של התמסדות. היה לי טוב ונוח בבדידותי ובעצמאותי, בחוסר המחויבות ובהעדר האחריות הכרוכים בנישואים ובהקמת משפחה. במובנים מסוימים, נשארתי הילד המתבדל, ההולך בדרכו הייחודית ואינו שועה לנורמות ולמוסכמות החברתיות המקובלות.

במרוצת השנים, הודבקה לי תדמית של רווק עליז ומחוזר... חברי הקיבוץ המבוגרים, אשר פגשו בי באקראי בשבילי המשק, נהגו לטפוח בחיבה על גבי ולשאול בבת צחוק מהולה בקורטוב של רצינות, 'אז מה 'תכשיט'? לא תביא לנו למשק איזו אישה נחמדה? לא מגיע להורים נכדים ממך אחרי כל התלאות שהעברת אותם?' כמענה, הנהנתי בראשי לאות הסכמה וחייכתי ללא מלים.

גוש זמן ארוך

במהלך השנים ניהלתי שתי מערכות יחסים רומנטיות ארוכות, אך הן לא הבשילו לכלל נישואים. כמו מאש התרחקתי מכבלים ושלשלאות כלשהם, ובכלל זה מוסרות אהבה. דבקתי בחירותי וביקשתי דרור לנפשי. הרעיון לכבול את עצמי עם אישה אחת לכל חיי היה מנוגד תכלית הניגוד לאופיי, להווייתי ולהשקפת עולמי. כך יצא שהוריי המבוגרים נואשו ממני, הפסיקו 'לנדנד' לי ביחס לחתונה, חדלו להביא דוגמאות מוצלחות לחבריי הנשואים והניחו לי לחיות את חיי כרווק, בשלווה. כאשר פרצה המלחמה, היו הורי בגילאי השבעים שלהם ורוו נחת מנכדיהם שנולדו להם משני אחיי, אחי הבוגר ואחי הצעיר ממני.

כקצין שריון הייתי משובץ לשרות מילואים בחטיבת שריון ברמת הגולן, אשר ניהלה קרבות עזים עם הצבא הסורי. כל ניסיון להיזכר בפרטים הנוגעים לשבועיים הראשונים של הלחימה עולה בתוהו. במבט לאחור, הם נדמים בזיכרוני לגוש זמן ארוך בו נמהלו היום והלילה זה בזה בלחימה עיקשת, בקרב מתמשך וקשה מנשוא. אני וחבריי הלוחמים, השקענו מאמץ פיזי ונפשי על אנושי במהלך ימי לחימה חסרי רחמים. ספגנו אבידות כבדות, איבדנו חברים קרובים שנפלו לצדנו וצפינו חסרי אונים בפצועים ששכבו מדממים וזעקו לעזרה. באותן שעות המוח מנתק את הלך מחשבתו הרציונאלי, הלב נאטם והגוף פועל כאוטומט, מתוך מנגנון עלום, כאילו ונמתח מתג מסתורי בתוך נפשנו והוא מורה לנו שלא לעצור אלא להמשיך בכל מחיר, כי הפסקה משמעה כניעה אישית ולאומית.

ביום השנים עשר ללחימה, איבדתי את חברי הטוב ביותר, אשר שרת כמפקד טנק בטנק שלימיני. דורון היה חברי מימי הלימודים בתיכון האזורי והיה בן משק מקיבוץ סמוך. יחד עמדנו זה אחר זה בשורת המתגייסים בבקו"ם ויחד התגייסנו לשריון ובילינו חודשים ארוכים במסלול ההכשרה של לוחמי השריון. אני המשכתי לקורס קצינים והוא התמיד בסירובו לצאת לקצונה ושרת כמפקד טנק.

באותו יום מקולל, בשעת בוקר מוקדמת, כאשר הערפילים כיסו את שמי רמת הגולן והתערבלו בעשן הפגזים, ספג הטנק שלו פגיעה ישירה ועלה באש. כל ארבעת חברי הצוות נספו. בנס, הטנק שלנו שעמד בסמוך לא נפגע אך ספג רסיסים שננעצו במתכת ולא חדרו את שריונו. מהרגעים הללו אני זוכר את ההלם והכאב הנוראי, אבל גם את ההכרה המוצקה, הוודאית, שהייתה טבועה בנו, שמוכרחים להמשיך. להמשיך להלחם בכל הכוח ולא לאפשר לאבל ולהלם להשתלט עלינו ולהחליש אותנו.

במבט לאחור, אני מתקשה להבין כיצד הצלחתי להמשיך לתפקד כאשר חברי הקרוב נפל מול עיני במוות כה אכזרי. אני תוהה מהו המנגנון האנושי המאפשר את המכניזם הזה, של לחימה והתמדה בשעה שחברים קרובים ואהובים מאבדים את חייהם לצדך. דורון ואני היינו מין צמד חמד כזה שזכה לכינוי- 'השמן והרזה'. אני הייתי תמיד מין נער שרוך שכזה, שחרחר, גבוה ורזה. דורון היה ילד בלונדיני, נמוך ושמנמן. היינו גם שונים באופיינו תכלית שינוי. דורון היה נער שמח וחברותי, אשר בדקות הראשונות להיכרות עם אנשים זרים הצליח להתחבב עליהם וכך יצא שצבר כמות עצומה של חברים במהלך חייו הקצרים. הוא היה מהאנשים שהחיוך לא מש מפניהם, מאלו שהחברות איתם זורמת כמו נחל איתן, מדלגת בקלילות מעל אבנים כבדות ומהמורות בערוץ החברות, שלא כמו עם אנשים אחרים, אשר יש להתנהל מולם בזהירות, משל כמו 'ללכת על ביצים'.

מופנם וסגור

הוא גם היה מתנדב סדרתי לכל פרויקט שהוא, לכל ועדה ולכל מיזם חברתי. נפלא הדבר בעיני איך מצא הנער החייכן את הזמן והיכולת לפעול בו-זמנית בכל כך הרבה מישורים, להצליח בלימודים, וגם, יש להודות על האמת...גם להצליח, בלי מאמץ מיוחד, עם הבנות.... אני, לעומתו, הייתי מאז ומתמיד מופנם וסגור ורק מעטים קיבלו את כרטיס הכניסה לתוך בועת חיי, לתוך לבי ומחשבותיי. אפשר לומר שהייתי תמיד 'צוללן' חברתי, מבחירה. גיששתי את דרכי לבד בעולם וסלדתי מהשתייכות לכל קבוצה שהיא. דורון, לעומתי, היה תמיד ה'מסמר' החברתי בכל קבוצה אליה השתייך.

במהלך התבגרותי גיליתי שרבים מילדי קיבוצים שהכרתי, אשר גדלו בקומונה של ילדים מאז לידתם, הקימו לעצמם מתרסים רגשיים. הם נוטים להתבודדות ולהסתגרות, פיתחו לעצמם דפוסים של קנאות ביחס פרטיותם ולרבים מהם הודבקה תווית חברתית של 'סוציומטים'. ייתכן שלחינוך המשותף ולחיי השיתוף מגיל ינקות יש חלק בכך. אנשים אשר מגיל לידתם הופקעה פרטיותם, נשללה מהם הזכות להיות 'מיוחדים', אלא ליישר קו עם נורמות התנהגות נוקשות שהיו מצופות מהם כמו מיתר הילדים- פיתחו לעצמם ייחודיות משלהם והסתגרות בתוך בועה - אשר הייתה בבחינת תגובת נגד לקולקטיביות הפיזית והרעיונית שנכפתה עליהם מילדותם.

דורון חברי היה יוצא דופן בקהילת הילדים ובולט בעובדה שהיה טיפוס חברותי מהמעלה הראשונה, ומעולם לא מצאת אותו לבד כמעט בשום סיטואציה. הוא גם היה הראשון בינינו שזכה לחוות אהבה ואינטימיות מינית עם בחורה ועל כך קינאו בו, בסתר, כולם. היא הייתה ילדת חוץ במשק, אשר הגיעה לחברת הנוער בגיל 16 לאחר שסירבה להצטרף להוריה בשליחותם הדיפלומטית באפריקה. האהבה ביניהם ניצתה תוך ימי הכרות ספורים והם כמעט לא נפרדו זה מזו, עד שהצבא הפריד ביניהם. גם אז, את החופשות בילו יחד צמודים זה לזו, ואנחנו הבטנו בהם בעיניים כלות, מייחלים ליום בו נזכה גם אנחנו למתנת אהבה כזו.

