הכרתי אותו בשבת נעימה של חודש דצמבר והתיידדנו מאוד. הייתי עם קבוצה של חברים שכבר חמש עשרה שנה מטיילת יחד. הוא היה נהג המיניבוס שלנו. נסענו לטייל אל מקורות המים בצפון. די מהר הוא משך את תשומת ליבי. אולי בגלל ההתלהבות הבלתי מוסתרת שלו מהנוף, אולי זה היה הקסקט המצויץ שחבש לראשו והקוקו בשיער שהיה קשור בגומי פשוט, אולי המבטא האמריקני הקל שלו למרות המראה הישראלי-מזרחי, אולי בגלל שנראה קצת תלוש ואולי סתם בגלל שמצאתי עצמי יושב על מושב המדריך מקדימה ולא היה לי עם מי לדבר, אז פתחתי איתו בשיחה. עיניו נצצו בהתרגשות כשהתקרבנו לכנרת. קולות התלהבות כשל ילד קטן בקעו מפיו, למרות שהוא נראה כבר בן ארבעים אם לא יותר.
"נראה שזו הפעם הראשונה שלך בחיים בכנרת", פניתי אליו. "תתפלא, כמעט. הפעם האחרונה שהייתי פה הייתי אולי בן עשר", ענה. התחלנו לשוחח. שמו יעקב, יעקב בן עטר. רוב חייו קראו לו ג'ק, אך עתה שב לשם עמו נולד בעיר אחת שבמרכז הארץ. יעקב במלעיל. לאחרונה חזר לארץ אחרי שהות בת כשלושים שנה בניו-יורק.
"למה חזרת?" שאלתי אותו בתחילת שיחתנו והוא ענה, "נתקעתי פה".
"איך אפשר להיתקע פה?" תהיתי, "פה או שאתה רוצה לחיות או שלא".
"יש לך כוח לשמוע סיפור?"
ברור שהיה לי. סיפורים אני אוהב והייתה לפנינו נסיעה לא קצרה...
כך, בעברית מעורבבת עם אנגלית, החל לספר לי את סיפורו: רוב חייו עברו עליו בניו-יורק, שם הקים עסק לשירותי לימוזין. הייתה לו שם חַברה נוצרייה, שלא היה לה מושג אפילו איפה ישראל ממוקמת על המפה. הם גם התחילו לדבר על חתונה, "חתונה של נוחות" הוא כינה את זה והסביר: "שם באמריקה הכל מבוסס על נוחות".
אבל יום אחד הכל השתנה ותוך זמן קצר מצא עצמו תקוע פה בארץ. כנהג מיניבוס הוא עובד רק בינתיים.
"מה קרה?" שאלתי בקול שקט, מנסה קצת לעמעם את סקרנותי, שלא להבהילו. הוא לא נבהל וסיפר לי את סיפורו, מביט לסירוגין על הכביש ואלי, מקשיב לסירוגין לתגובותיי ולתוכנת הניווט שהדריכה אותו בכבישים הלא מוכרים לו.
היה זה כשנסענו על הכביש המטפס לדרום הגולן להביט על הירמוך הזורם שסיפר על שיחת טלפון שקיבל ערב אחד בביתו בניו-יורק. הדוברת בצד השני של הקו הייתה עובדת הקונסוליה הישראלית. היא ביקשה לשוחח עם יעקב בן עטר. "מיד ידעתי שהיא ישראלית. קודם כל המבטא שלה היה ישראלי. מבטא שומעים הכי טוב כשמבטאים שם. חוץ מזה שאיש לא קרא לי יעקב מאז שהייתי נער. תמיד קראו לי ג'ק, ג'ק בנטר. היא החלה להתלונן באוזניי כמה היה קשה לה לאתר אותי. היא צדקה. אני אדם ללא שורשים, ללא שארים, ללא כל משפחה. את ישראל שכחתי. אין לי בה כלום או ככה לפחות חשבתי. לא עלתה בראשי שום סיבה שמישהו יחפש אותי מישראל. שאלתי אותה מה העניין והיא סיפרה לי שיש בארץ דירה שאני היורש החוקי שלה. גם זה פרח מתודעתי. היא התקשרה בשליחות העירייה בעיר בה נולדתי. הדירה המדוברת הפריעה לעירייה בתוכנית שיקום השכונה ואי-אפשר לעשות כלום בלא אישור היורש. שאלתי אותה מה היא רוצה והיא אמרה שעלי להגיע לארץ ולהעביר את הדירה לבעלותי כחוק כדי שהעירייה תוכל להתקדם בתוכניות שלה. וכך הגעתי לארץ אחרי שנים ארוכות שלא הייתי פה, לבצע את ההליך הזה, אולי כבר למכור את הדירה ולעוף חזרה לניו-יורק".
