פרשן אחד יותר מדי

מה פתאום לגיטימציה לקים ג'ונג-און? האם הפשירו לו 150 מיליארד דולר עלומים כפי שעשו עם אירן? האם חברות ענק אירופיות עומדות לסחור עם קוריאה הצפונית בכסף שאין לה? האם שר החוץ הצפון-קוריאני (מי זה?) התנחל בכל סלון ביתי בעולם במשך שנים ארוכות, במסגרת ההתנחמדות של משטר הדמים בסיוע תקשורת חנפנית, כפי שאירע עם שר החוץ הפרסי מוחמד זריף בזמן שיחות הגרעין? האם ראיתם את טראמפ כורע לפני הרודן, כפי שעשה אובמה בפני המלך הסעודי?

חיבוק דוב, זה מה שהרודן הצפון-קוריאני - שהבין היטב את יחסי הכוחות - קיבל, עם "הצעה שהוא לא יכול לסרב לה": רוצה להאכיל את בני עמך, מעוניין בסחורות למדינתך, מבקש לעשות איתנו עסקים - תתפרק מהגרעין. וכפי שטראמפ אמר עוד בסינגפור, הוא מנסה. אם קים לא יספק את הסחורה, יחזור המקל. וזה ההבדל בינו לבין אובמה: קודם לפגישה היה מקל, יותר נכון אלה כבדה.

אבל מה זה משנה, חלק ניכר בתקשורת העולמית וסניפיה אצלנו, לא דורש אמת; הוא נעלב מכך שטראמפ זכה בנשיאות, ומאז מתקשה למחול על עלבונו. לתקשורת פנים רבות - לא רק אולפני החדשות או מערכות העיתונים; גם קולנוע. מאות מיליונים צופים בסרטים שהוליווד מנפקת. רוב מה שצפיתי בו ב-20 השנים האחרונות ויצא מהוליווד, היה טיפשי להפליא, מופרך לעילא ומנותק מהחיים ומדיון רציני בהם. הוליווד זו - אלופת הדיבור התקין פוליטית - הריעה בטירוף לניבול פה של אחד מנציגיה הבכירים כלפי נשיא ארצם.

רוברט דה נירו הזכיר את אסי דיין המנוח בטקס של תעשיית הקולנוע לפני 20 שנה, כשהתרהב על בנימין נתניהו - אז ראש ממשלה בכהונתו הראשונה - וניבל את פיו כלפיו. גם אז קיבל תשואות מחבורת העיוורים שחיבקה את ערפאת וכנופייתו בחמש השנים שקדמו לכך, מאז הסכמי אוסלו, אבל בָּזָה לראש ממשלתם.

לא דרישת אמת עמדה לנגד עיניהם של רבים מהפרשנים, שהרעיפו עלינו ממטרי תובנות מסתייגות באשר למה שאירע בסינגפור. לא שמענו פרשנויות דומות בזמן הסכמי הדמים באוסלו, בתקופת ההינתקות ובמהלך המאבק נגד הסכמי הגרעין. לפתע למדה התקשורת להסתייג מפעמוני השלום; זכויות האדם של הצפון-קוריאנים חשובות לה. מדוע לא זכינו למתקפה תקשורתית דומה על הבית הלבן, כשאובמה התנכר למפגיני התנועה הירוקה באירן?

הם יצאו לרחובות במחאה על גניבת הבחירות והקריבו את חייהם - פשוטו כמשמעו - למען החרות בארצם. אבל אובמה היה מעוניין ב"פַּקְס אמריקנה", השלום העולמי והקוסמי שהָזָה בנאום קהיר שבוע קודם לכן, ולא רצה להסתכסך עם משטר האייתוללות והעולם המוסלמי.

אינני זוכר שחקן "אמיץ" בכיכר העיר ההוליוודית שהכריז שהמלך - משיח השמאל העולמי - עירום; כשם שלא זכינו לאסי דיין כלשהו שישלח "לקיבינימט" את ערפאת וחסידיו אצלנו, לנוכח ההסכם המופקר שנחתם איתו. לעומת זאת, "טראמפ מדבר עם רודן אכזר", ואילו נתניהו - שנלחם נגד הסכם הגרעין המסוכן מול נשיא שהבין במזרח התיכון כמו הפרשנים שאנחנו בולעים מדי יום - "סיכן את יחסינו עם ארה"ב". איזו צביעות מפוארת.

שנים אני כותב, שכל צופה או קורא מבין את המציאות לא פחות טוב מהפרשנים הללו. אין להם מידע משמעותי גדול יותר, שלא לדבר על מטען תרבותי ואינטלקטואלי יוצא דופן הנמצא בתרמילם. יש להם מיקרופון וחליפה והם נמצאים על המסך שלנו. זה הכל.