כל הזיכרונות הללו צפו ועלו בי זמן רב לאחר נפילתו של דורון, אחי לחיים ולנשק, בטנק הסמוך.. באותו קרב עקוב מדם ברמת הגולן, נלחמנו על חיינו בכל הכוח שעוד נותר בנו כדי לשרוד. היינו מותשים וחלשים פיזית לאחר שבועיים רצופים של לחימה ונלחמנו כבר על אדי הגז של נפשנו. עינינו היו אדומות וטרוטות מלילות ארוכים ללא שינה, גופנו מותש ודואב, מתבוסס בבוץ, בדם ובסחי, ולבנו חסום וממאן להאמין שלא נשוב יותר לפגוש את אחינו הנופלים.

המקלחת המאולתרת לה זכינו לאחר שבועיים תמימים וההפוגה הקצרה, הדהדה בלבנו זכר של זמנים אחרים ושל חיים אחרים, אשר דומה כי מעולם לא חווינו, רחוקים שנות דור מהמציאות המטורפת אליה נקלענו. אחדים מאיתנו התכנסו בתוך עצמם, מצאו לעצמם פינה לשבת, שקעו בהרהורים והזילו דמעות בסתר. אחרים, מצאו פורקן בשיחות עם חברים וחזרו שוב ושוב על תיאורי הקרב, כמתוך רצון להקיא מקרבם את הזוועה שהיו עדים לה, כאילו והם עצמם אינם מאמינים שאכן התקיימה והם תובעים לקבל אישור מחבריהם שהדברים אכן התרחשו...

פרחים ולבבות

בשעת ארוחת הערב החפוזה קיבלנו לידינו חבילות מהעורף. חבילות גדולות עטופות בניירות צבעוניים ועמוסות בממתקים, בעוגות, בקופסאות שימורים ובמכתבים. בפנים הוטמנו מכתבים מרגשים של ילדים והוריהם, עטורים בפרחים ובלבבות, בכתב יד ילדותי ומכמיר לב. הנוסח היה, פחות או יותר אחיד. 'חייל יקר בחזית. תודה רבה לך על שאתה נלחם ומגן עלינו. אנחנו מאחלים לך שתחזור בשלום הביתה ושהמלחמה תגמר במהרה'. לפעמים, הוסיפו הילדים הכותבים פרטים משפחתיים ביחס להרכב המשפחה, שם הכלב האהוב, התחביבים וכיוצא בזה. בסוף המכתב צוינו מספר הטלפון וכתובת השולחים.

החבילה הגדולה שקיבלתי הייתה עטופה בנייר צבעוני ועליה מדבקות של פרחים מרהיבים ולבבות קטנים והיא נשלחה ממשפחה שמענה בהרצליה. על המכתב חתמו שתי ילדות קטנות, בת 7 ובת 4, אדווה וגלית. הבנות הקטנות ציירו ציורים יפים בצבעים של פרחים ולבבות ובית, וכשצפיתי בהם דמעות נקשרו בעיני. זיכרון הבית והקיבוץ והחיים האחרים לפני המפץ הגדול של חיי, סדקו את חליפת השריון המטפורית, הבלתי אנושית, שעטיתי על רגשותיי עם פרוץ הקרבות. הייתה זו כסות דמיונית שאפשרה לי להכיל את הבלתי אפשרי, להתעלם מהכאב ומהמראות הקשים סביבי ולהמשיך להלחם. אך משהו במכתב הילדותי, באותיות המשובשות והמסורבלות, הצליח לחדור מבעל לחליפת השריון הרגשי ולגרום לי לשחרר בכי שלא הרשיתי לעצמי כל ימי הקרב. המלים התמימות, הציורים הנאיביים חדרו לנפשי המיוסרת וטלטלו אותה בעוצמה. בעוד אני מקנח את אפי הדולף ומנגב את דמעותיי, הבטחתי לעצמי שכאשר יתאפשר, אשב לכתוב להן מכתב תודה ואשלח לכתובת המופיעה על המכתב.

לאחר שלושה שבועות נוספים של לחימה פסקה האש. השקט שהשתרר פתאום היה מוזר ולא טבעי ואנחנו התקשינו להסתגל לעובדה שאפשר כבר לישון מספר שעות רצופות בלילה. זהו, הסיוט הסתיים. תמה אומנם המערכה, אך בלבנו התמקמה לה המועקה הכבדה אשר לוותה אותי ואת חבריי חודשים ארוכים כמשקולות של דכדוך וייסורי נפש. ליקקנו את פצעי המלחמה וניסינו לעשות סדר בנפשנו, בלבנו הדואב. היינו תשושים פיזית ונפשית ולראשונה הרשינו לעצמנו לעצור, לשחזר ולעבד את החוויות המטלטלות שעברנו בשבועות האחרונים. בלילות הדהדו הטראומות שחווינו, חלומות הביעותים והסיוטים אכלסו את שנתנו ולא אחת התעוררנו שטופי זיעה ורועדים מצמרמורות ומפחד. צעקות הלוחמים בלילות, מתוך שנתם, העירו אותנו לא אחת והיו עדות למראות ולחוויות שלא יישכחו לעולם. מבלי אפשרי היה לצוות על הנפש להירגע, היא סירבה להיענות לפקודה.

באותם ימים שלאחר סיום המלחמה, התמקמנו בעמדה קבועה על אחד הרכסים של רמת הגולן. או אז התאפשרה לי חופשת התרעננות בקיבוץ בת 72 שעות.. האוויר היה ספוג בעשן הפגזים ובריח מכונות המלחמה השרופות ואבק השריפה ובדרכנו למחוזות החופש, נסענו בזהירות בג'יפ הצהלי, נזהרים שלא להיתקל בחלקי מתכות גדולים שחסמו, לעתים, את הדרך. רמת הגולן הייתה זרועה בשרידי טנקים שרופים, בנגמ"שים ובג'יפים מפויחים אשר מחלקם היתמר עדיין עשן. על הקרקע היו זרוקות נעליים, תרמילים וקיטבגים עליהם הופיעו שמות הלוחמים, חלקם בערבית, והם היו עדות אילמת לתופת שהתרחשה במקום. ישבנו בג'יפ דמומים והבטנו כלא מאמינים במחזה הסוריאליסטי שנגלה לעינינו, בהרס ובחורבן ובמראה המבעית.

הג'יפ הצבאי הוריד אותי לפנות ערב בשערי הקיבוץ והדבר הראשון שהכה בי הייתה הדממה. דממת מוות שררה במשק, כאילו וכל החיים שהתחוללו במקום קפאו במקומם. לאן נעלמה התזזיתיות והפעלתנות שאפיינו את הקיבוץ הקטן? היכן האנשים? ירדתי מהטרמפ מזוקן ומלוכלך, מדי מוכתמים ברפש מרובב ומגואלים בכתמי גריז ובשמן טנקים. צעדתי באיטיות לעבר המזכירות ושם היו תלויות, זו לצד זו, שלוש מודעות אבל. כך התגלה לי ששלושה מבני הקיבוץ נפלו בקרב, שלושתם ממחזורים צעירים ממני.

הכל עצר מלכת

עמדתי מול מודעות האבל חסר תנועה ומבלי יכולת לזוז ולעכל, כשדמויותיהם של שלושת החללים בני המשק עוברות בדמיוני כמו בסרט. הנה תמונתם כילדים קטנים הצועדים עם המטפלות על מדרכות המשק, אוחזים בחבל בידם. אחר כך עלתה בי דמותם כבני נוער המשתוללים עם צינור המים על הדשא מול חדר האוכל, וזמן קצר אחר כך, הם, כחיילים צעירים הבאים בגאווה בשערי חדר האוכל ביום שישי בצהריים. לבושים בחליפת המדים עם הכומתה והנעליים הגבוהות כשהנשק על שכמם, ואחד מהם עונד בגאווה את כנפי הטייס. רבים מהנוכחים בחדר האוכל קמים ממקומם ומקיפים אותם בחיבה, טופחים על שכמם ומתחקרים אותם בהערכה לא מוסתרת לגבי שרותם הצבאי.