יעקב בן עטר נחת בנמל התעופה בן-גוריון, אורח לרגע שכל כוונתו לטבול לרגע את אצבעות רגליו במי הישראליות, לחסל את העניינים צ'יק-צ'ק ולצאת החוצה יבש לעולמים, כך סיפר. אל נהג המונית פנה באנגלית הרהוטה שלו, למרות שחשד כי המחיר לכך יהיה דמי נסיעה גבוהים. "לא רציתי לדבר עברית ולא לשמוע על צרותיה או נפלאותיה של הארץ, רק שייקח אותי למלון בשקט", סיפר בעת שנסענו לכיוון נהריים.
"כבר למחרת הגעתי אל מחלקה בעירייה בשם 'נכסים'. למנהל שלה, איש אדיב ונחמד, קראו ישעיהו. הוא קיבל אותי בחום והסביר לי על התהליך ומה עליי לעשות על-מנת שיהיה מהיר ויעיל - אני צריך ללכת לפה ולפה, להחתים כאן וכאן, להציג אישורים אלה ואלה. 'גג יומיים, מקסימום שלושה', הבטיח, 'וכל התהליך יסתיים': הדירה תהיה על שמי והעירייה תוכל לבצע את תוכניותיה. התקשרתי לחברה שלי בניו-יורק ואמרתי לה שתוך פחות משבוע אני שב אליה".
הליך העברת הבעלות על שמו של יעקב היה אכן מהיר, יעיל וענייני כמובטח. הוא כבר התכונן לשוב לניו-יורק, שם המתינו לו כלה ועסק, חיים טובים ושלווים. אבל רגע לפני שבירכו על המוגמר אמר לו ישעיהו, "נותר רק עוד דבר אחד קטן לעשות על-מנת לסיים את ההליך בשלמותו", הוא עשה באצבע המורה ובאגודל שלו את התנועה המסמלת משהו קטן, קטנצ'יק. על יעקב רק לסור לפקידה בעירייה בשם שמחה ממחלקת הארנונה ולקבל ממנה אישור - "היא כבר יודעת איזה" - וחסל סדר. שמחה לא הייתה באותו יום. הוא קצת התרגז כי פירוש הדבר הוא שהיה עליו לחזור למחרת, אבל מילא... "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", הערתי כדי לאותת שאני קשוב היטב לסיפורו.
למחרת בבוקר התייצב יעקב שלנו בעירייה אצל שמחה. הפעם היא הייתה, אבל אישור הוא לא קיבל. שמחה בדקה במחשב ואמרה לו בעברית צחה שעל הדירה רובץ חוב ארנונה בסך תשעים אלף שקלים. עתה, כשהדירה רשומה על שמו של יעקב, עליו לשלם את החוב. "לא יאומן", אמרתי בעצבים כבושים. "כן, שקלתי להפוך עליה את השולחן, אך לא עשיתי זאת. אני כבר לא ישראלי". הוא אמר לי בצחוק מתגלגל ואני צחקתי איתו. בדיוק הגענו לנהריים, שם נערוך פיקניק. "אז מה עשית?" שאלתי אותו כשירדנו מהמיניבוס. "אמרתי לה יפה שלום ושבתי למלון. למחרת בבוקר עשיתי צ'ק אאוט, הזמנתי מונית לנתב"ג ושיחפשו אותי".