מעצם פרסומן הרחב, הדמויות על המסך הקטן והגדול מקבלות הילה, המקנה להן חשיבות יתרה. אין צורך. זִכרו את הדיבר השני, האברהמי, שנחרת לנצח בתולדותינו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחווה להם ולא תעבדם". התמונה המקראית לבשה צורה חדשה בדמות פרשנים, שחקנים וידוענים.

אנחנו מצווים מסיני לנפץ את הפסלים הללו, ולהתייחס אליהם כערכם, לא יותר. שחיטת פרות קדושות אינה רק עסק של העילית התרבות והאמנותית; היא מוטלת על כולנו. משום שהמטרה היא חרות הרוח והמחשבה, ואם אנחנו רואים דבר אחד בסינגפור, ופס הקול אומר דבר אחר - נכון יותר: מנסה לחנך אותנו - אז מצווה להנמיך את הקול, ולגבש דעה בעצמנו.

למרבה השעשוע, שמענו כתב ישראלי מנסה ללמד את נשיא ארה"ב מיהו רודן קוריאה הצפונית. תגובתו של טראמפ שיקפה דעה של צופים רבים: הוא נפנף אותו מעם פניו, תוך שהוא מסנן: "אני יודע טוב ממך". אל חשש; בקרב הכת התקשורתית, זכה הכתב לתשואות על "אומץ ליבו".

השיח השמאלי אינו מתמודד עם השקפת עולם יריבה; הוא פוסל את הדובֵר. למרבה החרפה, חלק מאנשי המחשבה בימין הפנים את ביזיונם ולמד לבזות את המחנה שלו, תוך חנופה משפילה לחבורה שבזה לו בליבה. השמאל לא מצטיין בקריאת המציאות, אבל מחזיק בעמדות מפתח באקדמיה, בתקשורת ובתרבות, ולכן יכול (עדיין?) להחרים אמנים, חוקרים ואנשי תקשורת ש"לא באים לו טוב".

בעיתוני הימין וברשתות החברתיות שלו, תמצאו דיונים ערים על אודות אמירות, מאמרים, תורות ורעיונות מבית מדרשו של השמאל. לא כך בצד השמאלי: רוב הדיון הנגדי שם מתמצה בביטול ילדותי של היריב האידיאולוגי והתרבותי. רבים מהמתנשאים הם בורים בתחומים רבים, ובבריחתם מדיון רציני וויכוח בריא עם היריב, הם חורצים את דינו של המחנה שלהם לניוון רעיוני.

עולם הרוח לא יכול להתעשר מדיונים בתוך המחנה בלבד; מצב עניינים כזה משול לגילוי עריות רעיוני בתוך המשפחה - הוא מוליד מוטציות גנטיות, שאת פריין המורעל אנחנו סופגים בדמות ההתרחקות של חלק לא מבוטל בשמאל הישראלי למחוזות אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים.

אין דרישת אמת; יש שנאה כלפי נתניהו, כמו כלפי טראמפ. לכן המאמץ הבלתי נלאה להשניא את נתניהו באמצעות עלילות שחיתות. מכל התיקים המשטרתיים והתקשורתיים שטפלו על רה"מ בשנים האחרונות - הגדול ביותר היה תיק 3000. הוא הפיץ את העלילה הפנטסטית, שלפיה נתניהו סחר בצוללות כדי להעשיר את בני ביתו ומקורביו. "אני מתפלל שלא הייתה פה בגידה במולדת עבור כסף", אמר יאיר לפיד ב-22 בנובמבר בשנה שעברה, ופיו לא רעד.

השבוע התלונן לפיד על כך שמכפישים אותו. אתם מבינים? המפגינים נגד היועמ"ש לממשלה העלו הפרשה הזאת על ראש שמחתם, ורביב דרוקר הומלץ לפרס פוליצר ביקום מקביל, על מה שהסתמן ככתב האישום הגדול ביותר נגד ראש ממשלה מכהן.

"נשיאים (=עננים) ורוח - וגשם אַיִן". לאכזבת המעלילים, השבוע התפוגג לו התיק בקול ענות חלושה, אך שום דרמה לא נצפתה. בעצם, כן: כתב המשפט של ערוץ עשר חשף סיפור גרוע מהצוללות: לשכת רה"מ הזמינה שולחן חדש למשרד, תוך שהיא שולחת את השולחן הישן לשיפוץ. "מה פה הבעיה?" שאל הגאון, וענה: "יש שולחן אחד יותר מדי". פרשן אחד יותר מדי.