דומה שהכול בקיבוץ עצר מלכת, אווירת האבל דבקה בכולם. השגרה התנהלה בקצב איטי וכאוב, כאילו מתוך הכרח ורק בשל העובדה שאסור לעצור ולעמוד במקום, שחייבים להמשיך. אחרי שבועות הקרב הארוכים, מודעות האבל היו בבחינת חבטה נוספת בכנף נפשי הרוויה ממראות הקרב, ואני תהיתי כיצד זה הגפתי את דלת לבי לטרגדיה שהתרחשה בחצר ביתי. הלא כל חיי עברו עלי לצידם, ואני צפיתי בהם מילדותם, גדלים ומתפתחים בין מדשאות הקיבוץ עד שהפכו לגברים צעירים.

על מדרכות הקיבוץ, בינות לדשאים ולגינות הירק, נתקלתי פה ושם בחברים מבוגרים שעל פניהם ניכר ההלם והכאב הנורא. בגרון חנוק מהתרגשות ביקשתי שלא ינשקו אותי. בשל הטינופת על גופי ובגדיי, יחד עם הזיעה והסחי אך גם בשל העובדה שרציתי להרחיק מהם את ריחות המלחמה, והם הסתפקו, בטפיחה אוהבת על השכם.' מה שלומך'? זה היה המשפט היחיד שנאמר בינינו, ודמעה אחת קטנה שהתגלגלה לחברים על הלחי והייתה כהד אילם לצונאמי הגדול שחלף על הקיבוץ הקטן...

ראשית שמתי פעמיי לחדרם של הוריי שלא הרפו ממני בחיבוקים ובבכי. שני אחיי שרתו בגזרת הדרום והקשר עמם התמצה בשני מכתבים קצרים ובכמה דרישות שלום טלפוניות חפוזות שהגיעו למזכירות הקיבוץ מחבריהם שיצאו לעורף, בנסיבות משפחתיות. בעת ההיא, כשמבשרי הבשורות האיומות התדפקו על דלתות אלפי בתים בישראל, היו אלו אותות מעודדים.

אחרי מקלחת ארוכה ולאחר שריכזתי את המדים המטונפים לערמת כביסה שהתגבהה, השתרעתי על הספה בסלון הקטן, ממתין לקפה שלי, אך בטרם הספיק זה להגיע, נרדמתי שם למשך 15 שעות תמימות. כשהתעוררתי, לא היה איש בדירה. הורי יצאו לעבודתם ואני הבחנתי שהמדים כבר הושבו מהמכבסה נקיים ומקופלים והם מונחים על שולחן האוכל.

הלומי צער ויגון

לאחר התרעננות קצרה יצאתי לבית המשפחות השכולות במשק. במבט לאחור, נחרתה בזיכרוני הדממה הזועקת שהלמה בי ואשר שררה בכל בית, כמו גם תמונות הבנים אשר הונחו על השולחנות הקטנים בסלון ועל המזנון הצנוע. בכל מקום איש לא דיבר, הדלתות היו פתוחות לרווחה והנכנסים פסעו פנימה בצעדים מהוססים, כבדים וחרישיים, פניהם הלומי צער ועיניהם דומעות. השיחות בבתים האבלים התנהלו בלחישות כדי שלא להפר את הכאב והצער העמוק של בני המשפחה.

למחרת, נטלתי את אחד מרכבי הקיבוץ ויצאתי לפגוש את ארבעת משפחות חללי היחידה שלי. מבעד לחלון המכונית הכל נראה שגרתי. אוטובוסים ומכוניות ואנשים שעסוקים בשגרת יומם, אך לאחר מספר שניות מבחינים בפרטים הקטנים אשר צובעים את המציאות בצבעי המלחמה ומזהים את פצעיה. חלק ניכר מהגברים היו לובשי מדים והכבישים היו מלאים במכוניות צבאיות. מבט מעמיק יותר בפני האנשים, גילה אזרחים הלומי צער ויגון המלקקים את פצעי המלחמה. אזרחים אשר חייהם נעצרו בחטף על-ידי הוריקן המלחמה, והם נאחזים בשגרת היום יום ומנסים לתפקד, ככל שניתן, אחרי המכה האנושה שנחתה עליהם.

ושוב חזר על עצמו הריטואל הטרגי. דממת מוות שררה בבית האבלים, תמונות הלוחמים הצעירים כשהם מחייכים במדיהם מונחות על המזנון ועל שולחן הסלון, בכי חנוק נשמע בבית ואנשים מתייפחים בכאב שלא נגמר. האבל נודף מכל פינה ומכל רהיט, ואין דבר מטלטל וקשה יותר, מאשר להיכנס לבתי האנשים שברגע אומלל אחד חשך עליהם עולמם. כל מילות הניחומים מאבדות מערכן והופכות להיות כקליפות השום, כעלים הנישאים ברוח. אתה עומד חסר אונים וחסר מלים מול המשפחות הדואבות מבלי יכולת לחזק אותן, מול הכאב הבלתי נתפס של אובדן בן, אח, אב...

את היום הקשה חתמתי בביקור אצל החיילים הפצועים בבית החולים רמב"ם. בית החולים המה חובשי מדים ובני משפחות מודאגים שסבבו את הפצועים כדבורים עמלניות, נכונים לכל קריאה ובקשה כדי להקל על סבלם. במסדרונות הארוכים ישבו גברים ונשים שחלקם היו משוקעים בספר תהילים קטן, שפתותיהם אומרות תפילה ועל פניהם חרותה חרדה עמוקה לגורל יקיריהם.

בשדה הקרב חשבתי לתומי שדבר אינו יכול לטלטל אותי עוד, שאני חזק וחסין, אך המפגש עם קציר הדמים במערכה זעזעו את נפשי וגרמו אותי לתהיות קיומיות עמוקות. בראשי התרוצצו אלפי מחשבות ורגשות שהתערבלו כסחרחורת רוחות המעיפה את כל העומד בדרכה. כך הסתחררו במוחי ובתודעתי כל האמונות והדעות וההשקפות שהחזקתי בהם ועל פיהם חייתי את חיי. ביני לביני תהיתי, למשל, מה היה קורה לו הייתי נשאר שם, על גבעות רמת הגולן ולא שב. הלא מאום לא השארתי אחריי בעולם הזה...ומהי התכלית לכל זה? ומה החשיבות של החיים בכלל והיכן קדושתם, אם חיים צעירים נטרפים כהרף עין באבחת חרב אכזרית? ולאן אני מוליך את עצמי מכאן ואילך? האם אוכל להישאר בתוך בועת חיי הנוחה ולהמשיך בהם כאילו וכלום לא קרה?

סדר פנימי בכאוס

ואיזה לקח אישי צריך להילמד, אם בכלל, מנפילת החברים ומהי הצוואה המוסרית שהם הותירו לנו, לנשארים אחריהם? כל המחשבות והתהיות הללו התרוצצו במוחי הקודח ונותרו ללא מענה...הם צפו ועלו משום מקום, ואני הסתי אותם והשתקתי, ממתין ליום שבו אתפנה לתת לעצמי תשובות על השאלות הללו שצפו ועלו ממצולות נפשי.

שאלתי את עצמי האם בחרתי בדרך הנכונה לחיות את חיי? האם אוכל להמשיך מהנקודה שבה הם נעצרו? שאלות כה נוקבות שעד עתה לא נדרשתי להן, אך עתה הן הכו בי בעוצמה, מתדפקות על דלתי ותובעות תשובות. נהגתי בסוסיתא הקטנה של הקיבוץ כשמופעי המלחמה ותוצאותיה נגלים לפני ואני מנסה לעשות סדר פנימי בכאוס הרגשות והמחשבות שהציפו אותי.