"עשית בשכל", אמרתי לו, שמח שמשהו ישראלי עדיין נותר בו: ההתרסה הזועמת הזו - 'מה אני, פראייר?' יעקב צחקק במרירות קלה. "בדלפק היציאה בנמל התעופה המתין לי צו איסור יציאה מן הארץ עקב חוב ארנונה לעירייה. עכשיו אתה מבין מה פירוש 'נתקעתי'?" עכשיו הבנתי. "התיישבתי על ספסל בנמל התעופה בן-גוריון ובהיתי באוויר. לצאת לא יכולתי, להיכנס לא היה לי לאן. אין לי פה כלום. לא משפחה, לא חברים. כלום".
ניעור בי הזעם הישראלי, זה המפעם בנו תמיד על הרשויות, על החלמאות. הזעם המבקש להפוך שולחן לנוכח חוסר הגיון או חוסר צדק. סיפרתי לו שאני מכיר כמה עיתונאים שישמחו לעשות כתבה על המקרה שלו, והעירייה תצא רע מאוד עם הסיפור החלמאי הזה. "אז זהו, חלה תפנית קלה בעלילה", אמר לי נהג המיניבוס וצחק צחוק מתגלגל אך קצת מובך. הוצאנו את האוכל ופרסנו אותו על שולחנות העץ הפזורים במקום. מילאנו צלחות מהמטעמים והמשכנו בשיחה. זאת אומרת, הוא סיפר ואני הקשבתי. בינתיים קהל המאזינים שלו גדל. "אז אחרי שישבתי איזה שעה, אולי שעתיים, על ספסל בנמל התעופה, נזכרתי שדווקא יש לי לאן ללכת. יש לי בית שהוא אפילו בבעלותי המלאה. יצאתי החוצה, נכנסתי למונית והפעם פניתי אל הנהג בעברית. נקבתי בשם שכונת ילדותי. הנהג אמר סבבה, הפעיל מונה והסיע אותי לשם. בדרך, כמובן, שמעתי ממנו שלל עצות בדבר איך יש לנהל נכון את 'המדינה הדפוקה הזו'", אמר יעקב בצחוקו המתגלגל. בשלב הזה התחלתי ממש לחבב את האיש.
כך מצא את עצמו יעקב בן-עטר, ג'ק, לראשונה אחרי קרוב לשלושים שנה ברחובות ילדותו. הוא סיפר שהתפלא לגלות עד כמה הרחובות קטנו, התכערו והזדקנו. אשפה הייתה זרוקה בכל עבר. העוני ניבט מכל פינה. הבתים היו עלובים. חלקם היו מגודרים היטב ומתוך חצרותיהם בצבצו רכבי יוקרה שחורים שהעידו על עיסוק בעליהם, אבל גם חמורים מזי רעב שהיו קשורים אל עץ. חבורת ילדים שיחקה בגלגל ישן, ריח של עשן, ביוב וזוהמה. רגליו של יעקב נשאו אותו לעבר הבית בו נולד וגר עד שבועיים לפני גיל שלוש עשרה.
"מה העניין עם השלוש עשרה פחות שבועיים"? שאלתי אותו. הוא השתתק לרגע, מזג לו משהו לשתות ואז סיפר: "זה היה שבועיים לפני הבר מצווה שלי. כבר ידעתי בעל פה את שירת ההפטרה. ערב אחד הייתי לבד בבית. נשמעה דפיקה בדלת, פתחתי ועמד שם שוטר. הוא שאל אותי אם יש עוד מישהו בבית ואמרתי שלא, ההורים שלי נסעו לסגור איזה אולם קטן למסיבה. 'אחים, אחיות?' אמרתי שאין לי, אני בן יחיד. 'סבא-סבתא?' המשיך לנסות. נענעתי בראשי לשלילה. אפילו שכנים קרובים לא ממש היו כי זה היה בית מבודד. אז הוא אמר שההורים שלי, מוריס וגניה בן-עטר, התהפכו עם הקונטסה שלהם לתוך תעלה ונהרגו במקום. בר מצווה מעולם לא הייתה לי". עצב שב ועלה על פניו כשסיפר לי זאת. נדמה לי שראיתי בעיניו אפילו דמעה או שתיים, למרות שחלפו מאז כשלושים שנה.
"אז מה קרה איתך"?