לפני המלחמה חייתי את חיי כאילו והם יימשכו לנצח. הייתי שקוע בתוך המסע היומיומי לסיפוק מאוויי וחיפשתי כל העת את הרוגע בפינה הקטנה שבניתי לי. אך כעת, לאחר הטלטלה הגדולה, תהיתי האם אוכל להמשיך באותו האופן. ולו הייתי נשוי האם הייתי מרגיש אחרת? ואולי טוב הדבר שלא נישאתי ולא הייתה לי כל אחריות לילדים., ומדוע דווקא אני נשארתי בחיים ולא הגברים הצעירים שהותירו ילדים קטנים אחריהם, אשר יאלצו, כל חייהם, לחיות עם החלל המדמם שנפער בנפשם ? היו אלו נושאים אשר לא שוחחתי עליהם עם איש, גם לא עם חברי הנפש שלי.

בשעת ערב מאוחרת, לאחר פרידה קצרה ומרגשת מהוריי, באתי בשערי דירתי הקטנה וארזתי את הציוד הצבאי לקראת יציאתי לבסיס עם בוקר. בגינה הקטנה, בפתח הבית, ניערתי את הקיטבג הצבאי לפני הכנסת המדים המכובסים, ואז הבחנתי שנשמט מתוכו המכתב הקטן, עם מדבקות הלבבות והפרחים שהגיע יחד עם החבילה. הפלטתי קללה קצרה, זועף על עצמי כיצד ייתכן ששכחתי לשלוח למשפחה מהרצליה מכתב תודה על החבילה הנדיבה. למחרת בבוקר, בדרכי החוצה, עברתי במזכירות ושלשלתי מכתב קצר ולקוני בו הודיתי להם על התשורה ובזאת יצאתי ידי חובתי והשתכח ממני הדבר.

שרות המילואים נגרר במשך חודשים ארוכים לאחר תום המלחמה, ואני ייחלתי, כמו יתר המגויסים, ליום השחרור ולחזרתי לשגרת חיי המוכרת. היו אלו, בעיקר, ימים של בטלה ותחזוקה שוטפת בהם טיפלנו בטנקים כדי לשמור על כשרותם המבצעית, אך היו בהם די חורים של זמן פנוי בהם עיבדנו, כל לוחם בדרכו, את החוויות הקשות שנצרבו בנו.

מכבש המלחמה

החורף ברמת הגולן הלם בנו במלוא עוזו, הרוחות הקרות הצליפו בנו ללא רחם והגשמים התכופים הספיגו את האדמה במים והיא הפכה בוצית ומרוצפת בשלוליות, אך תנאי החיים הללו היו כאין וכאפס לעומת מכבש המלחמה שעבר עלינו. חלק ניכר מהזמן הצטנפנו במעילי הדובון באוהלים הקטנים, ובאותן שעות קראנו שוב ושוב את מכתבי החברים והמשפחה וחטפנו תנומות קצרות. באותם חודשים מצאתי די זמן כדי לקרוא ספרים שהתקבלו אלינו מהעורף, ובחלקם התוודעתי שוב לגיבורי הספרות המיתולוגיים של ילדותי.

לאחר חודש תמים, בעת שעמדתי לצאת לחופשה קצרה, הגיע אלי מכתב, אך שם השולח על גבי המעטפה לא היה מוכר לי. בסקרנות פתחתי את המכתב ומיד זיהיתי את ציורי הלבבות ומדבקות הפרחים הצבעוניים. בהשתאות פתחתי את הדף המקופל שהגיע מהמשפחה בהרצליה, שולחת החבילה.

במכתב הייתה רק שורה אחת שקרעה את לבי: 'רונן החייל היקר. אנחנו שמחות שקיבלת את החבילה שלנו ושאתה מרגיש טוב. אנחנו עצובות בגלל שאבא שלנו לא חזר מהמלחמה'. ועל המכתב היו חתומות שתי הילדות: אדווה וגלית. לבי עמד מלכת. עמדתי שם בוהה במכתב הפתוח, עם הציורים הנאיביים והמדבקות משובבות הנפש, וקראתי שוב ושוב את השורה שחצבה את נשמתי.

היה זה אחד הרגעים המטלטלים שלא אשכח בחיי. איך אוכל לתאר את ההרגשה למקרא השורה הבודדת במכתב? כמו גל ענק וקפוא שמתנפץ על הגוף והנפש ומכה שוב ושוב בעוצמה. הלא במשך שבועות ארוכים לוחמים סביבי נפצעו ונפלו מדי יום, חייתי בתוך הסחי והמוות במשך שבועות ארוכים כשכל יום הוא סיוט גדול מקודמו. איך ייתכן שדווקא מכתב קטן ותמים המשובץ בציורי לבבות ופרחים נאיביים הצליח לסדוק את מעטפת השריון וגרם לי להזיל דמעות כנחל העולה על גדותיו? מכתב זה היה זה כמפתח שפתח את סגור לבי, שנתן דרור לרגשותיי, שפתח את ברז הכאב והיגון על אובדן החברים... על אובדן התמימות, אובדן החיים הקודמים...

החופשה הזו, כמו גם החופשות האחרות בחודשים הארוכים שלאחר המלחמה, הוקדשה, רובה ככולה, לביקורים אצל משפחות הנופלים ואצל פצועי היחידה. כך חלפו להן ביעף 72 שעות ההפוגה ואני הדחקתי את המכתב הקטן, עם הלבבות והפרחים וההודעה הצורבת על האב לשתי הילדות הקטנות שלא חזר מהמלחמה והותיר אותן ואת רעייתו עם חלל פעור ופצע שלא יתאחה לעולם. על-אף העובדה שלא הכרתי את הלוחם ואת משפחתו, הכאב על אובדנו נגע בי בנקודות עלומות ועמוקות, שכל אימת שנזכרתי בכך עלו דמעות בעיני.

שכבות הגנה

ייתכן שהייתה זו דווקא האלמוניות של האיש וריחוקו מחיי, שאפשרה לי להתחבר באופן טוטלי לכאב השכול. דמיינתי לעצמי את המשפחה החמה שחייה נגדעו באחת, משפחה צעירה שאבי המשפחה נקרע ממנה יום אחד בפתאומיות והוטל למערכה אכזרית כשהוא מותיר אחריו שובל של דמעות וכאב שלא ייפוג לעולם. לעתים, דווקא גורלם של אנשים זרים מצליח לבקוע את מסך השריון המטפורי, את שכבות ההגנה שחובשים לוחמים כדי להתמודד עם הקולות המראות והריחות של תופת הקרב. מראות, קולות וריחות שחודרים דרך נקבוביות העור ותאי הרגש ובלוטות הריח ומטלטלים את הגוף ואת הנפש לעתים, למשך שנים ארוכות. כל עוד מתנהל הקרב והמלחמה נמשכת, נפשם הפצועה והמיוסרת של הלוחמים מוכמנת מאחורי מסך של חומות והגנות, והגוף הנשמה מתגייסים למשימת הניצחון. אך לאחריו, לאחר חלוף הסכנה, כאשר 'מותר' כבר לבכות ולעבד את חוויות הקרב, אזי פורצים החוצה הזיכרונות הכואבים ומטלטלים, לעתים, את החיים לבלי היכר. אחרים ידחיקו למשך שנים רבות את המראות והריחות והצעקות ואלו יצוצו בחלומותיהם ובסיוטי הלילה שלהם כאורחים בלתי קרואים.

באותם ימים לא הכרתי את הקלישאה השגורה ש 'הלוחמים בוכים בלילה'. לילותיי בחודשים שלאחר המלחמה התאפיינו בשינה עמוקה. העייפות שצברתי במשך שבועות הלחימה, מצאה את מנוחתה בשנת הלילה ואם חלמתי, הרי שעם היקיצה לא נותר מחלומותיי דבר.

במהלך היומיים הראשונים של החופשה הדחקתי את נושא המכתב משתי הילדות, יתומות המלחמה. הייתי נבוך ופזור נפש והתקשיתי להחליט, ביני לביני, מהו הדבר 'הנכון' לעשות בנוגע אליו. לכן 'הונח' לו העניין באחת ממגרות מוחי, המתין בסבלנות לרגע שבו יהיה עלי לשלוף אותו ולהכריע, ובינתיים דחיתי את ההתמודדות עד לרגע בו הייתי חייב לקבל החלטה- האם להגיב וכיצד.