"אחר כך באו מהרווחה והעבירו אותי למשפחת אומנה, זוג ערירים מבוגר שלא היו להם ילדים. שנתיים אחר כך הם ירדו לאמריקה ולקחו אותי איתם. מאז אני שם". עכשיו הבנתי את ההתרגשות שלו מהכנרת ומנופי הצפון. " אתה יודע בשנתיים הראשונות שלי בחו"ל לא הפסקתי לבכות מגעגוע לארץ. בכיתי ובכיתי והתגעגעתי לאוויר, לריחות, לטעמים, לפרצופי האנשים פה. לא היה לי פה איש, אבל התגעגעתי. עד שזה עבר לגמרי, נרפאתי מהגעגוע, ושכחתי את הארץ.
אכלנו קצת ממטעמי הפיקניק והוא המשיך: "מבחוץ דווקא הבית לא השתנה הרבה. מבפנים, תקפה אותי סחרחורת". הוא תאר לי בלשונו את המראה של ביתו לשעבר שנגלה לעיניו: "הדלת לא הייתה נעולה. גם לא היה איך לנעול אותה. היא הייתה שבורה. הדירה הייתה מטונפת, שדודה וחמוסה. הדלתות פורקו, אפילו המשקופים נלקחו משם. על הקירות נכתבו כתובות בעברית ובערבית. האסלה הייתה מנותצת. כיורים, ברזים ושקעים לא היו. על הרצפה המלוכלכת, היו פזורים מזרקים, תחבושות, קונדומים משומשים, שרידי בעירה, אריזות אוכל זול, סמרטוטי בגדים מטונפים, קבס. הבטן שלי התהפכה, רציתי לברוח משם. רגע לפני שיצאתי ניגשתי להביט על חדר השינה של הוריי. אתה יודע, חדר של ההורים זה חדר של ההורים. אל החדר הזה הייתי בא בלילות אחרי חלום רע, לקבל חיבוק, לצהול אתם כשיש גשם ראשון או להתכרבל בשבת בבוקר, לדבר. הם היו הורים טובים, פשוטים וטובים. מצבו של החדר הזה היה קצת יותר סביר מהשאר. בפינה שלו היה מונח מזרון זוגי מרוט, מוכתם ונטול סדין. ערימה מכוסה שמיכה פשוטה הייתה מוטלת עליו. במקרה הטוב מישהו ישן שם, במקרה הרע גופה. אלוהים, חשבתי לעצמי, מה אני עושה?
בינתיים מדריך הטיול החל לספר לנו את סיפורו של אתר נהריים. הוא סיפר על האסון הנורא שאירע שם כשחייל ירדני רצח שבעה תלמידי בית ספר במהלך טיול שנתי ואנחנו השתתקנו. רק כששבנו למיניבוס יעקב המשיך. "איפה הייתי? אה, בחדר של ההורים. אז זהו, פה בעצם הייתה נקודת התפנית" (הוא אמר זאת באנגלית). "ניגשתי קצת בחשש לעבר התלולית הזו המכוסה שמיכה. נגעתי בה בקצה נעלי. בעטתי בה קלות. זה לא היה נעים. אחרי כמה שניות, עלה מתוכה קול. קול צרוד: 'אני לא עובדת היום. תלך מפה'. לרגע נדמה היה לי שאני בתוך חלום רע, שתוך שנייה אתעורר ממנו, שהרי כמה נמוך יכול אדם להגיע בתוך זמן כה קצר? אני, כלומר. חשתי דכדוך. חוסר אונים. מה אני עושה עכשיו? איך בכלל נכנסתי לתוך הבלגאן הזה?" לא היה לא נעים להגיד בית זונות.
"ראש של בחורה בצבץ אט אט מתוך השמיכה, בתחילה ראיתי שיער בהיר, לא מטופח, אחר כך פנים קשות, מוטרדות, מאוכזבות, סובלות אבל גם נאות. בהתחלה רציתי מיד לזרוק אותה משם, אמרתי לה, 'תצטרכי ללכת מכאן'. היא אמרה לי בקול אומלל מאוד, 'אין לי לאן ללכת', אז הלכתי משם אני. לא היה לי לאן אבל הלכתי" חייך.
נסענו דרך השדות של קיבוצי העמק לחפש את המקום דרכו ישראל מעבירה מים לירדן כחלק מתהליך השלום. המדריך סיפר בינתיים על החשש הקבוע אצלנו מבצורת ומה על המדינה לעשות בעניין. יעקב נהג בשקט כי הייתה זו דרך חתחתים.
"זרקת אותה מהבית"? שאלתי.
"לא".
"למה"?
"היו לה עיניים טובות. משהו בעיניים שלה עשה לי טוב, ניחם אותי. הייתי זקוק לתנחומים. חוץ מזה קראו לה אנה. זה שם שאני אוהב. אחרי שהלכתי מהבית, הסתובבתי ברחובות ילדותי. הליכה איטית, מיואשת קלות. הרגשתי קצת כמו גוף בחלל החיצון, כמי שמשחק סולמות וחבלים ומצא עצמו לפתע בתחתית.החוסר נוחות הזאת הייתה לא מוכרת. אט אט הייאוש הפך למתקתק. המראות התרככו לפתע. הריחות הפכו לנעימים, פתאום חזר הגעגוע מהילדות. בכל עוזו הוא חזר. ריח ים התערבב עם תבשיל חריף שבושל היכן שהוא. ריח אקליפטוס התערבב עם ריח פלאפל. אבי היה לפעמים חוזר הביתה מהעבודה ומביא איתו כדורי פלאפל בתוך שקית נייר חומה, קופסה קטנה של טחינה, קופסה קטנה של סחוג ופיתות טריות ובקבוק של מיץ תפוזים. אמי הייתה מכריזה שהערב עושים פיקניק והייתי שמח עד הגג. היא הייתה עושה סלט ירקות גדול וצ'יפס, והייתה מסדרת בחוץ שולחן ושלושה כסאות. משפחה מאושרת היינו. קטנה ומאושרת, שחולקת יחד בקבוק מיץ תפוזים".
יעקב הגיע למרכז המסחרי הקטן של השכונה, שכמעט ולא השתנה במהלך השנים: אותה מכולת שכונתית, אותו דוכן פלאפל. רק חנות הכל-בו הייתה חדשה. "נכנסתי ובלי לחשוב הרבה התחלתי לקנות מכל הבא היד. אם אני הולך לישון שם בימים הקרובים, אני צריך להחזיר את הבית קצת לחיים לא?" הוא קנה מטאטא ויעה, דלי וסחבות, חומרי ניקוי, צבע ומברשות, חומר לסתימת חורים וצילינדר לדלת ואפילו ברזים וגזיה קטנה. גם כלי עבודה ומסמרים וברגים. אחר כך בעל חנות הכל-בו העמיס את כל הציוד שזה עתה נקנה על עגלה רתומה לסוס שהמתינה מאחור וכך, תמורת סכום לא גדול, הועבר הציוד שזה עתה נקנה. יעקב קנה בדוכן ליד שתי מנות פלאפל וכך שב בשנית לביתו. "ישבתי ליד העגלון. מצב הרוח השתפר, ביקשתי ממנו לאחוז במושכות. חשתי לרגע כ'לופו
מלך הכביש', הסרט הראשון שצפיתי בו בחיי עם אבי ואמי המנוחים. הגענו אל הבית ברכיבה שקטה. פחות נוח מלימוזין אמריקנית חדישה אבל אני נשבע שיותר מרגש" הוא אמר לי בחיוך. השניים פרקו את החומרים וכלי העבודה בבית המוזנח והעגלון נסע. אחרי ארוחת בוקר משותפת עם הבחורה שמצא בבית המוזנח, "ארוחה מהטעימות בחיי". סיפר לי. החלו לעלות מהבית קולות של עבודה נמרצים.
השמש החלה לשקוע, הטיול התקרב לתומו. יעקב התרכז בנהיגה. אני נמנמתי. התחלנו את הנסיעה חזרה הביתה. יעקב ואני לא שוחחנו יותר למרות שהסיפור לא תם. ככה לפחות הרגשתי. כשהגענו חזרה למכוניות הפרטיות שלנו החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו בחום. הבטחתי לו שאשמור איתו על קשר.