ביום השלישי לחופשה הקצרה, דקות לפני שיצאתי חזרה ליחידתי ברמת הגולן, אזרתי כוחות ואומץ לכתוב למשפחה האבלה מהרצליה מכתב תנחומים, אותו שלחתי טרם יציאתי ליחידה. היה אף זה מכתב קצר ולקוני 'לאדווה לגלית ולאמכן. משפחה יקרה. כאב לי מאוד לשמוע על נפילתו של אביכן ובעלך בקרב. אין לי מלים לנחם אתכן בשעה הקשה הזאת. שלא תדענה יותר מצער'.

ושוב חלף חודש ואנחנו התרגלנו לשגרת חיי המילואים, מבוססים בבוץ על גבעות רמת הגולן ומשוועים לשוב לחיינו הקודמים. כאשר הגעתי לקיבוץ כעבור חודש, נדהמתי למצוא בתיבת הדואר שלי את המעטפה והכתובת המוכרת. בפנים מצאתי שוב את ציורי הלבבות והפרחים והפעם הכיל המכתב שתי שורות קצרות. 'לרונן החייל היקר. אנחנו מודות לך על מילות הניחומים. נשמח מאוד אם תגיע לבקר אותנו כשאתה מגיע לאזור המרכז'. בסוף הופיע מספר הטלפון בצמוד לכתובת.

החבית הכבדה התגלגלה לפתחי, ואני לא ידעתי כיצד לנהוג בה. הרי לא יכולתי להתעלם ממנה ולהסיר אותה מדרכי...

תגובת שרשרת

בהחלטה ספונטנית גמרתי אומר להתקשר לבית המשפחה האבלה. במבט לאחור, קשה לי להסביר לעצמי מה הביא אותי להחלטה המהירה הזאת, שהוצאתי אותה אל הפועל תכף ומיד. הידיעה על מותו של אב המשפחה הייתה כמו אבן כבדה הצוללת במהירות למעמקי התודעה ושם נחבטת ברעש גדול ומעירה את החושים ומזעזעת את הנפש ומעוררת תגובת שרשרת של פעולה מחויבת המציאות. ישנן בחירות בחיים הנעשות מתוך תחושת הלב וללא כל מחשבה מושכלת העומדת מאחוריהן. חייגתי באצבע רוטטת ויראה למספר שהופיע על גבי המכתב ובקול מהוסס ומגומגם, אחרי שכחכחתי כמה שניות בגרוני במבוכה, פתחתי את השיחה.

'שלום'

מהעבר השני של הקו ענתה לי אישה בקול שקט ונעים.

'שלום רב, מי מדבר בבקשה?'

לעלעתי קצת בגרוני...' מדבר רונן... החייל שקיבל את החבילה ששלחתם לצבא...' במשך כמה שניות השתררה שתיקה מעיקה של הפתעה מוחלטת, ואז היא ענתה לי חרש, מנסה להצניע את הפליאה לנוכח שיחת הטלפון שלי.

'שלום רונן...מה שלומך?'

'אני בסדר... אני פשוט התקשרתי... קיבלתי את המכתב השני שלכן...מאד כאב לי לשמוע על האסון שקרה לכן... ' וכאן נעצרתי כי גרוני נחנק מהתרגשות מהולה במבוכה. מה אומרים במצבים כאלה?

'כמה אצילי מצידך שהתקשרת'... האם דימיתי לראות את הדמעה המתגלגלת על הלחי מעברו השני של הקו...

'רציתי לנחם אתכן...אבל... אני לא מוצא מלים...'

'תודה רבה לך... נוגע מאוד ללב שמצאת לנכון להתקשר אלינו..'.

דומה היה שהיא התגברה על ההשתוממות למשמע קולי והייתה עכשיו שקולה ועניינית.

'אני לא יודע... ככה הרגשתי... שאני מוכרח... לא יכולתי להתעלם מהמכתב של הבנות... אדווה וגלית נכון?... מה שלומן?'

מעבר לקו דימיתי לשמוע אנחה כבדה ולאחריה שתיקה ארוכה.

'ראה.... קיבלנו את הידיעה רק לפני קצת יותר מחודש... הוא היה נעדר במשך שבועות ארוכים אבל אנחנו כבר ידענו, בלב, שהוא לא יחזור אלינו... לקח זמן עד שמצאו את הגופה שלו. הוא היה חייל באחת הדוברות שחצתה את התעלה...'

'אני מבין'....הרגשתי שגופי מצטמרר וקולי רועד מהתרגשות ומהשתתפות בצערה.

'רונן, אתה מוזמן לבקר אותנו, כשתהייה בסביבה. אני מבינה שאתה גר בצפון.'..

'נכון, בצפון הרחוק, בגליל העליון...'

'אתה מוזמן אלינו, ואם אתה נשוי כמובן עם אשתך וילדיך...'

'אני רווק..'.

'אהה...אני מבינה,...בכל אופן.... הילדות מאוד ישמחו לפגוש אותך..'.

ברקע שמעתי מלמולים וצחוק מהוסה של ילדות... 'רגע אחד, הן כאן בחדר, אולי תגיד להן כמה מלים?'

'בטח... אני אשמח.'

צל שחור

איך אתאר את השיחה עם היתומות הקטנות? מה כבר אפשר להגיד לילדות רכות בשנים שאביהן האהוב נקרע מהן והן לא יזכו לראותו לעולם וכל חייהן יתרפקו על הזיכרונות ועל הרגעים ועל הנשיקות שהיה מנשקן והחיבוקים בהם עטף אותן באהבה וערסל אותן בחיקו והעניק להן ביטחון והגנה שעכשיו נקרעה מהן לגזרים? מה אפשר לומר לילדות מלאות חיים ותמימות אשר היתמות תלווה אותן כבור עמוק, כצל שחור כל ימי חייהן?

האם הרפתה מהשפופרת, פנתה לבנותיה ובישרה להן שאני על הקו. מהעבר השני של הקו שמעתי קריאת חדווה וצעדים מהירים מטופפים על רצפת החדר וקולות התלהבות כשהאם מנסה להסות אותן ולעשות סדר...

קולה של גלית מתוך השפופרת נשמע נמוך ומבויש. התגברתי על המבוכה, והודיתי להן על הממתקים והמאפים ששלחו לי בחבילה וגם הוספתי בשבחן של העוגיות שחיילי הפלוגה טרפו אותן בתאווה. אבל אחר כך השתרר שקט, ובראשי התרוצצו אין ספור מחשבות מה לומר ואיך לגולל את השיחה לכיוון נפילתו של האב... דמיתי למי שעומד לדרוך על משטח חלקלק בניסיון שלא להחליק.

אך אז, גלית היא שהעלתה את הנושא. היא ספרה שרק לפני כמה דקות נפרדה מהן יועצת בית הספר שהגיעה לבקר בביתן, כפי שהיא עושה מדי שבוע. בלבי הודיתי לה על שהיא חסכה ממני את הצורך להעלות את הנושא הכואב, את הפיל הגדול העומד במרכז החדר ושאלתי אותה בהיסוס כיצד היא מרגישה. היא השתתקה לכמה שניות ואז ענתה לי בטון נוגה, ספוג ביגון ובכאב וזה שבר את לבי עד שכבר הצטערתי על ששאלתי את השאלה המטלטלת.

'קשה לי... אני מאוד מאוד מתגעגעת אליו... החברות בבית הספר באות אלי כל יום אחר-הצהריים...' ואז השתתקה, וזו הייתה שתיקה רועמת ודימיתי לשמוע את בכייה מעבר לקו. שתקתי. מעבר לקו שמעתי מחיטות אף ובכי עצור... אחר כך היא ביקשה לרשום את מספר הטלפון שלי ובדמיוני צפיתי בה תולשת דף מתוך מחברת החשבון שלה, אוחזת בידה זנב עיפרון ורושמת אותו בהתרכזות וברצינות רבה.

בקול מהוסס המשכתי את חוט השיחה במקום הכואב בו נעצרה בבלימת חרום. 'בינתיים אתן יכולות להמשיך ולכתוב לי מכתבים, כי רוב הזמן אני במילואים...'

'אני אכתוב לך'...

לא זוכר את שמך

בסיום השיחה, לאחר מילות פרידה ונימוס קצרות מהאם, משקע של מועקה כבדה נותר בלבי כסלע גרניט גדול. לעצמי החלטתי, שבפעם הבאה כשאגיע למרכז הארץ, אסור לביקור תנחומים אצל המשפחה.

זה התאפשר לי לאחר חודש בערך. קיבלתי חופשה ארוכה יותר בת 4 יממות וניצלתי אותה לביקורי פצועים בבית החולים 'תל השומר'. משם התקשרתי, מטלפון ציבורי במסדרון בית החולים לבית המשפחה בהרצליה. מהעבר השני של הקו נשמע קולה הנמוך של ילדה קטנה.

'הלו, מי זה מדבר?'

'שלום'...עניתי בקול מהוסס קצת, 'מדבר רונן, החייל שקיבל את החבילות שלכן '

'שלום חייל... אתה תבוא לבקר אותנו?'

צחקתי צחוק משוחרר...'אני רוצה... זאת הכוונה שלי. אימא בבית? אני רוצה לברר איתה אם זה בסדר שאני אגיע אליכן עוד מעט'.

שמעתי טיפוף צעדים על הרצפה והאם נטלה את השפופרת. קולה היה נמוך ונימת שמחה התגנבה לקולה.

'שלום רונן, מה שלומך?'

'שלום לך... גמגמתי קצת... סליחה, אני לא זוכר את שמך'.

'דינה...'

'אני בסדר דינה, הפעם אני בחופשה קצת יותר ארוכה מהמילואים... אני נמצא עכשיו במרכז בארץ, בתל אביב,..'.

אה... דימיתי לשמוע את גלגלי מוחה מסתובבים לנוכח הידיעה הזאת.

'רגע... אז אולי תבוא לבקר אותנו, אם אתה יכול?'

'האמת היא שעל זה בדיוק חשבתי... זה מתאים לכן, ככה, ספונטנית'?

'בטח.... תבוא, אנחנו מאוד נשמח'.


בתוכי התערבלו רגשות מעורבים... הגעתי בטרמפים לשכונה הקטנה בהרצליה, לרחוב הבנוי מבתים דו קומתיים צנועים עם גינות קטנות ומטופחות בחזית הבתים. הדירה הייתה ממוקמת בקומה השנייה. עליתי בכבדות במדרגות, עם המדים והנשק ונקשתי על הדלת שלוש נקישות חלשות בחשש.

את הדלת פתחה לי אישה צעירה וחייכנית. 'שלום רונן, אני דינה' היא הושיטה את ידה אלי ולחצה אותה בחוזקה. מעולם לא פגשתי אישה שלחצה יד בעוצמה כזו.

עינינו נפגשו. התבוננתי בה במבט ארוך יותר. שיערה היה שטני וגזוז עד כתפיה, קומתה בינונית, והשמלה הקצרה החומה בתוספת שרשרת הכסף הארוכה החמיאו לה.

חיוכה היה רחב והיא התנצלה כשהיא פוכרת את ידיה...'תסלח לי על הלבוש הרשמי, לפני כמה דקות חזרתי מהעבודה ישר למטבח ועוד לא הספקתי להחליף בגדים....'

באותו רגע הבנות הגיעו בריצה מהחדר השני, מביטות בי בסקרנות,

'זה אתה רונן, החייל שקיבל את החבילה שלנו?'

'כן, זה אני...'

'...אפשר לחבק אותך'?

איש לא הכין אותי לשאלה ולגילויי החיבה הבלתי צפויים שהתלוו אליה.

'בטח..' חייכתי במבוכה. עמדתי שם כמו תורן ללא דגל, מתנדנד ברוח ומבויש.

הן נגשו אלי וחיבקו אותי בעוד אמם עומדת מהצד ומחייכת חצי חיוך במבוכה בלתי נסתרת....

לא באמת אורח

גלית הייתה ילדה ג'ינג'ית מנומשת שכל מראיה אומר שמחת חיים ואנרגיה מתפרצת... אדווה הקטנה הייתה ילדה בלונדינית מבוישת שנצמדה לאחותה הגדולה. שערה היה אסוף בסרט צבעוני והיא אחזה בובה בידיה.

'בואו תזמינו את רונן לסלון. הוא יאכל איתנו משהו...' דרבנה אותן האם אשר גייסה לטובתה את המעשיות כדי שתחלץ אותה מן המבוכה שהייתה כרוכה בסיטואציה.

'אני לא רעב, תודה דינה'.

'אין דבר כזה... אתה מצטרף אלינו... אנחנו עוד לא אכלנו והכנתי משהו קליל.... קצת שניצל ופירה ויש לי עוגה מאתמול. תרגיש כמו בבית, אין כאן שום רשמיות. אני מרגישה שאתה לא באמת אורח... נכון?'

היא כבר הניחה קודם לכן את הצלחות והסכום על שולחן האוכל והתיישבנו סביבו ב'טבעיות'. איך אוכל לתאר לכם את ההרגשה? הבית היה זר לי לחלוטין, המשפחה לא מוכרת, אך באופן מפתיע, לאחר דקות המבוכה הראשונות, הוסרו מחסומי הבושה שהיו בי, מתרסי ההגנה העצמית שבניתי בתוכי כלפי אנשים זרים, ובאופן מתמיה, הרגשתי שם משוחרר ופתוח, כמעט כמו עם ידידים וותיקים.

השיחה סביב שולחן האוכל קלחה וניכר שהבנות היו צמאות לשוחח על עצמן. גלית סיפרה על בית הספר, על החברות ועל התחביבים שלה ואמה הביטה בה במבט אוהב ובעיקר שתקה. הן הראו לי את חוברות הציורים שלהן ואת עבודות היד שנעשו בשיעורי מלאכה בעת האחרונה, ואף מילה לא נאמרה על האב שלא חזר.

עוגת שוקולד

'תודה רבה לך דינה ולכן, גלית ואדווה, על שהזמנתן אותי לכאן. הארוחה הייתה נהדרת, ואיך ידעת שאני מטורף על עוגת שוקולד? אני מכור לעוגות שוקולד מאז שהייתי ילד, בבית הילדים. המבשלת שלנו הייתה נוהגת להכין כזאת כל יום שישי והטעם עדיין נשאר על הלשון ומזכיר לי ימים רחוקים של ילדות...'

'מצחיק, גם אבא שלנו אהב מאוד עוגות שוקולד, בייחוד את זאת שאימא מכינה'

בינגו... זאת הייתה הפעם הראשונה שמשהו נאמר סביב השולחן על החלל העצום שנפער בבית עם נפילתו של האב... שתקתי... דמעות נקוו בעיניה של דינה. כמה שניות שנראו כנצח עברו עד שהתעשתתי, עד שמצאתי את בתוכי את האומץ ואת המלים כדי להגיב על האמירה הפוצעת שבאה מפיה של הילדה הקטנה היתומה.

'מה את אומרת? איזו מקריות' ...

'אולי תכינו לרונן עוד ציור אחד יפה שייקח איתו למילואים? מה אתן אומרות?' דינה מחתה את עיניה, משתדלת לחזור למציאות החיים, מנסה לשדר ש'הכול בסד"ר והכול בשליטה', ולהסתיר את יגונה מבנותיה.

'בטח, אפילו שניים'. הן רצו בחדווה לחדר ואז שחררתי אנחת רווחה. נדהמתי מיכולתן המופלאה של הילדות שלא לשקוע בעצב ובדיכאון אלא לעבור כהרף עין לחדוות הקיום ולדבוק בשמחת החיים הילדותית. השפלתי את עיני לרצפה ולא העזתי להביט בפניה של האם. עמדה בינינו דקת שתיקה עד שהעזתי להביט בפניה המיוסרות ושיתפתי אותה ברגשותיי...

'אני... לא כל כך ידעתי מה לענות להן על זה... אין לי כל כך ניסיון עם ילדים, בטח לא מה צריך לומר במצבים כאלה'... היא היסתה אותי בידיה... עדיין שותקת...

'תפסיק, הכל בסדר. אתה חושב שיש איזו נוסחה של משפטים 'נכונים' ולא 'נכונים' לומר להן במצבים כאלו? זאת המציאות הכואבת, הן מפנימות לאט-לאט, ואם לא, יש להן חיים שלמים להתרגל אליה...