כחודש אחר כך הזדמנתי לעירו והתקשרתי אליו. הוא זכר אותי מיד והזמין אותי אליו לקפה. שמחתי על ההזמנה והגעתי אל הבית המדובר. ההפתעה שלי הייתה מוחלטת ונעימה מאוד. הבית היה מטופח למשעי, הדיף ניקיון, הקירות היו מסוידים לבן, תמונות נאות תלו עליהם, הרצפה הייתה נקייה. לדירה היו דלתות וחלונות ואף סורגים נאים, תאורה ווילונות. קראתי קריאת התפעלות, מרשים ביותר. במטבח הייתה גזיה וקפה וסוכר ומקרר קטן. בית לכל דבר. זה מזכיר את "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי, אמרתי. הוא לא הכיר את הספר ואמרתי לו שיום אחד אביא לו אותו לקרוא. זה ספר שאהבתי מאוד בילדותי.
"קרענו את התחת כדי להחזיר את הבית הזה לחיים". סיפר לי "שנינו ביחד, עבדנו כמו חמורים מהבוקר עד הערב. שיפצנו, ניקינו, צבענו, שייפנו, סתמנו חורים, החלפנו דלתות, חלונות. סוף-סוף יש לבית מנעול. חידשנו את אספקת המים, התאורה, הפסקנו לעבוד רק עם שקיעת החמה. אפילו גינת תבלינים קטנה יש פה", שמחתו, גאוותו, היו בלתי מוסתרות. "מי זה אנחנו?" שאלתי. "אנה ואני. זו הבחורה שסיפרתי לך עליה. היא עבדה איתי כל הזמן, התגלתה כחרוצה מאוד, מוכשרת".
"מה קורה איתה"?
"כרגע היא במכון גמילה מסמים. חשבתי שעדיף לשלוח אותה להיגמל מכל הרוע שאליו נפלה מאשר לשלם לעירייה ארנונה שלא מגיעה לה. היא ילדה טובה, היא באמת ילדה טובה. עלה לי לא מעט כסף אבל חשבתי שחבל לאבד אותה". הוא השתתק, בישל לנו קפה על הגזיה ואחר כך סיפר לי קצת עליה. "היא ילדה טובה שנמשכה אל הרע, הידרדרה והידרדרה. חברים מפוקפקים, סמים, עד לתחתית. מה היא לא חוותה? את כל ההשפלות שיש בעולם. בחורה עם ראש, אתה צריך לראות את השירים שהיא כותבת".
ראיתי שהוא נרגש כשהוא מספר עליה, שזה לא קל לו. לא לחצתי.
"בינתיים אני נשאר פה", הוא אמר. "נוחות זה לא הכל בחיים..".
"ומה עם החברה שממתינה שם"?
שוב היה רגע של שקט ויעקב חייך ואמר: "פה טוב יותר".
"ומה קורה עם העירייה"?
הוא חייך. "מה אתה יודע? הייתה פה משלחת מכובדת. ישעיהו ושמחה וסגן ראש העיר. נדהמו ממה שראו, לטובה כמובן. הם אמרו מיד שיוותרו לי על החוב ואפילו יוסיפו לי עוד סכום מסוים, אם אעביר את הנכס לבעלות העירייה".
"ו...?"
"הודעתי להם ש"הנכס" לא למכירה" אמר את המילה נכס תוך חיקוי של מישהו.
לפני שבוע התקשרתי אל יעקב שוב לשאול לשלומו. הוא נשמע טוב. סיפר שבפעם הראשונה בחייו הלך לבית הקברות העירוני. בעזרת מזכיר בית העלמין הוא איתר זוג קברים צמודים, עלומים וזנוחים, עם מצבה אחת המחברת ביניהם. "מעולם איש לא פקד את חלקת הקבר הזו, מעולם. לא היה מי", סיפר לי. היה איתו בקבוק מים. הוא שפך על המצבה עוד ועוד מים, הסיר ממנה שכבה עבה של אבק, עד שנחשפה הכתובת "מוריס וגניה בן-עטר. בחייהם ובמותם לא נפרדו. תנצב"ה". הוא הניח עליה אבן קטנה. "מה קורה עם אנה"? שאלתי בחשש. הוא אמר: "אנה באה איתי. גם היא הניחה אבן קטנה".