אין לך מושג כמה הן מאושרות שבאת... החייל האלמוני שחתום על המכתבים מופיע פתאום אצלנו בבית...'

הנהנתי בראשי.

התפרציות בכי

'את יכולה לספר לי קצת על נסיבות הנפילה של בעלך? אם זה בסדר מבחינתך...'

'בטח...' היא נאנחה אנחה עמוקה, מגייסת בתוכה כוחות כדי לבטא במלים את האירוע המצמרר שגדע את חייה... 'הוא היה קצין בחיל ההנדסה, על אחת הדוברות שחצו את תעלת סואץ. הדוברה ספגה פגיעה ישירה וכל שמונת האנשים נהרגו....'

הבטתי בה בכאב... 'ואיך הבנות מתמודדות עם זה?' 'קשה..'.היא נגבה את דמעותיה במפית נייר קטנה... ואחרי שתיקה ארוכה היא המשיכה, 'הן כל הזמן מזכירות אותו, בכל מיני סיטואציות. אבא היה אוהב ככה, אבא היה אומר ככה. אבא לא אהב, אבא כן אהב... ולפעמים יש התפרצויות בכי, על כלום.... זאת אומרת, הן מוצאות סיבה על מה לבכות... ואין דבר שאני יותר רוצה מאשר להצטרף לבכי שלהן.... אבל... אני חייבת להחזיק את עצמי.... אני מוכרחה להיות העוגן החזק פה במשפחה...'

היא הביטה לתוך עיני. עיניה היו ירוקות וחכמות ונשקף מהן רוך וחום אנושי. 'סליחה ש'הפלתי' עליך את זה... בכל זאת, אתה אדם זר... אני לא רגילה להשתפך ככה לפני אנשים לא מוכרים...'

'זה בסדר..., אני מרגיש שאני יכול לשאול אותך בגילוי לב, ואת לא חייבת לענות... אתן מקבלות איזשהו סיוע? נפשי אני מתכוון.'

'כן, אני לוקחת את הבנות לפסיכולוג של ילדים פעם בשבוע... וגם אני הולכת, לקבוצת תמיכה של אלמנות מלחמה....התחלנו לפני חודש... בוא, נחליף נושא. נדבר על דברים שמחים יותר. ספר לי קצת על עצמך, רונן... אני מבינה שאתה קיבוצניק.'

שיחת הכרות

הודיתי לה בלבי על שהחליטה לסובב את מטוטלת השיחה לכיוון מקובל ונדוש יותר, למקום הבטוח של השגרה, של הבנאליות, של השיחות הבטלות, המנומסות, כאלו שאנשים זרים מנהלים בינם לבין עצמם ברגעי מפגש ראשוניים. שיחות הכרות, גישוש והתוודעות לאדם העומד מולך.

שחררתי אנחת רווחה בלתי מוסתרת ובתוכי שמחתי על התפנית המבורכת בשיחה: 'נולדתי בקיבוץ נווה גליל...ביליתי שנתיים בחוץ לארץ וכמה שנות לימודים בפקולטה ברחובות. ביתר הזמן אני שם, בקיבוץ,....מרכז היום את ענף הפלחה...'

'וואו, חקלאי אמיתי, כמו בספרים... הבנתי שאתה רווק'...

'נכון, אפילו רווק מושבע ומוצהר....'

'אהה, ככה... מה, מהחלטה? יש כאן איזושהי אידיאולוגיה?'

'לא יודע....אף פעם רציתי לוותר על החופש שלי, על העצמאות שלי...'

'והסביבה לא לוחצת?'

בפעם הראשונה היא צחקה צחוק שובב כזה...הבטתי בה. שערה השטני גלש על כתפה ועיניה הירוקות הביטו בי משועשעות במבט סקרני וחקרני...

'הסביבה, זאת אומרת המשפחה שלי, הורי ושני אחיי הנשואים כבר התייאשו ממני. אני בן אמצעי ושני אחיי כבר נשואים עם ילדים, כך שהורי 'מסתפקים' בנכדים מהם...'

היא חייכה בהבנה כאילו וכל התמונה התחוורה לה ברגע אחד ...

הפניתי עכשיו את הזרקור לעברה - 'ספרי לי קצת עליכם... על המשפחה שלכם'.

'טוב... אנחנו עירוניים מבטן ומלידה... אמי אפילו נולדה בארץ, בתל אביב, בשנות העשרים. אבי הגיע לארץ עם הוריו מפולין כילד, להרצליה...אז הרצליה הייתה יישוב חקלאי. היה להם משק קטן והוא גדל כאן... אז, במחשבה שנייה, אולי בכל זאת יש לנו משהו מהחקלאות במשפחה הזאת. הבית שאנחנו גרים בו בנוי, למעשה על המגרש של סבא וסבתא שלי...'

'אהה... אז אם כך אתם חקלאים לשעבר..'.

'אפשר להגיד...'.היא צחקה.

אני אשתדל

ברגע זה הגיעו הבנות מחדרן, כל אחת מהן נשאה בידה שני ציורים. ברגע הראשון שחררתי קריאת השתאות, הפגנתי מופע של התפעלות מהפרחים ומהלבבות ומציורי הבית, אך למראה הציור הילדותי של שני ההורים שציירו שתיהן, החנקתי דמעות....בזווית עיני הבחנתי שפניה של דינה התכרכמו, אך היא התעשתה במהירות וזרזה אותן למצוא תיקיית קרטון עבור הציורים.

ברגע זה קמתי ממקומי...

'תודה דינה על האירוח. אני מוכרח לזוז'.

'תודה שבאת, רונן'.

בעוד אני מכניס לתיקיית הקרטון את הציורים בקשו הילדות לדעת האם אשוב לבקרן.

על כך לא ידעתי מה להשיב להן. אמן החכמה קלטה בחושיה החדים את מבוכתי והחרתה אחריהן כשהיא מנידה בראשה, 'בטח רונן... תבוא. אנחנו מאוד נשמח...'

'אני אשתדל'.

הילדות חיבקו אותי בחוזקה ואני לחצתי בחופזה את ידה של דינה ויצאתי משם, טעון ומוצף ברגשות שהסתחררו בי והציפו אותי. התבשמתי מהאוויר הצח אשר סייע לי להסדיר את נשימתי ולעבד את תחושותיי .

בימים שלאחר המפגש לא חדלתי להרהר אם ובשתי בנותיה שנותרו מיותמות מאב המשפחה. דינה הצטיירה לי כאישה חזקה, מלאת מרץ וחיוניות, שמותו של בעלה תקע סיכה בבלון החיים השמחים והבטוחים שלה ועצר את קטר חייה. היא מצאה חן בעיני, אבל, בעיקר, היא עוררה את סקרנותי. אהבתי את גילוי הלב שלה ביחס לשכול, כאבתי את כאבה, אבל באופן תמוה, הצלחתי לחוש, באינסטינקטים העמוקים שבי, את העוצמות האנושיות הטמונות בה.
בתה הגדולה, גלית, דמתה לה באנרגיות הטובות שהקרינה ובשמחת החיים המתפרצת שלה, למרות העצב שנכח בבית וניבט מעיניה של הילדה.

עוגני החיים

לחיים יש את הריתמוס שלהם. עת לזרוע ועת לקצור, עת לבכות ועת לשמוח, עת להתאבל ועת לחזור לחיים, לשגרה. השגרה תמיד מנצחת, את האירועים הקטנים והגדולים, את המלחמות ואת השמחות הענקיות, וטוב שכך.

לאחר חודשים ארוכים של שרות מילואים חזרתי למשק, לחיי השגרה. האמת צריכה להיאמר. לא הייתה זו השגרה של ערב המלחמה. היו אלו חיים בנאליים עצובים, מכניים משהו, בהם לקקנו את פצענו והתאבלנו על מתנו והתאמצנו עד מאוד להיאחז בעוגני החיים הקודמים שלנו, לא תמיד בהצלחה יתרה. הייתה זו עגלת חיינו שסחבנו אותה לאט יותר, עם משקולת של עצב בנשמה ועם חלל גדול בלב. דומה שהמדינה כולה האטה הילוכה. בכל הארץ נערכו הפגנות שדרשו את התפטרות הדרג המדיני והארץ הייתה כמרקחה.

חזרתי לפלחה, שם מצאתי את נחמתי...בין רגבי האדמה והטרקטורים החורשים את השדות מצאתי את שלוותי. מרחבי השדות הירוקים נתנו מנוח לנפשי הסוערת. מצאתי את עצמי אפילו עוד יותר מסתגר בתוך עצמי, משתבלל בתוך נפשי הכואבת וכואב את אובדן חבריי...

במשך חודשים ארוכים כמעט ולא יצאתי מגבולות הקיבוץ. דבקתי באדמה ובחיי הקטנים, בסידור העבודה ובמטלות היומיום. אלו שמשו עבורי מפלט מזיכרונות הקרב. היה עלי לשקם את הענף לאחר הזנחה בת חודשים ארוכים וזה תבע ממני ומהעובדים בענף מאמץ גופני ונפשי אדיר. בחודשים הללו התקשרה אלי מפעם לפעם גלית ששאלה בשלומי ולאחר שסיפרה לי את קורותיה עם החברות ובבית הספר, העבירה את האפרכסת לאימה, שניהלה איתי שיחה קצרה, קורקטית ומנומסת, בעודה מתנצלת על הטרדה שגורמות לי שיחות הטלפון של בנותיה.

כאב בלתי נתפס

באחת הפעמים השקטתי והרגעתי את נפשה הדואגת והנבוכה.

'דינה, זה בסדר, את באמת שלא צריכה להתנצל... שמחתי להכיר את הבנות ולא פחות מזה, אותך... חבל שבנסיבות העצובות האלו...'

'נכון'... השתררה שתיקה.

'אז ספרי דינה, מה קורה איתכן? עם הבנות, איתך?'

'אנחנו מסתגלות... אם אפשר לקרוא לזה כך... מוכרחות להמשיך בשגרה... הן בבית הספר, בחוגים ואני בעבודה.'

'דינה, אני לא זוכר אם סיפרת לי במה את עובדת'.

'אני סגנית מנהלת בבית ספר יסודי בהרצליה... העבודה בחינוך מאוד אינטנסיבית ויש בזה ברכה, כי אני מצליחה לא להרהר כל הזמן באסון שהפך את קערת חיינו'. היא הפנתה את הזרקור אלי במעשיות שכה מאפיינת אותה.

'עכשיו תספר לי אתה מה קורה איתך...'

'אה'... היססתי קצת והתקשיתי לענות לה. מה אומר לה אחרי הכאב הבלתי נתפס שהיא חווה עם בנותיה, כל יום מחדש?

'אני בסדר...חזרתי, פחות או יותר לשגרה...יש הרבה עבודה כי הענף סבל נזקים במלחמה ולאחריה...הזנחנו את השדות...צריך לשקם את החקלאות ואני עובד, פחות או יותר, מסביב לשעון. משעות הבוקר המוקדמות עד החשכה...אבל כמו שאת אומרת, זה מתאים לי עכשיו. למצב הרוח שלי...'

ניכר היה בה שהיא פוסחת על שני הסעיפים ביחס להמשך השיחה, באינטואיציה העמוקה חשתי שהיא מתלבטת בינה לבינה, לבסוף נפל הפור והיא אזרה אומץ...

'תשמע... רונן... אנחנו נהיה די קרובות אליך בעוד שבועיים. נהיה בקיבוץ הסמוך, בנופש של משפחות שכולות...'

היא תפסה אותי לא מוכן. 'באמת? מה את אומרת?' ...הייתי המום מההודעה הבלתי צפויה.

'אז תבואו לכאן, לבקר' שחררתי הזמנה בחצי פה...

'באמת? אתה מתכוון לזה ברצינות?'

היא הרגישה בחוכמתה את ההיסוס שלי, את הגמגום הנסתר ואת חוסר היכולת להחליט האם טוב או רע הדבר...

אבל אני אזרתי אומץ ועניתי, והפעם בקול טעון ביטחון מעושה שגייסתי במאמץ רב מתוכי.

'איזו שאלה... אתן תהיו כאן קרוב, אתן חייבות לבוא'.

צחוק ובכי

והן הגיעו, כעבור שבועיים, כמה ימים לפני ראש השנה. האוויר בגליל העליון כבר היה צונן והרוח הקלילה בידרה את שערותינו וצננה את המבוכה הראשונית של הפגישה. אחר כך פסעתי איתן על מדרכות הקיבוץ, בדרך לפינת החי, בטבעיות, כאילו ומדובר בבני משפחה מוכרים ואהובים והכרתי להן את בית הילדים ואת גן המשחקים ואת חדר האוכל. במשעולי המשק הנהנתי לשלום לחברים והשתאיתי על עצמי שאין בי ולו שמץ של מבוכה. אמי הכינה להן עוגת שוקולד ואנחנו התפרקדנו על כסאות הנוח מול חדרי, לוגמים לימונדה בטבעיות וצוחקים.

התאהבתי בדינה נואשות. הקשר שלנו הלך והתרקם במשך חודשים ארוכים, בצורה מהוססת, כמו שני ילדים המגששים את דרכם בתוך החושך. השיחות הטלפוניות שלנו, שטלטלו את נפשי כמו ספינת אגוז על גלים סוערים, החלו בשעות הערב המאוחרות ונמשכו אל תוך לילות רבים שבסיומם התהפכתי על משכבי מבלי יכולת להירדם. למדנו להכיר זה את זו דרך השיחות הארוכות, השתיקות, הצחוק והבכי שהתערבבו זה בזה בשיח האינסופי שלנו. נמשכתי לאופטימיות שהייתה טבועה בה באורח כה טבעי ומוצק ולשמחת החיים האינסופית שקרנה ממנה. שמחת חיים שבצבצה מעבר לכאב הגדול על קריעתו של בעלה ממנה ומבנותיה במלחמה הארורה. ישנם אנשים מעטים שבורכו בכישרון מיוחד לדובב את האנשים סביבם, ויהיו המופנמים והסגורים ביותר, כמוני, ולגרום להם לפתוח את סגור לבם. דינה הייתה אחת מהם.

בשיחות הליליות איתה, לראשונה בחיי, לא חששתי לדבר על פחדיי הכמוסים ביותר ועל החוויות הקשות שחוויתי בקרב. מעולם לא נחשפתי כך לפני איש. כל חיי הייתי סגור בבועת הווייתי, שומר בקנאות על פרטיותי ועל הטריטוריה הרגשית שלי ומציב מתרסים בלתי עבירים לסובבים אותי. עם דינה זה היה אחרת. היא הפכה להיות החברה הקרובה והטובה ביותר שלי אשר לפניה לא חששתי לאבד את הדימוי הקשוח הגברי והמצ'ואיסטי שלי והיא ראתה אותי על כל מרכיביי, על העוצמות והחולשות שבי. נחשפתי בפניה במלוא מערומיי הנפשיים והיא ידעה להקשיב, ולומר את המילה הנכונה במקום הנכון, או שלא לומר אותה בכלל. השתיקות שלנו היו השיח המפרה ביותר שחוויתי מימיי.

האינטימיות שלנו, שהעמיקה שורשים בשיחות הטלפון הארוכות, צמחה ולבלבה והפכה לאהבה גדולה במפגשים הקצרים שהתאפשרו לנו במשורה. בניגוד גמור לסלידה הטבעית שלי מהתמסדות וממשפחתיות לוחצת, נישאנו כעבור שנה בטקס צנוע בקיבוץ. אני זכיתי בחברה לחיים ובשתי בנות אהובות מן המוכן, אשר הצטרפו לקיבוץ הקטן בצפון, שם בנינו את קיננו המשפחתי.

דינה הייתה ועודנה אהבת חיי. כשאנחנו מסבים לארוחות משפחתיות, גלית ואדווה ושני בנינו המשותפים, אור וירדן, יחד עם המשפחות שבנו לעצמם, אני מתפלא כל פעם מחדש על נפלאות החיים ועל המקריות הכואבת שהפגישה בינינו והפכה אותי לאדם שלם ומאושר.